"
אני מוריש לעתידים השונים (לא לכולם) את גני, גן השבילים המתפצלים." כך כותב טסוי-פן,
מנדרין תמהוני שזנח קריירה מזהירה ונשבע לכתוב רומן דגול ולבנות מבוך שאין כמותו
בעולם, אבל משאיר אחריו רק כתב יד מבולבל וחסר היגיון ואף רמז למיקומו של המבוך.
מאות שנים לאחר מכן, הסינולוג האנגלי סטפן אלברט מבין שהרומן והמבוך אחד הם;
והרומן אינו, כפי ששוער, קובץ טיוטות שהאירועים המתרחשים בהן סותרים זה את זה.
טסוי-פן ביקש לבנות מבוך אינסופי (לכתוב רומן אינסופי), ובמקום לכתוב עלילה סופית,
המבוססת על בחירות המוציאות מן האפשר את כל הבחירות האחרות, הוא בחר בעת ובעונה
אחת לכתוב את כולן. הרומן של טסוי פן, הוא גן השבילים המתפצלים, עוסק במושג הזמן,
אבל לא בזמן הליניארי כפי שהוא מוכר לנו, אלא בזמן על כל עתידיו האפשריים –
"רשת נעה סחור-סחור, גדלה והולכת, של זמנים חופפים ומקבילים". ספרו הוא תמונה, לא שלמה
אמנם, אך שרומזת על השלם, של הזמן האינסופי; צאצאו, יו טסון, מגלה זאת מפיו של
אלברט ומוריד את התגלית לטמיון דקות לאחר מכן כאשר הוא בוחר, מבין כל העתידים
האפשריים, בבחירה רעה אחת.
