קרוסאובר ויקטוריאני מטורף!!!1

אי-שם בשלהי 2006 אבט"שתי לי בכפר ציורי בגבול הצפון. במהלך היום, חובותיי הסתכמו בשמירה על מדשאה של גן ילדים. מלבד פעם אחת מסעירה בה עזרתי להם לזרוע גזר, לא היה לי הרבה מה לעשות, וכך מצאתי את עצמי מתווה תכנית נחמדה לקרוסאובר ספרותי ויקטוריאני גדול ממדים. מאוד נהניתי מהעניין, הייתי מרוצה מעצמי, ורק כשחזרתי לציוויליזציה גיליתי שאיזה ממזר בשם אלן מור גנב לי את הרעיון.

אז הקרוסאובר נגנז. אבל מאחר ואני עדיין חושבת שיש לו איזה ערך מוסף מעבר לכתביו של מר מור, אני שמה אותו כאן. 

ובכן, לעניינינו.

השנה היא 1890, והאימפריה הבריטית גדולה, חזקה ובטוחה בעצמה מאי-פעם. אך מייקרופט הולמס, בכיר בממשלת הוד מלכותה, אינו מרוצה. הממשל לא ערוך להתמודד עם האיומים החדשים על בטחונה של בריטניה - בנוף פוליטי, תרבותי וטכנולוגי שמשתנה ללא הרף, המפלצת הבאה יכולה לארוב במקום שעד אתמול היה הבטוח ביותר בעולם.

מייקרופט, בניגוד לאחיו הצעיר והרגשן, לא מטריח את עצמו בהתרוצצות פרטנית אחרי פושעים נחותים. נקודת המבט שלו  רחבה יותר. הוא רואה צורך בשינוי פרדיגמה רציני. לא עוד שוטרים פשוטים שמטפלים בבעיות פנים, בעוד אנשי צבא ומרגלים מקצועיים אוספים מידע מעבר לים; מה שנדרש הוא אדם רב-שימושי, אדם שירגיש נוח באותה המידה בפרברי לאהור, בסלון במייפייר ובשיכוני וייטצ'אפל. אדם שמיומן הן בלחימה פנים-אל-פנים והן בדקויות הכנת קוקטיילים. אך היכן ניתן למצוא אדם כזה?

בשום מקום, מגלה מייקרופט. אדם המכיל את המזיגה המדויקת של חספוס ועידון, של קשיחות וערמומיות, פשוט אינו קיים.  ולכך יש רק פתרון אחד: יש לייצר אדם כזה.

בעזרת ידידו משכבר הימים, פרופסור הנרי היגינס, הוא מצליח לאתר אדם שמגלה, לפחות, את הפוטנציאל המתאים: ג'יימס קוויגלי, מוכר ירקות קשוח מהאיסט אנד. יש לו שכל, יש לו שרירים, יש לו מיומנות חריגה בשימוש בסכין ובאגרופים, יש לו קסם אישי בלתי מוסבר (במיוחד עבור המין היפה). כמו כן, יש לו את המבטא הקוקני הכי נוראי מהצד הזה של התמזה, מה שעלול להקשות במקצת על הסתננותו לחוגי החברה הגבוהה. היגינס זוכה במשימה לאמן אותו לקראת התפקיד.

לצוות מתגבש זה מצרף מייקרופט גורם נוסף: אלן קמפבל, מדען צעיר ומבריק ממעמד גבוה. קמפבל הסתבך בפרשיית סחיטה עם גורמים מפוקפקים, ונמצא על סף חשיפה שתהרוס את חייו. מייקרופט רואה כאן הזדמנות חד-פעמית. הוא דוחף את קמפבל הנואש לזייף התאבדות, והכימאי מצטרף במשרה מלאה לצוות. כלומר, עובר לחיות ולעבוד במרתף של המפקדה ברחוב בונד, מאחר ונאסר עליו להיראות בפומבי והוא נמנע מלצאת החוצה באור יום. הוא אחראי על ייצור האמצעים המדעיים החדשניים ביותר שעשויים לסייע לקוויגלי במשימותיו.

לצורכי איסוף מידע מהרחוב ותקשורת יום-יומית אחרת, ישנן נערות רחוב בונד: רשת של זונות (רטרו-ויקטוריאניות, איך אפשר בלי?) שנמצאות למעשה תחת חסותו של מייקרופט ומספקות לו מודיעין שוטף. 

אז זהו. הטון אמור להיות, בבירור, פחות על-טבעי מאשר בליגת הג'נטלמנים היוצאים מגדר הרגיל, אבל עדיין ניסיתי לבצע את אותו שטיק שבו כל דמות, גם משנית ביותר, היא מספר כלשהו (או גרסה של דמות מספר כלשהו). דרקולה לא נכנס, מאחר והוא גונב-הצגה מקצועי, ושרלוק הולמס קיים רק ברקע. טרם פתרתי, אגב, את השאלה כיצד יידבק לאלן קמפבל הכינוי Q. 

לא קונספט מאוד מקורי, אבל שימח אותי למרות זאת. מי יודע, אולי בכ"ז אעשה אתו משהו יום אחד. רומן-חליפת מכתבים נשמע הגיוני.

על קנאה

חטאי המוות הנוצריים נורא נוחים, בסך הכל. ביהדות, שתמיד התעניינה יותר במה אתה עושה לעומת מה אתה חושב, מתחילים להסתבך די מהר עם גילוי עריות וכל מיני דברים משונים; רשימת החטאים הנוצרית, לעומת זאת, מתאימה לכולם. בהנחה שאתה אדם בריא בן יותר מ-12, כנראה שחווית את כל הסעיפים בשלב כזה או אחר. יש משהו מאוד דמוקרטי ומנחם בכלליות הזו.

הקנאה היא בכל זאת החריגה ברשימה, וזאת בגלל עובדה פשוטה ששמתי לב אליה מזמן: בניגוד לששת עמיתיה, קנאה היא לא כיפית בשום צורה. במילים אחרות, היא לא חטא מובהק, אלא עונש. 

זה מצחיק בשביל בת יחידה, אבל לפעמים נדמה לי שקינאתי עוד לפני שנולדתי. זו לא תמיד היית קנאה רציונלית; נדמה לי שפשוט הסתובבתי מאז ומתמיד בתחושה שאני לא בדיוק שם, לא בדיוק מתאימה. שאני תחליף סביר אבל לא באמת נורמלי.   שברגע שהסובבים אותי ימצאו מישהו קצת יותר מוצלח ממני, אני אנטש. אני הייתי זו שלא לגמרי נוח אתה, שקשה לדבר אתה, המוזרה. וגם כשזה בפירוש לא היה נכון, תמיד היה איזה קול שהזכיר לי שנו, באמת. את יודעת מה את שווה. את יודעת שכלום.

כשאת ילדה, הצלחה נמדדת בהשתלבות חברתית. אחרי גיל ההתבגרות, המדד מתרחב להישגים אחרים, אקדמיים, אמנותיים. ושם התחילו הצרות האמיתיות מבחינתי. בשלב שאת מרגישה תקועה, לא הישגית, וגרוע מכך, בשלב שאת רוכשת מעגל חברתי שחלק נאה ממנו מורכב מאנשים מבריקים, הקנאה כבר לא מופיעה כהתפרצות מזדמנת אלא כזמזום נמוך אבל קבוע.

והיא מתפשטת, במין אופן זחלני כזה. עם כל פספוס שלך, ועם כל הישג של אחרים (במיוחד של חברים) היא גוברת. זרם התודעה שלך הופך לרשימה אובססיבית של החוסרים שלך בהשוואה ליתרונות של כל אחד שהוא לא את. זו מוקפת חברים, זה מוכשר בנגינה או בציור, זו עושה חיל בלימודים, זה פעיל חברתית: לכל אחד, נדמה לך, יש משהו, משהו שלך אין. את מעין ואקום, את חושבת: מין כתם מטושטש כזה, לבן-אפרפר, של בינוניות מזהרת. בלי עתיד, בלי השראה. והמחשבה הזו אוכלת כל רגע טוב, מכבה כל סיפוק שאת חושבת שזכית בו לרגע. 

"I cannot read, and therefore wish all books were burnt", אומרת הקנאה בפאוסט של מארלו; ואת קוראת את המילים ומבינה כמה זה נכון, לעזאזל, כמה הקנאה גורמת לך לרצות למות ובו-זמנית להרוס את כל מה שמסביבך עד היסוד. את מפנטזת על נקמה באנשים שלא עשו לך דבר, באנשים שאת יודעת שאת בעצם אוהבת. והיא גומרת אותך: את  מוצאת את עצמך במצב כזה שאת לא מסוגלת להיות בחברת אנשים אחרים, כי כל איתות חיובי מצידם גורם לך לרצות לתלות את עצמך. ובסופו של דבר, עצמך גורמת לך לרצות לתלות את עצמך.

אני מייחסת את מצבי השלם למדי היום לעובדה שבפעם או בפעמיים שבהם עניינים נהיו באמת לא נעימים, היה לי מספיק שכל להרים טלפון ולדאוג שיהיה שם מישהו איתי. ההתאוששות האמיתית שלי מהתקופה ההיא התאפשרה רק באמצעות בריחה: יציאה מהבית ומעבר למסגרת שונה שבה יכולתי ליצור אני חדשה. 

וזה עבד? אולי. הנסיבות היום טובות יותר, אין ספק. אבל אתמול מצאתי את עצמי שוב במסיבה, מקשיבה לאנשים מסביבי מדברים על לימודים, והופעות, וחיים, ורוצה לתלות את עצמי.

וזה מרגיז אותי נורא. כי אני רוצה להיות מעל הרגש הילדותי השפל הזה, כי אני יודעת שלרציונאל אין שום קשר לעניין. כי אני יודעת שיש לפחות כמה אנשים שאוהבים אותי, אוהבים באמת ובמנותק מרמת המוצלחוּת הנזילה שלי. כי אני רוצה לאהוב את העולם בצורה כנה ולא אנוכית. כי אני יודעת שהדבר הנכון הוא להכיר בטוב.

אבל זה קשה. פאק, זה קשה.

נ.ב.: מצטערת אם כל זה נשמע פסיכי. בבקשה תישארו חברים שלי אח"כ

מסע בין קריביים - Caribbean Trek

דניאל הציע לפני כמה שנים (ברשומת פייסבוק שכבר לא פתוחה לעיני בני-תמותה שנמצאת אי-שם במעמקי פרופילו) משחק נהדר: לקחת סדרות מודרניות ולהעביר אותן למאה ה-16. עלו כך הרבה הצעות מוצלחות. התרומה האישית שלי הייתה מסע בין קריביים: עלילותיה של ספינה ספרדית המשייטת בהודו המערבית, במשימה למצוא איים חדשים, לגלות תרבויות בלתי נודעות, להגיע למקומות בהם טרם דרכה רגלו של אדם לבן, ולהמיר את כולם לנצרות.

הבוקר חשבתי על זה שוב משום מה, והחלטתי שיש כאן פוטנציאל להרחבה. אז הנה:

צוותה של ספינת הוד מלכותו Empresa[1]:

קפיטן סנטיאגו טיבריו דה לה קורקובאדו: ותיק קרבות אנדלוסי חם מזג, חובב נשים ושונא חולצות. וטראן של הארמדה, חביב הפיקוד שלמרות הפצרות חוזרות ונשנות לתפוס את מקומו באדמירלות מתעקש להוציא את צוותו לעוד ועוד משימות בקרב שבטים עובדי אלילים. עוז לבו וקסמיו המחוספסים מטילים אימה בקרב לוחמים בעלי ראש כלב ושובים את ליבן של נסיכות אינדיאניות בתוליות.

דוקטור פרנסואה דה ספוק: מלומד מבריק מהסורבון שנלווה למשלחת לצרכי תיעוד, אחרי שחזר לבית משפחת אמו בספרד. במהלך המסע מתגלעים חיכוכים רבים בין איש-הסכולסטיקה הצונן לקפיטן האנדלוסי הלוהט, בעיקר בשל התעקשותו של הראשון לפתור כל דילמה שנקרית בדרכם תוך שימוש בסילוגיזמים של הדוקטור אקווינס זצ"ל, אך בכל זאת מתפתחת ביניהם ידידות אמיצה המאפשרת לדוקטור להשלים לבסוף עם דמו האיברי.

אלוורו גויה: מנתח רתחן אך רחום. ידידו הוותיק של הקפיטן מהימים המרים של הארמדה. למרות שהוא על ספינות כבר 20 שנה, עדיין מקיא בתחילת כל הפלגה.

פטריק "איברנו" מונטגומרי: בנאי ספינות אירי שנמלט מהדיכוי הבריטי במולדתו אל חופי האימפריה בה השמש לא שוקעת לעולם. קולו הרועם, שיערו האדום וחיבתו למשקה וקטטות מותירים רושם שאין לטעות בו בקרב הפוגשים את רב-המלחים החסון.

פאולו שאבס: נווט פורטוגזי צעיר ופזיז. נוטה להיחטף על-ידי קניבלים.

אטורה סוֹלוֹ: רב-תותחן מגנואה. סייף מיומן.

אלחורה: שפחה מוּרית שהמירה את דתה לנצרות, ומשמשת כסייעת והמשרתת האישית של הקפיטן. 

פרקים זכורים לטוב:

The Wrath of Aga Khan/The Search for Spoque

בעלילה מפותלת ודו-כרכית זו, קפיטן דה לה קורקובאדו וצוותו נקלעים לאי מדברי בו הם פוגשים שבט מונגולי אבוד שנקלע למקום 200 שנה לפני כן. השבט הלוחמני ומנהיגו שואף הנקם זוממים להשתלט על האמפרזה, לשוב לעולם הישן ולהטיל מחדש את אימתה של אורדת הזהב על אירופה. אחרי קרב קשה, הח'אן ואנשיו מוכרעים, אך זאת במחיר חייו של הדוקטור ספוק, אשר מקריב את עצמו למען הצוות (תוך ציטוט שנון מתומס א-קמפיס).

בכרך השני, קפיטן דה לה קורקובאדו הממאן להינחם על מות ידידו הטוב ממרה את פי האדמירלות ויוצא למסע נואש בפריגטה בריטית גנובה לעבר מעיין הנעורים האגדי בפלורידה, בתקווה להשיב לחיים את ספוק. המסע המסוכן עולה לקפיטן במחיר אישי כבד כאשר בנו-יחידו נופל בדרך. הכרך מסתיים במונולוג נוגה של הקפיטן על חשיבותה העליונה של הידידות בין גברים אצילים, חשיבות המעמידה לעתים בצל אפילו את חובות המשפחה.

Let That Be Your Last Battlefield

אינדיאני מקועקע בקעקועים שבטיים מורכבים נמלט לספינה בזמן אחת העגינות, וטוען שהוא נרדף ע"י אויב דמוני. אחרי בירור מתגלה שהמפלץ הוא אינדיאני אחר עם קעקועים כמעט זהים, מהשבט השכן! הצוות נדהם ומסביר לשניים שהם כמעט ולא שונים זה מזה, וכי כל בני האדם שווים בעיניי האל והכנסייה. אז הם מגלים שמיסיונרים אנגלים הגיעו לאי קודם. הם טובחים בכל התושבים.

City on the Edge of Forever

הצוות מגלה חורבה אצטקית מכושפת שמובילה אותם באופן בלתי מוסבר אל ספרד של הרקונקיסטה. שם הם מתיידדים עם עלמה חסודה אך מגלים, לזוועתם, שנוכחותם במקום (והתנהגותה הרחומה אך הנאיבית של העלמה, המצילה גשש מורי וסועדת את פצעיו) שינתה את ההיסטוריה, וספרד של ימיהם נמצאת בשליטת הכופרים! כעת עומדת בפנים המשימה להחזיר את המצב לקדמותו, גם במחיר מותה המזעזע של העלמה.

עלילה זו זכורה בעיקר בשל הפולמוס שהקיף אותה: דון מיגואל דה סרוואנטס כתב את הטיוטה הראשונית, שהייתה מורכבת בהרבה וכללה תוכן סאטירי: בין השאר, דיון מטא-פואטי של גויה והדוקטור ספוק אודות אפשרות קיומו של צוות מוסלמי מספרד המקבילה, שהמשיך כהרהור מבודח על שרירות לבו של הגורל המעלה ומוריד שליטים ועל הדמיון המהותי בין עמים אויבים. המוציאים לאור חתכו לחלוטין את הדיאלוג והוסיפו מספר רב של שיחות וקרבות שנועדו להדגיש את שפלותם של הכופרים ביחס לאצילות לבו של הקפיטן דה לה קורקובאדו.  סרוואנטס לא שבע נחת מהשינויים והתקיף את העורכים במספר חיבורים עוקצניים. ניתן למצוא הדים של סכסוך זה בכרך השני של דון קיחוטה.

תוספות? שיפורים? מישהו?

7.11.12: And now, an English translation thanks to the excellent Yael. Go beyond the cut.

סובב איסלנד, חלק א': סוף העולם

בחלוקה צבאית גסה ושטחית, אפשר לחלק את ערי הבירה והכמעט-בירה של העולם לשלוש קטגוריות: האחת היא ערים בינלאומיות גדולות, ערים שהחשיבות שלהן מוחלטת (ניו-יורק, לונדון, רומא הן הדוגמאות שבהן ביקרתי); השנייה היא ערים בינוניות אך שאפתניות (ברלין, ציריך, ו – בהיסוס מסוים – תל-אביב), וערים בעלות אופי ספר מובהק. ריקיאוויק היא בלי ספק עיר מהסוג השלישי. יתכן שמתקיימים בה חיים תוססים שפשוט לא השכלתי להבחין בהם; אם כך, הם מוצנעים לא רע. לא מדובר בעיר קטנה ממש, וחנויות ומלונות ומסעדות יש בה לא מעט, אך עדיין מרחפת עליה תחושה בלתי-נמנעת של נמל דיג בצפון הרחוק.

מפרץ ריקיוואיק בזריחה. פירוש השם ריקיאוויק, אגב, הוא "המפרצון המעשן".

במבט פנורמי מחלון המלון (הבינלאומי, המצוין) שלנו, הבחנו כי הבניינים הגבוהים בעיר מעטים מאוד. חומר הבנייה הנפוץ ברבות מהשכונות הפנימיות הוא עדיין ברזל מגולוון, שהצבעים העליזים בהם הוא צבוע לא מסתירים את פרצופו המחוספס. איסלנד מעולם לא התקיימה כמונרכיה עצמאית (הפרלמנט נוסד בה בשנת 930 לספירה כשבוע קמפינג ויקינגי שנתי, ולאחר מכן היא חיה תחת שליטתן של מעצמות סקנדינביות שונות), ואף מלך לא בנה בה בנייני פאר או ביצע רפורמות שקירבו אותה ליבשת. כך שמבחינה אורבנית, איסלנד היא יעד רחוק מאידיאלי.

כמובן שלא לשם כך באנו. אני, בעלת פנטזיות צפוניות שכמותי, רציתי נופי-שממה, הרים מושלגים ואור שמש חיוור. רציתי אוקיינוס ירוק (מבחינתי אוקיינוס ירוק הוא הגזמה ספרותית) ועמודים של ענני סופה ולהקות אווזים קוטביים. קיבלתי מנה כל-כך גדושה של כל הנ"ל שאני בטח מסודרת לעשר שנים, ועדיין הייתי רוצה לחזור.

נוף להר הבודד

הדבר הראשון שמכה בך בהתקרבות לאיסלנד – הצבעים. ביתר אירופה, הצבעים הדומיננטיים יהיו ירוק-כהה של יערות ירוק בהיר וצהוב של שדות מעובדים, וכחול-אפרפר למיניו באזורים בנויים בצפיפות. באיסלנד כל אלה לא קיימים. קודם כל – היא שחורה. פעילות געשית מסיבית יצרה מרחבים גדולים של שדות-לבה מכוסי טחב, הרים שחורים, חופים שחורים. אין יערות[1], והצמחייה הדומיננטית היא טחב (בשדות הלבה) ושיחים נמוכים, שבעונה זו של השנה עטו צבע אדום-כתום עמוק. השילוב של הקרקע השחורה, הטחבים הירקרקים, השיחים הכתומים והלבן-התכול של הנהרות והמפלים יוצר רושם יוצא דופן עד מאוד.

עוד דבר שמכה אותך בתדהמה הוא הפראות של הנוף. המוח כמעט לא בנוי לעכל כמויות כאלה של גיגאוגרפיה. בכל יום, אחרי כמה דקות נסיעה, התגובות שלי הידרדרו ל"יאאאאא" משתאה פעם בכמה דקות. הכל כל-כך שם, כל-כך גדול, כל-כך קרוב.

ושקט. אנחנו עוצרים ללילה בעיירה (ברוב המקומות, 'עיירה' פירושה 'שני בתים, כנסייה ומלון' או במילים אחרות, 'לא חווה'), מחנים את האוטו, יוצאים החוצה – ויש דממה. מוחלטת. מדי פעם איזו ציפור קוראת מרחוק, אבל זה הכל – מלבד כמה חוות, רוב השטח פשוט לא מיושב. והקור – איסלנד, כאמור, לא קרה כל-כך, אבל גם הביקור בלגונה הקרחונית הקפואה לא השרה עלי את אותה תחושת כפור שאחזה בי למראה כמה אגמים אפורים ומעליהם הרים מושלגים.

השוו בעצמכם!

ככל שהתקדמנו צפונה מזג האוויר התקרר, וכשיצאנו מהפיורדים המערביים, התחיל לרדת שלג קל. פירוש הדבר – כמה ימי נסיעה בנוף-שחמט של קרקע שחורה מכוסה בטלאים לבנים, רקע אבסטרקטי לחלוטין פה ושם.

המעיינות החמים, תהילתה של איסלנד, דומיננטיים ביותר באזורים מסוימים (בעיקר סביב רייקהולט [Reykholt] ואגם מיבא(ט)ן [Myvatn]), ובאזורים אלה רואים לרוב נד קיטור שעולה מהאדמה סתם ככה, כאילו כלום.

כיף גיאותרמי במיבא(ט)ן

ובעיקר, צירוף כל הנקודות לעיל הגשים במלואו את האלמנט החשוב בחלומות הצפוניים שלי – תחושת הקצה, תחושת סוף העולם. הנוף הזה, שבאמת לא דומה לשום דבר שראיתי באירופה או במקומות אחרים[2], משרה באמת הרגשה של גבול הציווליזיציה, גם במדינה הסקנדינבית המתורבתת והנוחה בהחלט הזו. עזרה גם העובדה שבמובן מסוים, זה נכון – איסלנד היא המדינה הריבונית הכי מערבית בעולם הישן, אם כי טכנית מחצית ממנה נמצאת על הלוח הטקטוני האמריקאי. הצלחנו לתפוס את השמש לפני ששקעה בחוף המערבי ביותר באירופה. 

ההשתפכויות לעיל באמת לא ממצות את החוויה (אני עדיין מעדיפה את "יאאאאא!"), אבל מילא. בחלק הבא אנסה את כוחי במשהו קצת יותר פשוט לתיאור – מה יש לקרוא ומה יש לראות.

כולם ביחד עכשיו - יאאאא!

---

[1] איסלנד, בניגוד לאזורים אחרים בסקנדינביה, אינה מיוערת. הקרקע החשופה גורמת לך לחשוב שאתה מעבר לחוג הארקטי, באזורים קרים מדי לעצים. זו אשליה נעימה אך שגויה: מזג האוויר באיסלנד יחסית נוח (בין 1- ל-10 מעלות בתקופה שהיינו שם) והמחסור בעצים נובע מפעילות אגרסיבית מדי של מתיישבים ב-1000 השנים האחרונות. החל מתחילת המאה שעברה מתבצעים ניסיונות ייעור ממוקדים באזורים שונים של המדינה, ובעיקר בצפון אפשר לראות פה ושם 'יערות קק"ל' של עצים מסודרים בטורים. בחצר המוזיאון העירוני של אקוריירי נתקלנו אפילו בעצים שעליהם שלטי נייר המדווחים בגאווה לאיזה גובה הם הגיעו השנה.

[2] אומרים ישנה ארץ, ארץ שמה ניו-זילנד. לא הייתי, כשאהיה אשפוט.

על העיוורון של צ'סטרטון

לאחרונה קראתי את The New Jerusalem של ג.ק. צ'סטרטון והצטערתי על כך עמוקות. מדובר ביומן מסע לארץ הקודש שנכתב ב-1922. הוא כולל סקירה של המצב האקטואלי באזור, כולל הניתוח של צ'סטרטון את הציונות ואת המעורבות של מדינות המערב במזה"ת. הוא ברובו שטויות. ממש שטויות. זו הייתה חוויה מאוד עצובה בשבילי, מאחר ואני רגילה לצ'סטרטון של תובנות מבריקות וניסוחים מושחזים. הניסוחים עדיין שם, התובנות – יוק.

קודם כל, צ'סטרטון מניח את קיומם של מזרח ומערב, ואת היותם שני בְּלוקים אחידים לגמרי, שלכל אחד מהם תכונות מהותיות בלתי ניתנות לערעור. בכלליות, צ'סטרטון מזהה את המערב עם ארצות הנצרות, ה-Christendom, ואת המזרח עם כל השאר. להגיד שהוא מחלק אותם כך גם לטובים ורעים יהיה מוגזם קצת, אבל הוא בהחלט משליך עליהם את המטפיסיקה האופיינית שלו: המזרח מונוליתי, פטליסטי, מכובד בפראותו אך אכזרי; המערב דינמי, קטן ואמיץ, ומאמין באפשרות לגאולה (קתולי, נו). החלוקה הזו מופיעה באופן מרוכז ובהיר יותר בפואמה [1]Lepanto.

הדיכוטומיה הגסה-למדי הזו מייצרת כמה אפולוגטיקות הרות אסון: בלטה עבורי במיוחד הקביעה התמוהה כי למרות זוועות דומות שבוצעו במזרח ובמערב לאורך ההיסטוריה (רציחות המוניות, עבדות), הרי שבמזרח הן נבעו מתכונה תרבותית שורשית כלשהי, בעוד במערב מדובר במצבים 'מקריים' כביכול שאין להם שורש בנפש המערבית. על זה אמרו חכמינו: וואלה.

אזור רגיש במיוחד היה, כמובן, הפרק על הציונות. צ'סטרטון טוען שוב ושוב בפרק שהוא אינו אנטישמי: אחרי הקריאה, אני לא בטוחה כמה הוא אנטישמי, אבל ברור לי שההבנה שלו ביהודים אפסית. המודל שהוא רואה לנגד עיניו הוא, ככל הנראה, איזה שלושה יהודים אנגלים עשירים, שהם מה שהוא מכיר בחוג החברתי הקרוב אליו, ונראה שגם אותם הוא לא מבין. הקביעה המאה-19-ית שהיהודי (האירופי!) הוא "מזרחי", למשל; או הטענה שיהודים בהגדרה לא יכולים להיות פטריוטים של ארצותיהם המאמצות, מאחר והם לא מוכנים למות עבורן (טענה שדי הרבה יהודים ישמחו, למרבה הצער, להפריך במגוון דרכים עגומות). נוסף על כך, הוא מעלה באוב את אחד הסטריאוטיפים הכי עקשניים ונבזיים בהיסטוריה – היהודי כנושך נשך. צ'סטרטון מתעקש לחזור לנקודה הזו שוב ושוב, כאילו מדובר בעובדה מוגמרת שאין להתווכח איתה. הוא עוד מתפלא איך הציונים מסרבים להבין את העובדה ש, נו, היהודים הם באמת חבורה של פושטי עורות קפיטליסטיים מבחילים, ושצריך לעשות עם זה משהו, אתם לא חושבים?

בהתחלה חשבתי שסתם מדובר בפגיעתו הרעה של בֶּלוק, אבל דישה ממושכת יותר בעניין הביאה אותי למסקנה המצערת שמדובר בחלק מתהליך לוגי ברור. הכתיבה של צ'סטרטון מתפתחת עם השנים בכיוון מאוד ספציפי; והכיוון הזה הוא שמוביל באופן בלתי נמנע את הסופר הענק הזה לגיבוב הנ"ל.

אחרים כבר הבחינו שאחרי צ'סטרטון רודף דרקון. הדרקון הוא גרוטסקי, פנטסטי, פטליסטי ומורבידי; צ'סטרטון בילה את כל חייו (ומבלה את כל כתביו) במאבק בו. הבעיה שככל שהמאבק נמשך, וככל שצ'סטרטון נהיה בטוח יותר בעצמו ובניצחונו על הדרקון, כך המאבק עצמו מאבד מחינו ונהיה זחוח ו-וולגרי, מין התעללות עולצת ומתמשכת נוסח ding-dong the witch is dead באויב שכבר הובס. צ'סטרטון הוא כנראה יוצר הסיוטים המדהים ביותר שנתקלתי בו בשפה האנגלית או בכלל: יש לו יכולת יחידה במינה לצייר (ואז לנצח) מוזרוּת, שגם היא הולכת ודועכת ככל שתפיסת העולם שלו מתגבשת – ואין בה עוד מקום למוזרות, שנמצאת בהחלט בטריטוריה של הדרקון.

קו השבר של התהליך הזה עובר בפרק 10 של The Flying Inn (1914): עד לנקודה הזו, יש לנו דרקון ליברלי נפוח ולא נחמד (לורד אייויווד) וגיבור שובבני משעשע (פטריק דאלרוי). ופתאום הדרקון נותן נאום שמציג אותו באור אחר לגמרי, אור מעורר אהדה הרבה יותר; ופטריק, במקביל, הולך ונהפך משובב לבריון ממש, עד הנקודה שקשה להמשיך להריע לו כמו שצ'סטרטון כנראה התכוון. נדמה שזה הרגע המדויק שבו התבצע המעבר: צ'סטרטון מודה ביופי שיש לדרקון להציע ומציג את היופי הזה באופן חודר, ושנייה אחר כך נבהל ומכניס לו נבוט בראש. ליתר ביטחון, הוא חובט וחובט עד שמהדרקון נשארת רק עיסה מעוררת רחמים (מצבו הכללי של אייויווד בסוף הספר). השוו זאת לגורל הרחום בהרבה לו זוכה נבל דומה למדי, לושיאן גרגורי, בסיומו של The Man who was Thursday (1908): שם צ'סטרטון עדיין מוכן להשלים עם הדרקון במקום לחסל אותו.

זה ציר אחד שעליו אפשר למקם את ירושלים החדשה; ציר שני הוא יכולתו של צ'סטרטון לראות נכוחה את העולם סביבו, או ליתר דיוק חוסר יכולתו לעשות זאת. צ'סטרטון הוא יליד מובהק של המעמד הבינוני-גבוה הבריטי של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וכמו רבים שהשתייכו למעמד המחונן והפורה הזה[2], הסדר היחיד שקיים עבורו הוא הסדר החברתי של בריטי ממעמד בינוני-גבוה. כאשר הוא כותב על דמויות שמתפקדות בתוך המערכת הזו, הוא גאוני, מבריק, מדויק, אדיר – ובאופן מוזר, אוניברסלי מאוד. ברגע שהוא מנסה לכתוב מחוץ לגבולות המצומצמים-למדי הללו יוצאות לו קריקטורות, ולא בכדי. אין לו שום מושג על דתות מזרחיות, ודמות הודית באחד מסיפורי האב בראון היא מין ניהיליסט קודר משונה נוסח ניטשה; הוא לא מבין את האסלאם, ודמויות טורקיות שלו יורקות משפטים שגורמות אפילו לבורה-יחסית כמוני לגרד את הראש בתמיהה; הוא לא מכיר לא יהדות ולא יהודים, וכותב עליהם קשקושים מעליבים של נוצרי יהיר. אפילו הפועלים והאיכרים הבריטים, בבת עינו, נראים אצלו בסופו של דבר כגזירי קרטון שופעי חכמה עממית, לא כאנשים בשר ודם. צ'סטרטון נופל כאן בדיוק באותו פח שעליו הצביע, בצדק ובשנינות, אצל מתנגדים לנצרות[3]: הוא ניזון ממידע מוגבל ומגביל ומשליך את הדעות הקדומות שלו על דברים שהוא לא באמת מבין, וכך מייצר קריקטורות שהקשר שלהן למקור קלוש ומלא שיבושים.

כך הוא כותב את Napoleon of Notting Hill, ספר שמתרחש כולו בלונדון (ורובו, ניחשתם, בנוטינג היל) – שמסתיים בפרק יפהפה ובלקח אנושי ראשון במעלה. הגיבור והנבל של The Man who was Thursday הם בריטיים עד לשד עצמותיהם – הנבל, שהוא אנרכיסט פרוע ואולי השטן בכבודו ובעצמו, שומר בקנאות על הבטחה שהבטיח לגיבור, כי אנרכיסט אנרכיסט ושטן שטן, אבל ג'נטלמן לעולם יעמוד במילתו – והספר עודו נהדר וקולע עד מאוד. אבל רק הוא מנסה לומר משהו משמעותי על תרבות או עולם אחר – טראח! פתאום מה שאנחנו מקבלים זה את קטלוג הדעות הקדומות של אחד, ג.ק. צ'סטרטון, שאמנם כתוב להפליא אבל מאוד מאוד שגוי.

וזה כנראה הפרדוקס המתסכל ביותר שהפיק עטו של מלך הפרדוקסים: כשכתב על מה שהיה אצלו בראש, הוא כתב על העולם כולו; כשניסה לכתוב על העולם כולו, מצאנו את עצמנו עם מה שנמצא רק אצלו בראש.

---

[1]

“And he saith, "Break up the mountains where the hermit-folk can hide,
And sift the red and silver sands lest bone of saint abide,
And chase the Giaours flying night and day, not giving rest,
For that which was our trouble comes again out of the west.
We have set the seal of Solomon on all things under sun,
Of knowledge and of sorrow and endurance of things done.
But a noise is in the mountains, in the mountains, and I know
The voice that shook our palaces—four hundred years ago:
It is he that saith not 'Kismet'; it is he that knows not Fate;
It is Richard, it is Raymond, it is Godfrey at the gate!”

[2] ר' גאי ברג'ס המסכן, שייחל בכל לבו לנפילתה של אנגליה הישנה ולתקומתו של סדר סוציאליסטי צודק במקומה, ובילה את ימיו האחרונים במוסקבה בצריכת דיווחי קריקט ובהזמנת חליפות מהחייט שלו במייפייר.

[3]  "When first I became one of the New Anarchists I tried all kinds of respectable disguises. I dressed up as a bishop. I read up all about bishops in our anarchist pamphlets, in Superstition the Vampire and Priests of Prey. I certainly understood from them that bishops are strange and terrible old men keeping a cruel secret from mankind. I was misinformed. When on my first appearing in episcopal gaiters in a drawing-room I cried out in a voice of thunder, 'Down! Down! Presumptuous human reason!' they found out in some way that I was not a bishop at all. I was nabbed at once.” - The Man who was Thursday, Ch. 2

מעשייה הודית עתיקה - טיוטה

 יש לפעמים רעיונות לסיפורים שנשמעים נהדר בראש שלך, אבל כשאת מתחילה לעבוד עליהם, את מבינה שעל השלד הזה השרירים פשוט לא מתלבשים טוב. הנה אחד כזה:

יש מיליארדר אחד עם סימפטיות רוחניות. הוא תורם לכל מיני ארגונים שנועדו לייצר אבולוציה של התודעה, הוא מתייעץ עם גורואים לפני עסקאות גדולות, הוא שולח את העובדים שלו לסדנאות העצמה, וכו' וכו'. יום אחד נולד לו בן. המיליארדר הולך להתייעץ עם המתקשרת החביבה עליו, וזו אומרת לו שניצבת בפניו בחירה: הילד יכול להיות עשיר גדול ואיש מצליח, כמו אביו, או מורה רוחני דגול.

נו, אני כבר עשיתי מספיק בתחום החומרי, חושב האב, ואני רוצה שהילד שלי יהיה משהו מעבר לזה. נגדל אותו להיות מורה רוחני.

אז הילד מקבל חינוך מתאים מגיל אפס. הוא יודע יוגה לפני שהוא יודע ללכת, הוא לומד מדיטציה אצל נזירים מיובאים מטיבט. שום גורם לא מתאים לא מזם את הסביבה הטהורה שהוא גדל בה. כשהוא גדול מספיק הוא נשלח לבית ספר אנתרופוסופי, ובמקביל לומד אצל מורים סופים, גורדז'ייפיאנים, מה שיש. הוא יודע את "הסוד". ומגיל מאוד צעיר הוא כבר מתחיל לפלוט פניני חוכמה שמשאירות את האב מרוצה.

יום אחד, כשהוא כבר נער לקראת סיום תיכון,הוא נוסע לכנס בצד השני של העיר. מבעד לחלון המכונית הוא רואה איש יושב על ספסל. האיש כפוף מאוד, חסר שיניים, ידיו רועדות, והוא נראה בוהה ומנותק. הילד מזועזע. מה זה,הוא שואל את הנהג. הנהג שלו, שבתחילה לא מבין מה הוא רוצה, עונה לבסוף שזה איש זקן. אולי מוסיף שזה קורה לכולם ואין מה לעשות, ושהוא לא היה נותן להורים שלו להגיע לאחד מבתי האבות האלה. המכונית ממשיכה הלאה. הילד תמיד שמע שמחשבה מעצבת מציאות, ולכן אתה יכול היראות ולהרגיש נפלא גם בגיל 90, אם רק תרצה בזה מספיק; אבל המחשבה על הזקן מטרידה אותו.

כעבור כמה שבועות הוא שוב נוסע לאנשהו. הפעם הם עוברים ליד בית שמולו ניצב אמבולנס. מהבית מוציאים על אלונקה איש עם עור צהבהב, בחצי הכרה. הוא שואל את הנהג מה זה. הנהג עונה שהאיש בטח חולה, ואולי מוסיף סיפור על גיסו שחלה בסרטן ונאלץ להפסיק לעבוד, ועל הטיפולים הקשים. הילד תמיד ידע שהסיבה היחידה למחלות היא חוסר איזון בין הגוף לנפש, ושמחלה פיזית מסמלת חסימה רוחנית. אבל הנושא בכל זאת מטריד אותו.

חולפים עוד כמה שבועות, ובנסיעה נוספת המכונית נתקעת בפקק תנועה. מסתבר שהגורם הוא תאונת דרכים. כשהם חולפים על פניה, הילד רואה את זק"א ומד"א מפנים שרידים. הנהג כבר לא מחכה לשאלה, ומדבר על האנשים שנהרגים כל שנה בתאונות דרכים. הילד יודע שהמוות הוא רק שלב מעבר בדרך למישור מודעות גבוה יותר, אבל לא מצליח להפסיק לחשוב על מה שראה בזירת התאונה.

שלושה חודשים אחר כך הוא מבין מה הוא חייב לעשות. כשאביו קם בבוקר, הוא מוצא את הבית עולה באש. רוב הרכוש שהיה נעלם, וחשבונות הבנק ריקים. הילד לקח הכל ונעלם. כעבור כמה חודשים, האב המרושש מצליח לאתר אותו בארץ אחרת, מת, אחרי כמה חודשים של התהוללות חסרת מעצורים.

Arkham Asylum: A Serious House on Serious Earth

Arkham Asylum: A Serious House on Serious Earth, שנכתב על-ידי גרנט מוריסון, אויר על-ידי דייב מק'קין ונקרא על-ידי בשעת צהריים שבין לבין בשני האחרון, משתדל מאוד להיות ספר מוזר. הוא נפתח בציטוט של חתול צ'שייר על השיגעון, מאליס בארץ הפלאות; האימאג' הצבעוני הבולט הראשון הוא גרסה מדוללת מעט של פיתויו של אנתוניוס הקדוש מאת מתיאס גרונוואלד. יש בו טארוט והרמטיציזם ופסיכואנליזה, בערבוביה גדולה ושמחה. כאן בדיוק הבעיה.

לא, במחשבה שנייה זו לא כל הבעיה. ארקהם אסיילום, כיאה וכנאה לקומיקס של באטמן, רוצה להיות אפל. הוא יורה בכל התותחים האפלים כדי להיות אפל. אז יש בו הרבה חושך. יש בו אנשים שאוכלים חרקים. יש ילדות בלונדיניות מבותרות. יש ואגינות, ולא מעט. יש תפקיד חשוב לאותו מנגנון לאבקראפטי ידוע – היומן שמה שכתוב בו כה מזעזע שהוא גורם להתחרפנותו המיידית של כי מי שקורא אותו. וכמו אצל לאבקראפט, זה לא ממש עובד.

אז ככה: בבית המחסה ארקהם, המוסד עם האבטחה הגרועה בעולם, פורצת התקוממות. באטמן, אחרי עינוי פסיכולוגי טלפוני קצר מצד הג'וקר, מסכים לדרישה: הוא ייכנס לבדו לארקהם, כדי להיות במקום אליו הוא באמת שייך (כי באטמן לא כזה שונה מהפושעים שהוא נלחם בהם, תופסים? תופסים?). במשך הקומיקס, הוא עובר סשן קצר של אסוציאציות חופשיות א-לה פרויד, שבו הוא נזכר ברצח של הוריו, כי אי אפשר להעביר גיליון של באטמן בלי שהעניין יצוץ לפחות פעם אחת; פוגש המון נבלים רבי-מלל, שמשום מה הוא עוצר להקשיב להם; ועובר עוד שבעה מדורים של חרטוטים פסיכו-מיסטיים, שמסתיימים בקליימקס יונגיאני, עם עוד כמה רפרנסים לקרול בדרך החוצה. המסר הוא שהקו בין שפיות לטירוף מטושטש, ושלעתים הרשע האמיתי נמצא דווקא בנציגי הממסד השפויים לכאורה, ושיש דברים גרועים מפשע. או משהו כזה. או שלא.

בין לבין יש לנו קטעים מיומנו של מייסד בית המחסה, אמדאוס ארקהם, שהוא כמובן מופרע לגמרי. למען הסדר הטוב, יש בסיפור הרקע שלו אמא מטורפת, ורצח אכזרי או ארבעה, וידידות עם אליסטייר קראולי כי למה לא בעצם. זה היומן שנזכר לעיל, זה שגורם למי שקורא אותו להשתגע. כמובן שכדי שהטריק הזה יעבוד כדאי לא לחשוף את הטקסט המלא לקוראים, אבל מילא. עוד מרכיב מוכר שמופיע כאן הוא הבית המרושע, זה שיש לו ככל הנראה חיים משלו ועוינות מושרשת כלפי המין האנושי. זה רעיון טוב עקרונית, אבל נטחן עד דק על-ידי סטיבן קינג וחברים והיום הוא כבר לא מרשים כפי שהיה.

בניגוד למה שעלול להשתמע מדבריי, ממש לא מדובר בקומיקס רע. הכתיבה, גם אם מסולסלת מדי רוב הזמן, בבירור מגיעה מרקע איכותי. אני פחות מתחברת לסגנון של מק'קין – הוא כבד וסטטי מדי לטעמי, ורוב הדמויות שלו סובלות מנוקשות מסוימת – אבל הוא בשום פנים לא חסר כישרון. טו-פייס הוא נקודת אור, גם מבחינת העיצוב וגם מבחינת האפיון, והטיפול שהוא מקבל בארקהם הוא הנקודה היחידה בה מוטיב הטארוט באמת משחק תפקיד מלבד להסתובב ברקע ולהיראות אוקולטי. 

למעשה, יש כאן כמה רעיונות מעניינים. יש אחד במיוחד, חמקמק ועדין, שמסתתר בנרטיב של הפסיכיאטר ארקהם ונרמז פה שם; התרשמתי ממנו כשקראתי את הספר. אבל בשלושת הימים שחלפו מאז, שכבת הקשקשת המהבילה שמצפה את הקומיקס הזה הצליחה להשכיח ממני לגמרי מה הוא היה. באמת, אני פשוט לא מצליחה לזכור (הישג לאבקראפטי-משהו בפני עצמו). מה שאני כן מצליחה לזכור הוא שהקומיקס הזה קורס תחת המשקל שלו עצמו. מוזרוּת היא חיה עדינה מאוד; כשמנסים למסמר אותה בכוח לנרטיב, היא בורחת לה ומשאירה אחריה אנדרלמוסיה נוראית. אנדרלמוסיה שבמקרה הזה משאירה אחריה סיפור לא מאוד אינטליגנטי, שעוטף את עצמו בשלל רפרנסים בניסיון להיראות חכם יותר משהוא באמת.

אה, ומה שהיה לי בראש כל הזמן הוא זה:

"'And all That's there is blood just blood a crimson horizon in my mind and the shards come down like daggers and the bubble bursts behind my eyes a cutthroat symphony and then it happens I OPEN HER UP the blade my manhood wounds like glaciers coagulation take me DOWN take me DOWN femaleness pressing in upon me drowning drowning drowning ENVELOPED wombchoked all my life oh woman thy name is HARLOT… what is thy bidding, Lord Satan?'

"Thank you, O. J. Simpson. Just goes to prove anyone can knock this stuff out, doesn't it?"

גארת אניס, פריצ'ר #1, על כל קומיקס של ורטיגו אי-פעם

נ.ב.: סדרה שהשתמשה במוטיבי טארוט ומיסטיקה עלומים בהצלחה מלאה הייתה קרניבל הי"ד. זה לא תמיד עבד, אבל כשזה עבד, זה היה מופלא. אולי יום אחד אנסה לנתח איך היא הצליחה במקום בו נכשלו כל-כך הרבה אחרים.