Arkham Asylum: A Serious House on Serious Earth, שנכתב על-ידי גרנט מוריסון, אויר על-ידי דייב
מק'קין ונקרא על-ידי בשעת צהריים שבין לבין בשני האחרון, משתדל מאוד להיות ספר
מוזר. הוא נפתח בציטוט של חתול צ'שייר על השיגעון, מאליס בארץ הפלאות;
האימאג' הצבעוני הבולט הראשון הוא גרסה מדוללת מעט של פיתויו של אנתוניוס הקדוש
מאת מתיאס גרונוואלד. יש בו טארוט והרמטיציזם ופסיכואנליזה, בערבוביה גדולה
ושמחה. כאן בדיוק הבעיה.
לא, במחשבה שנייה זו לא כל הבעיה. ארקהם אסיילום, כיאה וכנאה לקומיקס
של באטמן, רוצה להיות אפל. הוא יורה בכל התותחים האפלים כדי להיות אפל. אז יש בו
הרבה חושך. יש בו אנשים שאוכלים חרקים. יש ילדות בלונדיניות מבותרות. יש ואגינות, ולא מעט. יש תפקיד
חשוב לאותו מנגנון לאבקראפטי ידוע – היומן שמה שכתוב בו כה מזעזע שהוא גורם
להתחרפנותו המיידית של כי מי שקורא אותו. וכמו אצל לאבקראפט, זה לא ממש עובד.
אז ככה: בבית המחסה ארקהם, המוסד עם האבטחה הגרועה בעולם, פורצת
התקוממות. באטמן, אחרי עינוי פסיכולוגי טלפוני קצר מצד הג'וקר, מסכים לדרישה: הוא
ייכנס לבדו לארקהם, כדי להיות במקום אליו הוא באמת שייך (כי באטמן לא כזה שונה
מהפושעים שהוא נלחם בהם, תופסים? תופסים?). במשך הקומיקס, הוא עובר סשן קצר של
אסוציאציות חופשיות א-לה פרויד, שבו הוא נזכר ברצח של הוריו, כי אי אפשר להעביר
גיליון של באטמן בלי שהעניין יצוץ לפחות פעם אחת; פוגש המון נבלים רבי-מלל, שמשום מה הוא עוצר להקשיב להם; ועובר עוד שבעה מדורים של חרטוטים
פסיכו-מיסטיים, שמסתיימים בקליימקס יונגיאני, עם עוד כמה רפרנסים
לקרול בדרך החוצה. המסר הוא שהקו בין שפיות לטירוף מטושטש, ושלעתים הרשע האמיתי
נמצא דווקא בנציגי הממסד השפויים לכאורה, ושיש דברים גרועים מפשע. או משהו כזה. או שלא.
בין לבין יש לנו קטעים מיומנו של מייסד בית המחסה, אמדאוס ארקהם, שהוא
כמובן מופרע לגמרי. למען הסדר הטוב, יש בסיפור הרקע שלו אמא מטורפת, ורצח אכזרי או
ארבעה, וידידות עם אליסטייר קראולי כי למה לא בעצם. זה היומן שנזכר לעיל, זה שגורם
למי שקורא אותו להשתגע. כמובן שכדי שהטריק הזה יעבוד כדאי לא לחשוף את הטקסט המלא לקוראים,
אבל מילא. עוד מרכיב מוכר שמופיע כאן הוא הבית המרושע, זה שיש לו ככל הנראה חיים
משלו ועוינות מושרשת כלפי המין האנושי. זה רעיון טוב עקרונית, אבל נטחן עד דק
על-ידי סטיבן קינג וחברים והיום הוא כבר לא מרשים כפי שהיה.
בניגוד למה שעלול להשתמע מדבריי, ממש לא מדובר בקומיקס רע. הכתיבה, גם
אם מסולסלת מדי רוב הזמן, בבירור מגיעה מרקע איכותי. אני פחות מתחברת לסגנון של
מק'קין – הוא כבד וסטטי מדי לטעמי, ורוב הדמויות שלו סובלות מנוקשות מסוימת – אבל
הוא בשום פנים לא חסר כישרון. טו-פייס הוא נקודת אור, גם מבחינת העיצוב וגם מבחינת
האפיון, והטיפול שהוא מקבל בארקהם הוא הנקודה היחידה בה מוטיב הטארוט באמת משחק תפקיד מלבד להסתובב ברקע ולהיראות אוקולטי.
למעשה, יש כאן כמה רעיונות מעניינים. יש אחד במיוחד, חמקמק ועדין,
שמסתתר בנרטיב של הפסיכיאטר ארקהם ונרמז פה שם; התרשמתי ממנו כשקראתי את הספר. אבל
בשלושת הימים שחלפו מאז, שכבת הקשקשת המהבילה שמצפה את הקומיקס הזה הצליחה להשכיח
ממני לגמרי מה הוא היה. באמת, אני פשוט לא מצליחה לזכור (הישג לאבקראפטי-משהו בפני
עצמו). מה שאני כן מצליחה לזכור הוא שהקומיקס הזה קורס תחת המשקל שלו עצמו.
מוזרוּת היא חיה עדינה מאוד; כשמנסים למסמר אותה בכוח לנרטיב, היא בורחת לה
ומשאירה אחריה אנדרלמוסיה נוראית. אנדרלמוסיה שבמקרה הזה משאירה אחריה סיפור לא
מאוד אינטליגנטי, שעוטף את עצמו בשלל רפרנסים בניסיון להיראות חכם יותר משהוא
באמת.
אה, ומה שהיה לי בראש כל הזמן הוא זה:
"'And all That's there
is blood just blood a crimson horizon in my mind and the shards come down like
daggers and the bubble bursts behind my eyes a cutthroat symphony and then it happens
I OPEN HER UP the blade my manhood wounds like glaciers coagulation take me
DOWN take me DOWN femaleness pressing in upon me drowning drowning drowning
ENVELOPED wombchoked all my life oh woman thy name is HARLOT… what is thy
bidding, Lord Satan?'
"Thank you, O. J. Simpson. Just goes to prove anyone can knock
this stuff out, doesn't it?"
גארת אניס, פריצ'ר #1, על כל קומיקס של ורטיגו אי-פעם
נ.ב.: סדרה שהשתמשה במוטיבי טארוט ומיסטיקה עלומים בהצלחה מלאה הייתה קרניבל הי"ד. זה לא תמיד עבד, אבל כשזה עבד, זה היה
מופלא. אולי יום אחד אנסה לנתח איך היא הצליחה במקום בו נכשלו כל-כך הרבה אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה