על עידוד לקריאה

אנחנו שומעים הרבה על תוכניות ומזימות שונות שנועדו למשוך את הילדים לקריאה, או לכל הפחות – קולות שמקוננים ש"הילדים היום כבר לא קוראים" ומכך מדגישים את הצורך בתוכניות כאלה. אותם רעיונות כוללים אילוץ של הילדים, מגיל צעיר, לקרוא מכסה מסוימת של ספרים בשבוע, מכסה הנאכפת ע"י דו"חות המוגשים לבית הספר או להורים; שיעורי ספרות מעמיקים יותר[1]; ובנימה הרכה ביותר, ספרים שמדברים אל ליבם של הקוראים הפוטנציאליים, ש"קרובים לעולם שלהם", שמציגים להם "דמויות שניתן להזדהות איתן"[2]. תוצאותיהן הפסימיות-בדרך-כלל של תוכניות אלה יתפרסמו, מן הסתם, בתחילת שנת הלימודים הבאה.

השאלה הבולטת המתעוררת לנוכח המנהג הזה היא שאלת המוטיבציה. נראה שכולם רוצים שהילדים יקראו, ואף חמור מכך – יהיו "קוראים". למה, בעצם? למה זה טוב?

לא ניתן לחמוק מהתחושה כי ההורים והמורים המטיפים בקדחתנות הרבה ביותר לקריאה, אינם נוטים, בעצמם, לקרוא כתחביב, אלא אולי רק בשעות דחק כטיסות או שהיות ממושכות במיוחד בשירותים. הדחיפות בה הם דוחקים בילדיהם לקרוא נובעת, בחלקה, מרגש אשמה ונחיתות חבוי-למחצה, מעורב ברצון (נאצל למדי, בסופו של דבר) למנוע אצל ילדיהם את התפתחות הפגם שהם רואים בעצמם. אבל מדוע אי-קריאה נחשבת כלל כפגם? זו שאלה שיש להציג לכמה מחנכים מסוג זה. איני בטוחה שהתשובה תהיה מספקת.

יש מקום לחשוד שאותם הורים בעלי כוונות טובות רואים בקריאה מעין תוסף-תזונה אינטלקטואלי: ויטמין שילדם צריך על מנת להתפתח באופן המיטבי ולהפוך לאדם מועיל ויצרני. הקריאה משולה כאן לאותן קלטות בייבי-מוצרט שהורים משמיעים לתינוקות רכים במטרה לפתח את מוחם בדרך בלתי-ספציפית כלשהי. דחוף לילד ככה-וככה ספרים, והעלית לו כך-וכך נקודות איי-קיו במבחן הכניסה לבית-הספר למחוננים; נתת לו את התנאים הנחוצים לו להצליח מגיל צעיר, בבית-הספר ובחיים, שהרי ידוע כי האדם "הקורא" הוא מין אדם-על בעל סגולות שכליות מופלאות שדרכו בחיים סלולה לפניו.

שורשי התפיסה התמוהה הזו טמונים, אולי, בספרים ומאמרים אינספור המשבחים את חיוניותה של הקריאה, ספרים ומאמרים שנכתבו על-ידי אנשים שאהבו ונהגו לקרוא בצורה רצינית. השגיאה נובעת בעצם מהשמטה של מרכיב קריטי מאותם כתובים, מרכיב שנראה כנראה מובן מאליו עד התעלמות למחברים, אבל הינו בחזקת נעלם מוחלט למי שאינו קורא להנאתו, ובו טמון הכשל המתמשך של הניסיונות לעורר את אהבת הקריאה בילדים.

כל השפעה חיובית שעשויה להיות לקריאה – דהיינו, הרחבת האופקים וההשכלה, חידוד יכולות הריכוז והניתוח, העשרת השפה ועוד – הינה תופעת לוואי. בבסיסה, הקריאה היא נסיגה מהעולם והתכנסות בעצמך. הילד הקורא, לפני שמתרחב עבורו אפילו אופק אחד, מייצר לעצמו מרחב פרטי, מבודד לחלוטין, בו נמצאים רק הוא וספריו (או קומיקסיו – קריאת קומיקס דומה בסופו של דבר לקריאת ספר יותר משהיא דומה לצפייה בטלוויזיה, למרות הדמיון בתחבולות החזותיות). גם אם הספרות הנקראת אינה מיטב היצירה האנושית, עצם ההתמסרות לה וההפנמה שלה מסוגלים לייצר את המרחב הפנימי ממנו יתפתחו בהמשך (עם קצת מזל) ההשפעות החיוביות הנחשקות כל-כך. היכולת לנתק את עצמך מהזרם המתיש של האירועים ולהעביר את הפעילות השכלית למימד פנימי נפרד היא שיכולה, בתנאים הנכונים, להוביל להבשלה של התכונות הנדרשות (אם כי הן יכולות להיווצר בנפרד מיכולת זו, כשם שאהבת קריאה אינה בשום פנים ערובה ליכולת אינטלקטואלית מפותחת).

וזהו הכשל המהותי בכל הניסיונות הקיימים: התערבות של סמכות, הורית או מורית, מפוצצת את הבועה. המרחב השביר של הקריאה אינו יכול להתהוות וגם לא להתקיים בתנאי לחץ הנובעים מעינה הבוחנת של דמות חיצונית. משימת הקריאה הניתנת בבית-הספר היא, כפי ששמה מרמז, משימה – כזו שיש לעמוד בה ולסיים אותה במקסימום הצלחה ומינימום סבל. כזה הוא גם שיעור ספרות. הטכניקה הפחות מכאיבה, זו שנוגעת ליצירת ספרים נגישים, היא כנראה בעלת אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר – אם כי סיכוייו של ספר שהונדס במיוחד במטרה לשאת חן, ושניתן לילד על-ידי הורה (שמנקודת מבטו של ילד בגיל הנכון, הוא היצור האחד בעולם שאין כל סיכוי שיבין אותו), לעורר חיבה לקריאה קלושים.

בסופו של דבר, מסתכמת הבעיה בפער שיתכן ולא ניתן לגשרו: ההורה הממוצע רוצה שילדו יקרא כדי שיצליח בעולם הממשי, המורכב ממטלות והישגים שיש לעמוד בהם; יתרונה של הקריאה נובע מהנתק שהיא מסוגלת לייצר מאותו עולם ממש, נתק בלתי נראה למי שאינו מקיים אותו.

כיצד, אפוא, ניתן למרות הכל לגרום לילדים לקרוא? מפתה לומר שאין דרך כזו: אלה שנוטים לכך יגיעו לכך באופן טבעי, ואלה שלא – כל התמריצים שבעולם לא ישכנעו אותם. אבל זוהי גישה פטליסטית, שלא מביאה בחשבון את השפעתן העצומה של הנסיבות על חיי האדם. נציע, אם כך, את השיטה הבאה: יש להותיר את הילד במשך חודש בערך בבית שבו שורר שעמום תהומי, ללא מחשב, ללא חברים וללא שום אמצעי בידור מלבד שידת ספרים גדולה. אם זה לא יעזור – קרוב לוודאי שאין מה לעשות.     

---

[1] טוענים שכאלה קיימים כבר, אבל עמדתי בנוגע אליהם דומה לעמדתי לגבי חייזרים: אאמין בזה כשאראה אחד. אני, באופן אישי, תיעבתי מקרב לב את שיעורי הספרות בבית הספר שלי, ולא הצלחתי בשום פנים ואופן לקרוא את היצירות באופן שנדרש ממני: פרטי סיפור שעוררו התרגשות סימבולית רבה במורות תמיד נראו לי כקישוטים מקריים או טריוויאליים לסיפור.

[2] למה שאדם שפוי ירצה לקבל עוד מעצמו בצורת ספר, אין לי מושג, אבל שיהיה.