קצת על חשיבות הסגירה הזהירה של הדלת

לא הפוסט הכי קל שכתבתי בחיים ועם דיון מסוים במוות ואבל - לתשומת לבכם. תזמון הפרסום מקרי, הוא נכתב בשבוע שעבר.

הערה על הסגברה

יש משהו מטריד במונח "הסגברה" (ונגזרותיו השונות – לבנסברה, גויסברה, והתוספת האישית שלי עבור מקרה בו ישראלים ותיקים מסבירים לעולים דברים על השפה והתרבות של העולים – "הצברה"). הוא לא מטריד משום שאני שוללת אותו מכל וכל; לא, זה היה קל. אבל מצד אחד הוא מתאר תופעה מוכרת מאוד, ומצד שני השימוש בו כטיעון בוויכוח כמעט חסר תועלת (בערך מאותן סיבות ש"תודעה כוזבת" הוא טיעון קטלני לדיון, ובאותו אופן מתסכל – גם אם מדובר בדבר-מה שנראה מוכר וברור, הוא פותח שסע בין הדנים שלא מאפשר למעשה שיח, רק האשמות).

קרוב לוודאי שרוב הנשים מזהות את הסיטואציה: גבר מסביר לך משהו באופן סמכותי גם כאשר הוא לא מבין כלום בנושא המוסבר, גם אם את מבינה בנושא הרבה יותר טוב ממנו. התופעה עלתה לסדר היום במאמר מ-2008, "Men Explain Things to Me" (מאת Rebecca Solnit), שתיאר סצינה מגוחכת במיוחד: גבר במסיבה התעקש להסביר לכותבת הכל על ספר מסוים שיצא זה לא מכבר ושהוא קרא ביקורת עליו, למרות תזכורות חוזרות ונשנות מצדה שהיא כתבה את הספר. רק כאשר גבר אחר התערב בשיחה וחזר על מה שאמרה סולניט בפני בן שיחה השתכנע האחרון שאולי היא לא באמת צריכה הבהרות נוספות.

שלושת הבלשים בתעלומת הצייטגייסט המשתנה

מאז השקתה הרשמית בכתבי אדגר אלן פו, דמות הבלש עברה גילגולים מגילגולים שונים, בעודה צוברת פופולריות הולכת וגוברת ומתפרשת לכיוונים אקזוטיים יותר ויותר (החל מסופרות מתח בלשיות דרך בלשים פרנציסקנים ועותמאניים ועד בלשים כלבים ובכלל). משהו בקונספט הגיבור שתפקידו הוא להיתקל במסתורין ולשפוך עליו אור מושך אותנו על שלל גווניו וגרסאותיו, המשתנים לאורך השנים עם צו השעה וטעם התקופה. 

כל עידן מעלה מתוכו את הבלשים הראויים לו, והיחסים בינם לבין העולם שהם חיים בו והתעלומות שהם פותרים משקפים לעתים את האופן בו רואה התקופה את עצמה. השלושה שנסקרים כאן הם, מן הסתם, החביבים עלי אישית; אבל כל אחד הוא גלגול של אידיאת הבלש הנכון לזמנו.

האיש המרושע באופן עלוב למדי בעולם

מתוך המחויבות העמוקה שלי לעדכניות ורלוונטיות, קראתי לאחרונה ביוגרפיה של המיסטיקן הידוע לשמצה אליסטייר קראולי (1875-1947). הנ"ל גדל בקהילה נוצרית-אוונגלית קטנה וקנאית באנגליה, וכבר בגיל צעיר למדי מאס בה והחליט להפוך ב-180 מעלות את כל מה שלמד שם; בהמשך הקריירה הצבעונית שלו, צהובוני לונדון הכתירו אותו בתואר "האיש המרושע בעולם", מה שבלי ספק שימח אותו מאוד. הוא אכן עשה כמיטב יכולתו, אבל החלק העצוב מגיע כשמתחוור לקוראת שקראולי אכן היה אדם נורא - אבל מסיבות אחרות לגמרי.

אני לא באמת מדברת כאן על שתי סדרות

לפחות שתיים מהסדרות החדשות יחסית שאני עוקבת אחריהן בקביעות (לא זו עם מרד הרובוטים) עוסקות בתמה דומה להפתיע. השתיים הן "בוג'אק הורסמן" ו-"אקסית מטורפת", ועל פניו הן לא דומות במיוחד: הראשונה היא סדרה מצוירת על תלאותיו של סוס אנתרופומורפי שהוא גם כוכב טלוויזיה בעברו וחי חיים הוליוודיים ריקניים; השנייה היא מחזמר על רבקה, עורכת דין בודדה ונוירוטית שבהחלטה של רגע עוברת לעיר נידחת בקצה השני של ארה"ב בעקבות פגישה מקרית עם בחור שיצאה איתו במשך חודש כנערה. הטון שונה, הויזואליה שונה, אבל בעומק העניין, שתי הסדרות נעות על אותו ציר מרכזי: שתיהן עוסקות בגיבורים איומים, והמתח העיקרי הוא האם הגיבורים האיומים האלה יצליחו להשתנות.

אנחנו נוטים להסתכל על הזמן לא נכון.

המלאך שמביט אחורה בעודו נישא הלאה על רוחות הקדמה הוא כבר קלישאה; רעיון הקדמה עצמו, שמניח איזה מסלול ניתן לחיזוי של ההיסטוריה, כנראה פג תוקף מזמן. אבל המבט לכיוון ההפוך נמצא בכל מקום. קחו, למשל, את האינטלקטואלים אכולי הלאות הקיומית של מפנה המאה העשרים, שהביטו סביבם וראו את ביזנטיון המתנוונת והשוקעת ואת שובם של דברים עתיקים ומוזרים, וסופם היה שמצאו את עצמם בשוחות מלאות גז רעיל; או מיני פוקויאמה שראו אימפריה קורסת ודיברו על קץ ההיסטוריה, שמכה בהם בפנים כמו דג רקוב מאז. הניסיון לזהות את צורתו של העתיד באמצעות מבט בעבר, הקרוב או הרחוק, מזכיר לי לפעמים ניסיון לקרוא את צווי הגורל במעי כבשים – חוץ מגורלה של הכבשה ואולי זה של ארוחת הצהריים של מחר, הרבה אי אפשר להוציא משם, למרות פרשנויות מלומדות של טובי המומחים וחוקים ברורים ונהירים של המאקרו שמשפיע על המיקרו. כמובן שגם פרדוקסים לא חסרים: ראו את צ'סטרטון, איש חזון עם חזון עתידי חסר תועלת, שבכל פעם שניסה לדבר על העבר יצא שדיבר על העתיד בדיוק מפליא. כשחגג את קבורת הניהיליזם של סוף המאה ה-19, יצא שדיבר בכלל על עליית הטוטליטריות במאה ה-20; כשכתב בגנות גרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה, הטיעונים שהשתמש בהם היו לתקופתם ג'ינגואיסטיים ומוגזמים, אבל התבררו כמדויקים להחריד ערב מלחמת העולם השנייה. לא משנה באיזה כיוון אנחנו חושבים שאנחנו מסתכלים, בסוף איכשהו מתברר שזה היה הכיוון ההפוך.

אז אתמול בלילה אני עוברת לי על החדשות כדי להישאר ערה, וקוראת לתומי כתבה בגרדיאן על המפגינים בארה"ב נגד בחירתו של טראמפ לנשיא. אחת מהם אומרת את הדבר הבא:

“We will protect civil rights, women’s rights, gay rights, the environment and world peace. And we will ‎protect the stabilization of our economy as global, diverse and multicoloured.”

נו, מה? זה נחמד מאוד. אני לגמרי בעד כל הדברים האלה. על פניו, כל הכבוד, חברים, המשיכו כך. אבל פתאום תפסה אותי משומקום ההרגשה שיש פה איזו שגיאה נוראית, שהדברים שהיא מדברת עליהם שייכים לעולם מושגים שהפסיק לפתע לשנות משהו, שאנחנו פשוט לא יודעים את זה עדיין. ופתאום זה בכל מקום: בביקורות טלוויזיה, בסטטוסים בפייסבוק. פתאום לא יכולתי לנער את התחושה שאנחנו עומדים עם הגב לדבר-מה, משהו שאנחנו עוד לא רואים, שרובץ בדיוק מחוץ לגבול התפיסה שלנו ומחכה לצאת.

אולי זו העייפות, לחץ ממקורות לא קשורים, תרופות שאני לוקחת או לא לוקחת. אולי זו הפואמה הבלתי נמנעת של ייטס שצוטטה בכל מקום מאז רביעי (שאם נודה על האמת, נכונה למדי לכל תקופה). אין לי נימוקים או טיעונים או משהו לבסס את עליו את התחושה הזו. יש סיכוי טוב שהכל סתם וארגיש טוב יותר מחר. אני מקווה. 

MBTI and I

התחיל את חייו כפוסט בפייסבוק. מאחר שאני לא מעוניינת שייקבר, מאחסנת גם כאן.