עוד כל מיני דברים בריטיים: נהרות לונדון

פנטזיה אורבנית בלונדון. יש הרבה פנטזיה אורבנית בלונדון. אין לי גיבוי מחקרי, אבל יש מצב שלונדון היא בירת הפנטזיה האורבנית העולמית מאז זמנים לא נודעו. עבורי המצב הזה לא אידיאלי, מאחר ואני א. אוהבת פנטזיה אורבנית טובה ב. לא במיוחד אוהבת את לונדון. הייתי מוכנה לשלם לא מעט בשביל פנטזיה אורבנית טובה ברומא, למשל, או סתם  חיפה. אבל נו.

'נהרות לונדון' מתרחש בלונדון בצורה קיצונית במיוחד אפילו בסטנדרטים של הז'אנר. כלומר, לא רק שהפרוטגוניסט מבלה את זמנו בשיטוטים בגוף ראשון בין קובנט גארדן לראסל סקוור, הוא גם מתפקד כמדריך תיירים ממש פה ושם, עם היסטוריה וארכיטוקטורה וכו' למכביר. לפעמים זה נחמד, לפעמים ראוי לדילוג, אבל רואים, לכל הפחות, שהסופר (בן אארונוביץ', שמסתבר שידוע בעיקר בכתיבה לד"ר הו) אוהב מאוד את העיר ומוקסם ממנה בכנות. התעלומות הספריות נוטות להיות מרוכזות בכל פעם באזור גיאוגרפי מסוים של העיר, והכריכות (היפהפיות, יש לציין) הן מפות מורכבות ומרובות פרטים של האזורים הרלוונטיים. נהרות לונדון הנזכרים בשם, אגב, הן משפחה של אלות נהר מקומיות שאופיין והפוליטיקה שלהן משחקים תפקיד גדול בספרים.

הפרוטגוניסט הנ"ל הוא אחד פיטר גרנט, שוטר צעיר ושלומיאל ממעמד הפועלים שבדרך זו או אחרת מוצב כפקוד\שוליה של פקד תומס נייטינגייל, הקוסם האחרון בבריטניה. נייטינגייל הנ"ל הוא ג'נטלמן עילאי, וטראן אגדי של מלחמת העולם השנייה, משכיל, מחויט, יודע לצייר לא רע ובכלל, גבר מושלם.

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה הראשונה של הסדרה הזו. הקונטרסט בין נייטינגייל לגרנט נועד לשרת מטרה מסוימת: אארונוביץ' מנסה כנראה להמחיש באמצעותם את חילופי הדורות בבריטניה. נייטינגייל הוא אריסטוקרט עשיר שחונך בבית-ספר פרטי קסום שמזכיר יותר את איטון מאשר את הוגוורטס; פיטר, לעומתו, הוא ילד שיכונים חצי-שחור ועתיר תרבות פופולרית שמתעניין במדע, כלומר, הוא מה שעדכני ורב-תרבותי וראוי לרשת את המושכות בבריטניה.

המוטיב הזה נתקל במכשול פשוט מאוד: נייטינגייל הרבה יותר מגניב. פיטר הוא  פרוטגוניסט סביר, בפרט בספר הראשון, שם הוא נבון ויעיל יחסית; משום מה, נראה שהאינטליגנציה שלו צונחת מספר לספר, בעוד הביטחון העצמי שלו הולך ועולה והופך אותו לפחות ופחות סימפטי. נייטינגייל, לעומתו, הוא ג'נטלמן בריטי בן מאה שנה שנלחם בנאצים. פיטר צריך להתאמץ כדי לבצע קסמים פשוטים; נייטינגייל ריסק פעם שני טנקים גרמניים בכוחות עצמו והוא הקוסם הבריטי היחיד שהיה קשוח מספיק כדי לשרוד את המלחמה. אחרי הספר הראשון אנחנו רואים קצת פחות ממנו, ובמקום שנחשוב "הו, חילופי דורות, כמה נאה והולם" אנחנו חושבים "איפה נייטינגייל? עזבו את הנעבעך הזה ותביאו לנו את נייטינגייל!" כך שבבירור נוצר כשל בהעברת המסר.

שלא לדבר על כך שחלק ממעלליו מתבצעים מחוץ לטווח הראיה: בספר הרביעי ישנו קרב אפי בין נייטינגייל למכשפה רוסיה. רעשים נוראים נשמעים, בניינים מתפוצצים או נקרעים לשניים ונייטינגייל יוצא מההריסות ומסדר את חפתי חליפתו נטולת הרבב, בעוד היריבה שלו כושלת החוצה וממלמלת שמעולם לא ראתה דבר כזה. ובכן, גם אנחנו מעולם לא ראינו דבר כזה, כי פיטר היה עסוק בלתפוס מחסה בחצר. יש כאן הרגשה קלה שמרמים אותנו.  

הזכרנו כבר שפיטר חצי שחור? גם אארונוביץ' יזכיר. למעשה, הוא יזכיר שוב, ושוב. ושוב. יש פעם אחת אחרי ההצגה הראשונית של הדמות שבה זו נקודה לעניין (גרנט ונייטינגייל מתווכחים על הטרמינולוגיה 'קוסם שחור', כאשר גרנט טוען שטכנית הוא קוסם שחור והמינוח הפוליטקלי קורקט צריך להיות 'משתמש-קסם מאותגר אתית'), אבל בכל שאר הפעמים, ובכן. כן, הוא שחור. אמא שלו מסיירה לאונה. היא מבשלת מאוד חריף. כמו כן, הוא שחור. לא לבן. שחור. הוא קוסם! ושוטר! ושחור!

ואם הנושא היה מוגבל רק לפיטר, דיינו. הוא לא. יש דמות משנית שהעובדה שהיא לסבית (בוצ'ית מבעיתה, יש לציין) תוזכר בכל פעם שהיא מופיעה, גם אם זה שלוש פעמים בספר; כל פרצוף חדש שמופיע זוכה מיד לתיאור אתני, יהא זה שחור, לבן, הודי או עם בורקה. אפשר כמעט לראות את טיפות הזיעה שנחתו לאארונוביץ' על הדף מרוב מאמץ להראות כמה הוא רב-תרבותי וקורקטי וכמה זה נהדר שלונדון מכילה כל-כך הרבה אנשים מכל-כך הרבה מיעוטים שכולם עובדים ביחד בהרמוניה שהייתה עיוורת צבעים לגמרי אלמלא הוא היה מזכיר את הצבעים כל חמש דקות. הסיפור הזה נהיה מתיש אחרי כמה זמן, שלא לומר מלאכותי. האזכורים החוזרים ונשנים האלה לא טבעיים ופוליטיקת הזהויות חשופה ברמה מביכה.

הקובלנות הנ"ל עולות לפני השטח בעיקר מהספר השני. הספר הראשון עומד בפני עצמו, והוא המוצלח והכתוב היטב מכל הסדרה. בספר השני, בנוסף לתעלומה הספרית, נפתח קו עלילה מתמשך שטרם נפתר, והסדרה כולה מקבלת אופי של ספרי מתח נוסחתיים מעט. לאור כל זאת, אני מסוגלת להמליץ על הספר הראשון בלבד, שאינו פנטזיה פורצת דרך אבל בהחלט נאה ונעים ונחמד; האחרים, למרבה הצער, לא ממש מצדיקים את ההשקעה.

אף אחד לא מחכה לישראלים הנהדרים

טוב, לא שמתי פה שום דבר כבר מלא זמן כי אני נורא עסוקה בלימודים, וגם משכנעת את עצמי שוב שאני חסרת ערך ואין לי שום דבר מעניין להגיד - שני גורמים ששיש ביניהם מתאם ברור, אם כי אני לא בטוחה מה הסיבתיות. בכל מקרה, למרות שזה לא מדעי מצדי, אמרתי שנעלה כאן משהו בתקווה שזה מה שישבור את המחסום.

דניאל, המרצה בימים אלה תקופת לימודים בסמינר הקיבוצים, ביקש ממני לכתוב מה מפריע לי בכל הרעיון של חינוך ערכי, שהוא סובל ממנו כרגע בלימודי ההוראה ואני סבלתי ממנו בעבר כתלמידה. התוצאה להלן, בשינויים קלים. אני מתנצלת על חוט המחשבה המבולבל מעט - הוא כנראה נבע מעצבים.

נפתח באנקדוטה. אני לא יודעת לומר מה בדיוק המסר שלה; חיפוש מסרים הוא סימפטום של התופעה שאני מתכוונת להכפיש כאן, ולכן לא מתאים בקונטקסט זה. הבה נניח לה להשרות אווירה.

כשהייתי בכיתה י"א החליטו להנהיג בבית הספר שלי תלבושת אחידה. לא מדובר כמובן במכנסי חאקי וחולצת תכלת, אלא בתלבושת אחידה ישראלית ממוצעת של שנות האלפיים: חולצות וטרנינגים במגוון צבעים מעוטרים בסמל בית הספר. בתגובה, ביקשו ממני ומתלמידה נוספת לכתוב טורים בעניין עבור העיתון השכבתי על תקן נקודות מבט שונות.

הטור שכתבה הבחורה השנייה התנגד בתקיפות לרעיון התלבושת האחידה. זה ממסדי, זה ממשטר, זו הגבלת חופש הביטוי של התלמידים בשם אידיאל של אחידות. אותה בחורה, שלמדה במגמת אומנות, הכינה גם פוסטר להמחשת העניין, שורה של תלמידים-חיילים חסרי פנים ולבושי תלבושת אחידה מצדיעים; הפוסטר היה תלוי בין יתר יצירותיהם של תלמידי המגמה באחד החללים המרכזיים של בית הספר.

הטור שלי, לעומת זאת, היה בטון מתון יותר. הוא ציין שלא מדובר בשינוי קיצוני כל-כך, שאלה סה"כ חולצות ושלא מדובר בקוד לבוש מחמיר במיוחד. סיימתי בשורה "אם בית הספר רוצה לדכא את היצירתיות שלי, הוא צריך להתחיל לחפש דרכים טובות יותר".

אחד המורים, ששימש גם כמעין עורך של העיתון, חתך את השורה האחרונה.

אוקיי?

טוב.

בית הספר שלמדתי בו נחשב איכותי בדי הרבה מדדים מקובלים: אחוז הזכאים לבגרויות היה גבוה מאוד, אחוז המתגייסים גם, ותוכניות מעורבות ועשייה חברתית למכביר, בשיתוף פעולה ותמיכה של תנועת הנוער המקומית הדומיננטית מאוד. עשינו מסעות בחברה הישראלית, הוזנו בהגשמה ובאקטיביזם, בסובלנות ובדמוקרטיה. דיונים ערכיים היו נשמת אפו של כל שיעור חינוך. 

בקיצור, בית ספר מלח הארץ, בלי צחוק. אבל אני, כפי שבוודאי הבנתם מהסיפור הקטן לעיל, לא בדיוק הרגשתי בבית בתוך כל העשייה הזו; למען האמת הייתי די מנותקת, וכמובן שבסיום התיכון הלכתי ישר לצבא ולא לשנת שירות, כפי שעשו כ-50% מהשכבה שלי. אז מה הייתה הבעיה שלי, מלבד כל הבעיות הרגילות?

בין המאפיינים הראויים ביותר לציון שהבחנתי בהם בשנותיי במוסד החינוכי הלז (ובתנועת הנוער שלא הייתי חברה בה) היה מחסור אקוטי בחוש הומור. אם נעמיק ונרד לשורש הבעיה הזו, נגלה את מה שהפליא לנסח רבנו אקו: חוסר הומור, יותר משהוא מאפיין טמטום פשוט, מצביע על אי-יכולת להכיל מורכבות. כשאתה צוחק על משהו, אתה לא אוהב אותו וגם לא שונא אותו, לא בעדו ולא נגדו. אדם עושה משהו לא בסדר, ובמקום להוקיע אותו כמו שצריך, אנחנו צוחקים. אדם שהוא כן בסדר מועד ונופל על הפרצוף, ובמקום לזעוק את זעקתו ולבקש לתקן אנחנו צוחקים. הומור הוא, בהרבה מובנים, א-מוסרי, וככזה האנשים הטובים (והם היו טובים. אני לא מאשימה אף אחד בצביעות כאן) שהקיפו אותי לא ידעו בכלל איך להתחיל לאכול אותו. 

הצד השני של המטבע הוא מין נטייה מוזרה לפרש את המציאות כמו שמקובלים מפרשים את התורה: הנחת היסוד היא ששום דבר שקורה לא קורה סתם. לא שהכל מכוון מראש, כמובן, אלא שכל תופעה במציאות ניתנת לפירוש באופן כזה שניתן ללמוד ממנה משהו ברמה ה - כן, שוב - ערכית. איזה סרט יפה ראינו בכיתה, נכון? מה אתם חושבים שהמסר שלו? הסיפרו הזה - מה אתן מרגישות שלקחתן ממנו? מה אפשר ללמוד מהתקרית הזו, מהאמירה הזו, מהאירוע ההוא? איזה לקח אנחנו לומדים מהשואה?

על פניו, הנזק העיקרי של הרגל רע זה הוא בפגיעה החמורה שלו ביכולת השיפוט האסתטי. שיפוט של מדיה שנעשה על סמך כמה היא 'נכונה' או 'חשובה' במקום על סמך קריטריונים של איכות מוביל לא פעם להאדרה של זבל מוחלט שאומר את מה שאנחנו רוצים שהוא יגיד. אבל בעוד אסתטיקה היא ערך בפני עצמו לטעמי, הפגיעה הזו היא רק בבואה של נזק עמוק יותר. 

כאשר העולם מלווה ברצועת פרשנות דידקטית מתמדת, כל דבר הוא פתח ל'דיון ובירור' שיעוגנו במערכת הרעיונית שבאנו איתה מלכתחילה, ושתקבל חיזוק נוסף בעקבות המסקנות הבלתי-נמנעות. קטע מעגלי שכזה, שתוצר הביניים העיקרי שלו הוא הרגשה 'משמעותית'. אבל ההרגשה הזו מושגת בלי שלמדנו, בעצם, שום דבר חדש: באנו, הסתכלנו, אשררנו. ואם המסר לא היה שם, או לא היה מתאים? אז החומר בעייתי או ראוי להתעלמות. שום דבר שלא הגענו איתו כבר מהבית לא יכול להיות מעובד או מובן. 

המציאות, באופן מעצבן, נוטה להיות א-מוסרית לפחות כמו ההומור. היא גם מורכבת ומבלבלת ומכילה המון פרטים קטנים, שיכולים לסתור לגמרי את מה שחשבת שנראה ברור עד לפני רגע. אבל היא מה שיש לנו, וברגע שאתה מתנתק ממנה לטובת המחוזות הנעלים של אי-היכולת-להפריך, ברגע שהאמפירי נזרק מהחלון לטובת האידיאלי – צעד קל, גם מבחינת המאמץ האינטלקטואלי וגם מבחינת האינטואיציה לגבי מה שטוב ונכון – אין לנו כלום מלבד עולם המראות שבתוך ראשינו. בשלב כלשהו, שמניסיוני הוא כמעט בלתי נמנע כאשר מושם דגש חזק מדי על על ה'מה' במקום על ה'איך', המציאות היא כבר פשוט לא פקטור. גרוע מכך - היא ניסיון נבזי לטשטש את האמת בתוך מסך עשן של עובדות. מהנקודה הזו והלאה, הכל מתעקם באופן חסר תקנה, וכל יכולת להתמודד עם סוגיות אמיתיות אובדת. 

ביליתי שנים בלהתקומם נגד כל זה ולא להבין נגד מה בעצם אני מתקוממת. המילים היו נכונות, המטרות היו טובות, אבל משהו הריח לי רע. יצא לי לתהות, מדי פעם, האם יכול להיות שאני באמת סתם סוציומטית: למה אני לא מסוגלת לסבול אנשים שעל פניו מקדמים דברים שאני מסכימה איתם? אומרים שאין שמחה כהתרת הספקות, וכשהספק הזה הותר הבנתי סוף-סוף שאותה שמחה הייתה הבעיה כל הזמן. היום, לכל הפחות, אני כבר יודעת לזהות בורים ערכיים מלאי כוונות טובות. למנוע את הנזק שהם גורמים, זה כבר סיפור אחר.

הייתי רוצה להפיץ ברבים את הכלל שלפיו אני מנסה לארגן את עולמי הרעיוני היום – הכלל "כל עוד זה כואב, את עושה משהו נכון"; שהסכנה אורבת ברגעים שבהם אנחנו מרגישים בטוחים בדרכנו. כמובן שקשה לי להאמין שגישה כזו יכולה לעבוד בייצור המוני, ובמובן זה יתכן שהמרצים האלה שלך, דניאל, צודקים: אולי עדיף לחנוך לטמבל לפי דרכו ולתכנת אותו לכל הפחות לכיוון כללי חיובי. אבל חלק בי (החלק הטוב שבי, אני מקווה) נגעל מהאפשרות. וזה אולי השיעור הערכי היחיד שאי-פעם למדתי. 

The Depressed Person - כמה הערות

בסיפורהזה נתקלתי כתופעת לוואי של העיסוק העיתונו-אינטרנטי המוגבר בדיוויד פוסטר וולאס. לא שמעתי על וולאס מימיי עד לפני שנה בערך, כאשר יצא לאור ספר כלשהו שלו בעברית שנראה שדובר בכל מקום. בעקבות כך קראתי קצת ממנו, וקיבלתי את הרושם שמדובר בעיתונאי מצוין וסופר בינוני למדי.

הסיפור הזה, שהגעתי אליו לא מזמן בשיטוטי אינטרנט כאלה ואחרים, דווקא עולה על יתר הדברים שלו שקראתי. למתעצלים לקרוא, מדובר בכרוניקה לא כרונולוגית קצרה של השגרה היומיומית של אישה מדוכאת, או ליתר דיוק של תהליך ההיזון החוזר האינסופי שבו היא לכודה, של תיעוב עצמי וניסיון להישען על אחרות (פסיכולוגית, חברות מהעבר) רק כדי שאותה תלותיות עצמה תגרום לתיעוב עצמי נוסף וכן הלאה. המצב הזה כנראה מוכר לכל מי שהתנסתה ברמה כלשהי של דיכאון, והסיפור מדקדק יפה בפרטים. הפגם הרציני היחיד בו הוא הסיום שלו, שמקבל לפתע טון שטחי מביך לגמרי ומדרדר אותו מתיאור מצב מוצלח לסיפור "הנה מסר! קולטים? קולטים?!" נוסח סדנת כתיבה בתיכון.

ברור לנו לחלוטין, אם כך, שהמדוכאת (בעברית נדמה לי שהיא תורגמה כ'הנפש הדכאונית': ארוך מדי) מרוכזת בעצמה לגמרי, ושהכאב שהיא חשה בא על חשבון כל יכולת לאמפתיה כלפי אנשים אחרים (הפסיכולוגית, החברה החולה בסרטן); וולאס התחשב בנו ודאג ששום דבר מזה לא יישאר ברמת הסאבטקסט. האלמנט המעניין, והמרומז יותר, נמצא בסביבה של המדוכאת – נדבך נוסף בחוסר היכולת לצאת מהפרקטל שלה.

ההיגיון המנחה את חייה של הדכאונית הוא פסיכולוגי. מצבה מוסבר לה באמצעות טראומת עבר, היחסים הקלוקלים בין הוריה; העיסוק שלה בפרטי הטראומה הזו כמעט בלתי פוסק. הז'רגון הפסיכולוגיסטי הזוועתי והדוחה בו כתובים חלקים גדולים מהסיפור ( ,Nurturing ,Support System מגוון הטיות של emotional ועוד ועוד), מלאכותי ומנוכר כפי שהוא, מסמן את גבולות עולמה המושגי.

הדכאונית מנסה להיעזר בסביבתה כדי לשבור את עצמה מתוך הדיכאון; היא מחפשת כל דרך מוצא אפשרית, מאוזן קשבת של ידידות סבלניות דרך פסיכותרפיה ועד סדנאות ילד-פנימי תמוהות. כל אלה מנסים לעזור לה, בדרכם; אבל האופן שבו הם עושים זאת, על-ידי הנחיית הדכאונית באופן חוזר  ונשנה להתמקד בעצמה, ברגשותיה, בטראומה שלה, הוא עצמו עוד שלב בלולאת ההיזון החוזר שמשקעת אותה בתוך עצמה, שם לא מחכה לה שום דבר מלבד עוד דכאון. היא אנוכית, מניפולטיבית ולא מסוגלת להזדהות עם אנשים אחרים (והמודעות לכך, שגורמת לה לתעב את עצמה עוד יותר, רק מחמירה את הבעיה); אבל הגורם לכך אינו רק היותה אדם פגום (כנראה באופן חסר תקנה – לפי התיאורים הקצרים של הוריה, יתכן שמעולם לא היה לה סיכוי), אלא 'מערכת תמיכה' שמתפקדת לפי עקרונות שבורים.

הפסיכולוגית עצמה, הנציגה הרשמית של המקצוע בחיי הגיבורה, מתאבדת אי-שם לקראת חצי הסיפור. התפנית הזו משרתת כמובן כעוד עקיצה בכיוון המדוכאת, שהנרקיסיזם שלה כה עמוק ובלתי נסבל שאפילו הפסיכולוגית כבר לא עומדת בו; אבל מעבר לכך, היא מסמנת גם כישלון נוסף, קריטי, של המערכת שהפסיכולוגית הייתה המייצגת שלה, וכנראה גם תקועה בתוכה ללא מוצא.

באופן עגמומי למדי, נראה שפורמט הסיפור עצמו סובל מאותה מודעות עצמית מופרזת וכובלת כמו הגיבורה שלו; לדוגמה, האבחנה בנוגע לצורות דמויות-הכלוב שיוצרות אצבעותיה של הפסיכולוגית, שמלווה מיד אחר-כך בהערה בנוגע להיותו של הדימוי מובן-מאליו ושחוק מדי. יחד עם החזרתיות מעוררת הבחילה (במכוון) שלו, הסיפור נבנה באופן אפקטיבי למדי כעוד נדבך ברקורסיה הנפשית והמושגית גם יחד של הדיכאון. באיזשהו שלב התחלתי לתהות האם מדובר רק בכלי אמנותי או שהסיפור עצמו, המודע לעצמו כל-כך, מכיר בכלל בקיומו של עולם מחוץ למערכת הסגורה והמזינה את עצמה שהוא מתאר.

מה הדרך החוצה? ניתן לנחש (במקרים מסוימים לנחש מתוך ניסיון חיים) שהדרך החוצה מהדיכאון לא נמצאת בתוך הדכאונית. הפסיכולוגיה, ששולחת אותה לחפור בעצמה ולמצוא את שורשי הבעיה, שולחת אותה שנים בכיוון הלא נכון. הדכאונית רוצה, יותר מכל דבר, קשר אנושי אמיתי, אמפתיה וחמלה; אבל חוסר היכולת שלה לחשוב על קשר כזה במונחים שלא סובבים סביבה לא מאפשר אותו, והקשרים הקלושים והעקומים שלה עם יתר העולם בוגדים בה בכך שהם מטפחים את חוסר היכולת הזו לממדים סופניים. הפיתרון הוא באופק חיצוני; בפרספקטיבה; בתפיסה של רעיונות או אידיאלים שנמצאים מחוץ לפופיק שלך, בעניין כן בעולם ובנגזרותיו; בהיפטרות מ'מערכת התמיכה' לטובת חברוּת סתם. מבחינה זו, אני חושבת שלרובנו עוד יש תקווה.

פולחן התבונה (לא מה שחשבתם)

לפני שנה בערך, בראשית ימי הבלוג הזה, כתבתי ניתוח ספקולטיבי קצר של הרציונל העומד מאחורי עידוד ילדים לקריאה. ציינתי אז שנראה כי עבור הרבה הורים, העידוד הזה נובע מסיבות מעורפלות במקצת, מאחר והם לא קוראים בעצמם ולא יודעים בשביל מה הספרים האלה טובים בדיוק, אבל אומרים שזה יעשה את הילד יותר חכם. כפי שהדבר קורה לפעמים, לפני כמה זמן נתקלתי בדבר-מה, שאישש את ההשערות שלי ואף הרחיב אותן לכיוונים שלא עלו בדעתי גם בסיוטי הלילה: הכתבה הבאה. 

מעבר לכך שהרעיון המוצג פה אידיוטי לחלוטין, מעניין להקשיב למוזיקה. קלטות בייבי איינשטיין שיהפכו את ילדיך לגאונים, מוזיקה קלאסית לעוברים, טולסטוי לתינוקות זוחלים, "אנחנו יודעים היום שיש דברים שמגרים את המוח של התינוק"; מה שיש לנו כאן הוא לא פחות מפולחן מטען של אינטלקט.

כפי שאתם יודעים, קוראיי הדמיוניים המלומדים, פולחן מטען הוא ז'אנר דתי שהתפתח בכמה מאיי האוקיינוס השקט (בעיקר בארכיפלג של ונואטו) בעקבות מפגשים ראשונים עם מערביים, בפרט אנשי צבא. הילידים ראו את האורחים החדשים מביאים איתם שפע חומרי בלתי ייאמן, והסיקו שמדובר במקרה ברור מאוד של העדפה אלוהית. המערביים עושים משהו כדי לרצות את האלים, וכדי לזכות במטען, צריך לעשות את אותו הדבר. כך התחילו הילידים לחקות את אורחותיהם של המבקרים החדשים: הם בנו מסלולי נחיתה מזויפים ומכישירי רדיו מאגוזי קוקוס, ערכו מעין מצעדים צבאיים כשהם מעוטרים במעין מדליות ומנופפים במקלות במקום ברובים. הפרטים כמובן מעט יותר מורכבים, אבל הבנתם את הרעיון הכללי.  

וכאן, בארצות הברית של המאה ה-21, אנחנו רואים בדיוק את אותו הדבר. אין לנו מושג מה טוב במוצרט או באנה קרנינה, אבל זה מה שאנשים חכמים עושים, אז אם נדחוף אותם לילד (או לעובר, מה זה בעצם משנה, כבר אפשר לפתח לו את המוח, לא?) הוא יהיה חכם.

הפער בחינוך שנחשף כאן מדהים: יש לנו הורים, ממעמד סוציו-אקונומי יחסית גבוה (כנראה, כי יש להם כסף לקנות את השטויות האלה) שבאמריקה מעיד כמעט בהכרח על מספר מינימלי של שנות לימוד ואף השכלה אקדמית כלשהי, שפשוט אין להם מושג מה זה ספר, חד וחלק. עבורם, המנגנון של פרוזה סתום כמו המנגנון של רדיו או מטוס סילון ליליד מוונואטו; כמוהו, הם חושבים שחיקוי פשוט יביא לתוצאה המבוקשת, מתוך אמונה כנה ובלתי מוצהרת בעיקרון העתיק של מאגיה סימפתטית. השם של הקסם טיפה שונה מטעמי הבדלים תרבותיים - "מפתח את הכישורים הקוגניטיביים" לעומת "מרצה את האלים" - אבל הלב אותו לב. יש כאן הוכחה, מרגשת למדי יש לציין, שהפער בין העולם הראשון לשלישי באמת לא גדול: כשהם רוצים, כולם יכולים להיות מטומטמים בדיוק באותה צורה.

אחת מהכתות המשעשעות יותר בוונואטו סובבת סביב דמותו הנאדרה של הנסיך פיליפ, בן זוגה של המלכה אליזבת השנייה. מזכרות הנושאות את תמונתו זוכות ליחס פולחני, ותמונה שלו אוחז באלת ציד ונואטית מסורתית, שנשלחה אליו כמנחה, גרמה לתכונה רבה כאשר נשלחה בחזרה לאי לפני כמה שנים. עוד לא ראינו הורים שתולים בחדר תמונות של מוצרט כדי לגרום לילד להיות יותר מוזיקלי, אבל בשלב הזה של חוסר האמון שלי באנושות, יש לי הרגשה ברורה שגם זה עוד יגיע. אחרי הכל, גם הוא התחיל מוקדם.

Some Tuesday Silliness

Sooo, you know what's it like when you have a day at home, and you have to work, but it's cold and you're bored stiff and you have a migraine, so instead you write a stupid joke-fanfic for a guilty-pleasure action movie, with a punchline that nobody will understand? And you know how do you intend for it to be a vignette, because really, for how long can you draw it, and it turns into four full pages before you know what's going on?

No?

Oh well.

The movie in question is Equilibrium, a profoundly idiotic action flick whose main attraction is trying to capture each and every dystopian reference (read: something stolen) they managed to cram in. It's about this guy who kicks ass in a long black coat for a totalitarian dictatorship where they outlawed emotions.. It opens with a scene where they verify the originality of the Mona Lisa and then burn it. They would've burned it even if it wasn't the original, but what the hell, if you have an Original Mona Lisa Identifier I guess you might as well use it. It is not the only thing there that doesn't make sense. 

If that wasn't clear enough, this thing is completely pointless unless you've seen the movie. 

הרהורים אישיים מפוזרים ביותר בעקבות אירועי איינשטיין

1. די מרגיז שלפי הרגשתי, את כל הכתוב מטה אני מסוגלת לדסקס בכנות רק עם חברים שלא הכירו כל-כך את אריק איינשטיין מלכתחילה (במקרה שלי, בעיקר יוצאי רוסיה מסוימים). יש לי הרגשה ברורה שאם אעז להגיד משהו בסגנון למי מחבריי הטובים והאחוס"לים יותר, הם יפתחו עלי עיניים כאילו אכלתי להם את החתול. ומכאן לנקודה הבאה:
2. כל הבלגן ביום וחצי האחרונים חידד לי איזו תחושת חוסר שייכות מהותית שרודפת אותי כבר איזה זמן. אני לא בטוחה מה השתבש, כי לכאורה אני בדיוק מהרקע המתאים, ונראה שזה – והמשכיות בין-דורית – הוא המפתח כאן. אבל כשאני חושבת על זה כל האתוס, שלא לומר המיתוס, של ארץ-ישראל-הישנה-והטובה-הו-מה-יהיה-עליה-הו התקיים בבית הוריי במין צורה מאוד חלקית ועקומה. היו אייקוניי ישראליות פופולריים אצלנו (כוורת, הגשש, מתי כספי) אבל אף אחד מהם לא מעולם היה סמל להיתלות בו. אז הייתה לי את הקלטת של כמו גדולים כשהייתי קטנה, והיא הייתה נחמדה ואהבתי אותה; אבל איכשהו זה לא בנה אצלי נוסטלגיה כבדה כמו שאני רואה מסביב, שלא לדבר על הרגשה שאיזה משהו מהותי בישראליות אבד. אני רואה חברים מתאבלים עמוקות יחד, ואני מרגישה שאני עומדת מבחוץ. 
3. מהזווית הסוציולוגית, אולי השוני הקטן אך המפתיע הזה נובע מכך שאני שייכת למקבץ האחוס"לי (בעדר טרמינולוגיה יותר טובה) רק בחפיפה: צד אחד של המשפחה אחו"לי, צד שני – אחס"לי. המשפחה של אבא שלי הייתה ממעמד הפועלים ומכאן, מטבע הדברים, לא מפא"יניקית; מהצד השני היו סוציאליסטים אמידים ומקושרים, שעלו לארץ רק בסוף שנות השישים ומעולם לא נטמעו תרבותית. כך שכל העולם הזה, של החבר'ה על הדשא וחוף מציצים, היה שם – אבל קצת ליד, לא באמת בפוקוס.
4. ובכלל, אני לא חושבת שראיתי אף פעם בבית את גישת 'נפלה עטרת ראשנו' שמאפיינת את היום וחצי האלה (ובאופן קצת פחות מטורלל, את כל הפעמים האחרות שאחד מ'אחרון הנפילים' מת). כאשר מדובר באנשים שנפטרו בשיבה-פחות-או-יותר-טובה, התגובה בדרך כלל הייתה משיכת כתפיים, או כדברי הציטוט שאבא שלי אוהב לומר במקרים כאלה, ושאין לי מושג מאיפה בא (הגשש?): "הלך? הלך. גם בן גוריון הלך. כולם הולכים בסוף."
5. האיש המצוין ההוא שכותב את 'תניח את המספריים ובוא נדבר על זה' (חפשו בפייסבוק עם טרם, לא תצטערו) צודק: כל קולות 'הארץ הולכת פייפן' שנשמעים מסביב כנראה טועים. הארץ לא הולכת פייפן, היא משתנה, כי זו דרכו של עולם; רוצים שתשתנה לכיוון שלכם, קומו ותעבדו על זה במקום לקונן. נבואות זעם על התבהומתנו הבלתי נמנעת היו גם כשאריק איינשטיין היה צעיר. הברנז'ה שהוא היה חלק ממנה נחשבה בזמנו לסמל של אובדן דרך, דור האספרסו הנהנתן שבעט בערכי ההתיישבות העובדת. נבואות הזעם משרתות, בסופו של דבר, בעיקר את תחושת הערך העצמי של המנבאים.
6. במשך רוב היום אתמול חששתי שבשלב כלשהו בת-דודי החיה בברלין(!) תשלח לי הודעת וואטסאפ על כמה זה עצוב שדברים במדינה כבר לא אותו דבר, ומה יהיה על ישראל וכו', מה שייצור התאבכות בונה של קלישאות ויגרום לגולגולת שלי לקרוס פנימה. היא שלחה הודעה באזור 2, אבל כשפתחתי אותה בנשימה עצורה גיליתי שהיא שואלת אם אני לא חושבת שכל הטקסיות מסביב מוגזמת קצת. כך ניצלתי מסכנה נוראה. 
7. זה עצוב שהוא מת.
8. לא חושבת שיצא לי כאן משהו מגובש או אינטליגנטי במיוחד, אבל זהו, פרקתי. 

הערה על חוסר קונסיסטנטיות מסוים וסיבותיו

אז נכון יש את הדבר הזה בסדרות אמריקאיות, כשמופיעה איזו מגדת עתידות ומנבאת משהו נורא שעומד לקרות? ונכון שדמות אחת תמיד תהיה ספקנית ומזלזלת, ואחרת תיבהל ותגיד שאולי יש בזה משהו, ובמשך כל הפרק יהיו כל מיני סימנים קטנים ומבשרי רעות שמצביעים על כך שהנבואה עומדת להתגשם, והדמות הספקנית דבקה בספקנותה ואומרת משהו בסגנון "אנחנו קובעים את הגורל של עצמנו!", ואז הם מצליחים בעבודה משותפת למנוע את הדבר הנורא והבלתי-נמנע לכאורה? עד כאן הכל בסדר, אבל הקטע המוזר מגיע כשתמיד – אבל תמיד – יש בסוף איזה טוויסט שמראה שהנבואה דווקא כן התגשמה. לפעמים באופן מלא (מישהו שחזו לו שימות אבל ניצל מתמוטט פתאום מהתקף לב) ולפעמים כקריצה מחויכת (הגיבורים יוצאים מהחדר, ואז פתאום קורה משהו קטן שהולם את התחזית), אבל תמיד משהו. אני לא מצליחה לחשוב על שום דוגמה טלוויזיונית שבה מנבאים משהו שסתם לא מתגשם.

יצא לי לתהות בנוגע לדפוס המוזר הזה. מה אתם מנסים להגיד, אנשים מהטלוויזיה? הכל ידוע מראש או לא? יש כאן איזה מתח בלתי פתור, ונדמה לי שהצלחתי לזהות חלק ממנו.

ביוון העתיקה, נאמר, הכל היה פשוט. הטרגדיות הקלאסיות מבהירות לנו יפה מאוד איך דברים עובדים: ניבאו נבואה והיא תתגשם, וככל שבני-התמותה ינסו יותר להימנע ממנה, היא תתגשם יותר. לא שאם הם לא היו עושים כלום היא לא הייתה מתגשמת, כנראה (אם כי אני לא בטוחה כמה ההנחה הזו נבחנה בספרות). הגורל הוא יודע כל, סטטי ובלתי משתנה. לנו נותר רק לבחור באיזו מידה של חן אנחנו נכנעים לו.

התרבות המערבית (רובה, כן? לכל מי שחושב לקפוץ לי פה עם קלווין) נפטרה מהתפיסה הזו בשלבים איטיים, החל מרעיון השכר והעונש, שמטיל על האדם את האחריות לייעודו הסופי (גם אם הרשות השופטת היא על-אנושית) וכלה בהומניזם החילוני שמהלל את זכות האדם לבחור את דרכו מתוך שימוש בתבונה. הפטליזם העמוק של העולם הקלאסי נחשב (מלבד אצל מכחישי מציאות מקצועיים שמסוגלים להחזיק באמונה שהכל נגזר ועם זאת, ברמת המיקרו, הכל לטובה, ויש מקום לחשוד שגם הם לא בדיוק התעמקו בסופוקלס) למייאש מאין כמוהו, ויותר מכך, לאנטי-אנושי. התפיסה הליברלית הקלאסית מניחה שהאדם הוא בעל רשות, רצון חופשי וזכות בחירה, ושהאחריות לגורלו מצויה, במצב הבסיסי והרצוי, בידיו.

אבל לא אלים אנחנו ולא בני אלים, ולא יכולים לקבוע את דרכנו מתוך שליטה מלאה בעולם שסביבנו. מה שנותר לנו הוא לנסות ולפלס לנו דרך כמיטב יכולתנו בתוך מערכת כאוטית שגדולה מאיתנו בהרבה, ושאין לנו מושג מה באמת קורה או יקרה בה בכל רגע נתון. בעולם בו הכל ידוע מראש, יש לנו לפחות את הנחמה שבסדר ובמשמעות, בידיעה שכך הדברים מוכרחים להיות. בעולם שלנו, אלה המשמעות והמחיר של ויתור על הפטליזם: הכרה בכך ששום דבר לא מובטח או ברור או ידוע, שאפשר להיכשל בקלות, ושיש סיכוי סביר שהכישלון יהיה אשמתך. מעבר לכך, יש כאן הכרה בכך שמעבר לחוקי הפיזיקה אין בעולם שום סדר שאנחנו לא קובעים בעצמנו, ושאיננו, לכן, מלאכותי ושביר.

והמקום המדויק שבו קשה נורא לבטא את המצב הזה הוא הכתיבה. כי פה נמצא כל העניין בכתיבה: העמדת פנים שיש סדר בכאוס, שמה שבמציאות הוא שטף של רגעים אקראיים שמתנגשים זה בזה ונפרדים שוב כשהם יוצרים ביניהם קשרים רופפים ומצטלבים של סיבתיות הוא בעצם מבנה מסודר, עם התחלה ואמצע וסוף ושיא ופיתרון, או במילה אחת, נרטיב. אקדח המונח על השולחן במערכה הראשונה חייב לירות בשלישית; פרט בעלילה יכול להיות, במקרה הגרוע ביותר, red herring, שנוצר ספציפית כדי להסיח את הדעת, אבל לא משהו אקראי לגמרי שסתם עבר בדרך. למיטב ידיעתי, זה מכשול שאולי רק כמה כותבים אוונגרדיים במיוחד הצליחו לעקוף. כתיבה עלילתית לא יכולה לתאר באופן מלא אקראיות וסתמיות, כי אז היא לא תהיה כתיבה עלילתית.

ומה קורה כשיש נבואה בשטח? כמובן שיכול להיות שלא יקרה כלום; למעשה, אם אנחנו הולכים עם האידיאולוגיה, שרוב כותבי הסדרות האמריקאיות משלמים לה לכל הפחות מס שפתיים, לפיה העתיד עוד לא כתוב, הדבר ההגיוני ביותר הוא שלא יקרה כלום. אבל משהו פה יותר מדי לא נוח. גם כשהלקח שהם מנסים להעביר הוא דבר אחד, יוצא שהם מספקים הוכחות דווקא לכיוון השני – כי באיזשהו מקום, קשה לסבול את המחשבה שבתוך מסגרת קבועה מראש, שחוקיה אינם באמת חוקי העולם שלנו ובה כן יש לדברים משמעות, משהו שנשמע משמעותי נאמר סתם ככה. הפרק נכתב כדי ללמד אותנו את הלקח שגורלנו בידינו; אבל עצם קיומו של רצף אירועים שמסודר כדי ללמד לקח כלשהו מסתדר דווקא עם התפיסה ההפוכה. בתוך מסגרת מושגית כזו, הנבואה לא יכולה שלא להתגשם.   

אם נרחיק לכת קצת יותר באותו קו מחשבה, נוכל לומר שנבואה, עוד מבנה טקסטואלי שנכפה על הבלגן של המציאות, מקבילה במובן מסוים לנרטיב; ששמיטת הקרקע מתחת לנבואה, הצגתה כמבנה אקראי וסתמי, תשמוט את אותה קרקע מתחת לחשיבות ולמשמעות של הנרטיב עצמו, מהלך שרוב הכותבים שאינם אותם אוונגרדיסטים שנזכרו קודם לא כל-כך רוצים לעשות. כמובן שכאן אני כבר מתחילה להשתעשע בספקולציות, אבל זה בלוג ומותר לי. למי אכפת, כל מה שכתבתי חסר משמעות בכל מקרה.