מה הבעיה שלי עם ניל גיימן, מאת ענבל

קודם כל, הערה לסדר: הסמינר נגמר! הגשתי אותו! אני חופשיה! חופשיה!!! עכשיו, מי רוצה לתת לי עבודה?

ולענייננו.

דניאל ביקש שאנסח במילים מה הבעיה שלי עם ניל גיימן. ראשית כל, נראה לי שחשוב להעיר שלא תמיד הייתה לי בעיה עם ניל גיימן. כשנחשפתי אליו לראשונה, די אהבתי אותו. בשורות טובות היה ספר הפולחן שלי במשך תקופה די ארוכה ועדיין אהוב עלי מאוד, ו-Neverwhere¹ היה ונותר סיפור חמוד לאללה. גם קורליין לגמרי בסדר, אם כי מפאת קהל היעד הייתי צריכה לקרוא אותו כמה שנים מוקדם יותר כדי לקבוע באמת אם הוא מצליח כספר ילדים. הבעיה התחילה אחר-כך, עם אלים אמריקאיים, ועם הסיפורים הקצרים שנציגם המובהק וחסר הטעם הוא שלג,זכוכית, תפוחים.

הבעיה, אני מאמינה, מורכבת מכמה אלמנטים הנשזרים זה בזה למסכת מעצבנת אחת. ננסה לזהות כל אחד מהם בנפרד:

הוא נורא יומרני. קודם כל, הוא קורא לעצמו (ומרשה לאחרים לקרוא לו) מספר סיפורים. מספר סיפורים?! ברצינות? אני מקווה שאני לא צריכה להסביר כמה מתנשא ומטופש זה נשמע. אתה סופר, בנאדם. Writer באנגלית, מה שמתאים אפילו יותר מאחר והוא כותב גם דברים שאינם ספרים. הניסיון לקרוץ לכיוון השבטי-אותנטי-בעל-כוח-סמי-מיסטי-השומר-על-שלהבת-החוכמה-העתיקה עלוב בתכלית.

חוצמזה ישנו העניין התוכני. גיימן מזכיר לעתים את דן בראון בכך שהוא כותב באופן שיגרום לאנשים שלא יודעים יותר מדי להרגיש שהם נורא חכמים. הרפרנסים המיתולוגיים-פולקלוריים המרובים שלו מסריחים מפרטנציה, וכל שטיק "הא-הא, בניגוד לדעה המקובלת בסיפורים העתיקים משהו הוא בעצם ככה" כנ"ל. אלים אמריקאיים הוא כולו תרגיל מהסוג הזה: רעיון די בנאלי (כל מה שאנשים מאמינים בו הוא אמיתי ולכן כל האלים קיימים בו זמנית ונלחמים אחד בשני. פיהוק. פראצ'ט לפחות עשה את זה מצחיק) מוקף בתועפות קשקשת מיותרת, בגלל שגיימן לא יכול להתאפק וחייב להראות לנו כמה הוא מלומד כל פסקה שנייה.

אה, ואם זה לא מספיק גרוע, הוא גם עושה טעויות. הקטע עם הגולם² באלים עדיין מרגיז אותי (בחייאת, מכל הפולקולורים שהיית יכול לחרבן, היית חייב לבחור את שלי?!), למשל. אלה דברים קטנים, שאפשר לפספס בקלות, אבל הם מצביעים שוב על אותו דבר: אי-הבנה מספקת בחומר, מוסווה בתוך המון יומרה. גיימן אמר פעם באיזה ראיון (ציטוט מהזיכרון) שאם הוא לא היה סופר, הוא בטח היה הברנש הזה בפאב שמספר לאנשים "ידעת שלאברהם אבינו היו שלוש נשים?" מלבד זאת שגם הציטוט הזה הוא התגנדרות מוסתרת בקושי, אם זה ככה לפחות תנסה לזכור את הדברים נכון.

הוא מנסה בכוח להיות איב"י. איב"י, למי שאינו גולש אדוק של עין הדג, פירושו "אפל יותר, בוגר יותר": הצורך להכניס בכוח תכנים אלימים/מיניים/מטרידים, במיוחד לסיפורים "תמימים" במקור. השיא של הנטייה הזו אצל גיימן הוא, כאמור, שלג, זכוכית, תפוחים: גרסה "הפוכה" של סיפור שלגייה לא מספיק מעניינת, אז בואו נזרוק פנימה פדופיליה, נקרופיליה, גילוי עריות, אלימות קשה ועוד ועוד. עוד דוגמה היא סצינת הסקס הראשונה והמזוויעה באלים אמריקאיים (אתם יודעים איזו, ואם לא אל תשאלו: אני לא הולכת לחזור על זה). זו סצינה שלא משרתת שום מטרה בעלילה, לא קשורה בשיט לדמויות, ונמצאת שם רק כדי לייצר אווירה פרוורטית. דוגמה שלישית היא סיפור ששכחתי כרגע את שמו, ומערב בית זונות ומכירה של פילגש ממין זכר לאיזה גנגסטר (מישהו זוכר את השם?) – סיפור חסר פואנטה לחלוטין שכל תכלית קיומו, ככל הנראה, היא לתת לגיימן הזדמנות לומר "ציצים ציצים זיונים בתחת. פות. ציצים".

בכמויות קטנות ובטיפול זהיר, זה יכול לעבוד. אצל גיימן זה לא עובד. גם בגלל המנות הגדושות מדי, שמייצרות בסופו של דבר אדישות: כשמשהו מחליא קורה בעולם יחסית קונוונציונלי, זה מחריד, כי אנחנו מקשרים את זה לעולם שלנו; כשכל העולם מחליא, מה זה כבר משנה? וגם, ואולי בעיקר, בגלל המלאכותיות שבדבר: הוא לא מתכוון לזה. זה לא חלק אינטגרלי מעלילה טובה או משהו כזה. הוא פשוט רוצה להיות אפל.

אוברייטד. אני לא בקטע של "אהבתי אותו לפני שהוא היה מיינסטרים ועכשיו כשכולם אוהבים אותו הוא גרוע". אבל גיימן זוכה להערצה שלא מגיעה לו. אנשים פשוט בולעים את התדמית שלו בשלמותה בלי לשאול שאלות. הו, הוא כה אפל! וגותי! וחכם! העניין מזכיר למדי את ההערצה ללא תנאים שזוכים לה טים ברטון והמרצ'נדייז שלו בקהלים מסוימים, ומגלה את אותה בעיה, שהיא אולי לב הבעיה של הגיימניזם כולו: היאחזות בסממנים שטחיים כקריטריון להנאה מחומר תרבותי, על חשבון היכולת לזהות איכות. ניל גיימן לא עד-כדי-כך טוב. יש מוכשרים ממנו בהרבה שפועלים כיום, אבל הם הרבה פחות מוכרים פשוט כי המיתוג שלו מוצלח יותר, וכי יש קהל יעד רחב שיאהב אוטומטית כל דבר שנמכר לו בתור אינטליגנטי ואפל, בלי להתעמק יותר מדי בתוכן. מעיל עור ואהבה לחתולים  לא מחליפים כתיבה טובה, אנשים.

וזו בעצם הנקודה בה כל הצרות לעיל מתחברות להן יחדיו: גיימן מוכר לוקשים, ויותר מדי אנשים לא מסוגלים לזהות שאלה לוקשים. כשהוא לא כבד מדי עם שתי הבעיות הראשונות, הוא סופר סביר ודי מבדר; אבל רבים מוכנים להישבע בשמו כי הם לא מסוגלים להבדיל בין הבטחה לבין הקיום שלה, ובין קיום סממנים רצויים בטקסט לטקסט טוב. וחוסר היכולת הזו היא שמביאה לצרה הגדולה מכולן: קפיאה על שמרי הפנטסיה. כשאתה בטוח שאתה הכי חכם ומגניב בעולם כי אתה קורא את זה-וזה שהוא כה קשוח ואפל ומגניב, אתה לא מנסה לבגר את הטעם שלך, לא עובר הלאה לדברים טובים יותר. גיימן מוכר יחסית, ולא מעט מהחומר שלו נחמד; הוא נקודת התחלה טובה לפנטסיה אורבנית/אפלה (כפי שהוא היה עבורי, אי-אז בראשית גיל ההתבגרות) ולפנטסיה בכלל. אבל כשבטוחים שזו פסגת היצירה ואין בלתה, אין התקדמות, ואין גם עניין בדברים חדשים.

גיימן מסוגל להיות טוב יותר. לפני כמה שנים התפלק לו סיפור שממש אהבתי: חקירה באזמרגד. הסיפור לא היה טוב בגלל הסטינג הויקטוריאני-אלטרנטיבי האפל, ולא בגלל הכרזות המאגניבות שפוזרו באמצע, ולא בגלל עצם הכללת הלאבקרפט, ולא בגלל עצם הכללתו של שרלוק הולמס. זה היה סיפור טוב כי הייתה לו עלילה מהודקת ומעניינת, עם טוויסטים שלא ניחשתי מראש, וכי הוא שילב שני קאנונים ספרותיים ידועים באופן מקורי ומוצלח. אבל רוב הזמן גיימן לא כזה, כי גם לו אין סיבה להתאמץ: למה להתקדם, כשיש פלח רחב של קהל היעד שלו שיריע לכל פיסת זבל נטולת השראה שהוא יוציא.

וזו הבעיה שלי עם ניל גיימן. הסוף.

דיסקליימר: כותבת שורות אלה לא קראה את סנדמן, בין השאר כי המפקד המנוול שלה בצבא לא הסכים להשאיל לה אותו. רוני, אם אתה קורא את זה: מהדורת אספנים מיי אס.

אה כן, וכל זה משקף את טעמי האישי וכמה מחבריי הטובים ביותר אוהבים אותו וכו' וכו'.

[1]אני לא הולכת לקרוא לו לעולם-לא-עולם. זה שם משונה. 
^[2]למי שלא זוכר, הוא כתב על המצח של הגולם את המילה הלא נכונה. זאת מעבר למרגיזוּת שבשימוש דווקא בגולם, שימוש שמצביע על עצלנות מחקרית מובהקת. ר' כאן.  HTML

The Manual of Detection/Jedediah Berry

נתחיל מהחלק החשוב: גבירבותיי, נמצא ספר פנטסיה אורבנית מעניין.

כן כן, בים של ערפדים ואנשי זאב, בלונדיניות חטובות עם חרבות גדולות, תועפות סטימפאנק ושיטוטים פיוטיים-בלחץ בלונדון, יש ספר שמציג סטינג חדיש למדי וגם כתוב היטב (ולא נכתב ע"י טים פאוורס).

"מדריך הבילוש" מתרחש בעולם שתואר כשילוב של קפקא וריימונד צ'נדלר. אני נוטה להירתע מהכללות מסוג זה – בדרך-כלל נוטים להיאחז במאפיינים שטחיים של הסופרים הנזכרים שמשותפים ליצירה החדשה ("אה, יש פה עירוב בין חלומות למציאות! זה כמו פיליפ ק. דיק!" סיפור אמיתי) כאשר יש מחסור בקווי דמיון מהותיים. אז אני לא אגיד שהספר הוא קפקאי בגלל שהוא עוסק באדם קטן בתוך מנגנון ביורוקרטי עצום ממדים וחצי-אלוהי – בקושי קראתי קפקא, ולכן אני לא יכולה לקבוע. צ'נדלר, לעומת זאת, קראתי גם קראתי, ו"מדריך הבילוש" עושה צ'נדלר טוב פי עשר מחיקויי ההארד-בוילד שמסתובבים בשוק וחושבים שמעיל ארוך וז'רגון קשוח מספיקים.

מה שתמיד הרשים אותי ביותר בפרוזה של צ'נדלר, ומה שלחלוטין לא עובר בעיבודים המוסרטים (שרובם שחורים-לבנים), היא הצבעוניות. צ'נדלר כותב צבעוני. הוא כותב אר-דקו, עם הרבה עיקולים וצבעי כרום ואמייל מבריקים, ואפשר כמעט להרגיש את המרקם דרך המילים. מהבחינה הזו, "מדריך הבילוש" קולע בול: כבר בעמודים הראשונים, מה שתפס אותי הייתה האיכות הזו.

גיבור הספר, צ'רלס אנווין (Unwin), אינו בלש. הוא פקיד בכיר בסוכנות, בה"א הידיעה, היא המנגנון הענק המסדיר את פעילותם של הבלשים בעיר כנראה-אמריקאית לא מזוהה, בתקופה שמזכירה במעורפל את בין המלחמות. הסוכנות מבוססת על היררכיה מסודרת: ישנם הבלשים, שכפופים למפקחים שמחלקים להם משימות; בזמן החקירה, הם מחויבים להעביר דוחות משימה מפורטים לפקידים, שבתום החקירה יסדרו אותם לנרטיב קוהרנטי שיעבור בסופו של דבר לעיתונות. קשר בין הבלשים לפקידיהם אסור בתכלית האיסור.

אנווין הוא פקיד ותיק שממונה על ענייניו של גדול בלשי הסוכנות, טראוויס ט. סיווארט. גאונותו הארגונית של אנווין, אותה הוא הוכיח כשהצליח לארגן באופן קוהרנטי את המסובכות שבחקירות, הפכה אותו לאגדה בחוגי הפקידים. אבל לאחרונה נראה שפני הדברים אינם כתמול שלשום. לאחר הניצחון הגדול האחרון שלו, פרשה שזכתה לשם האיש שגנב את ה-12 בנובמבר, סיווארט נסוג לתוך עצמו ושקע בדיכאון (כנראה בגלל מעורבותה של הפם פאטאל הקבועה שלו, קליאופטרה גרינווד הבוגדנית); אנווין החל לחלום חלומות משונים שבהם מככב הבלש (אותו הוא לא פגש מעולם); ושגרת יומו המדויקת של הפקיד הופרעה בעקבות עניין מוזר: אישה צעירה שעומדת כל יום על הרציף בתחנת הרכבת, מחכה, לא ידוע למי. קיומה מטריד את מנוחתו של אנווין, שמתחיל להגיע לתחנה בכל בוקר בתירוץ קלוש, רק כדי לראות אותה.

ובאחד הבקרים בתחנה ניגש אל אנווין בלש זר, מוסר לו ספר ותג, מודיע לו שהוא כעת בלש מוסמך, ומסתלק.

 אנווין לא יודע את נפשו מרוב אימה. הוא פקיד, הוא מסודר, הוא שונא טעויות, וזו בטח טעות: מעולם לא קרה כדבר הזה. בדרכו לברר את העניין, הוא נשאב, כמובן, לתעלומה.

"מדריך הבילוש" כתוב, במידה רבה, כאגדה או כחלום יותר מסיפור בלשי. אלמנטים תמוהים שונים (קרנבל חצי-נטוש על יושביו, אנשים שהולכים בשנתם וגונבים שעונים מעוררים) צצים על ימין ועל שמאל, ורובם גם משחקים תפקיד בעלילה. האקסצנטריות של הספר כמעט מתחילה להעיק פה ושם (הגיבור חודר למסבאת פשע שנמצאת מתחת לבית קברות ושם משחק פוקר שאלות-ותשובות עם שני עבריינים שהם תאומים סיאמיים שהופרדו בילדותם, וזה אפילו לא אמצע הספר), אבל יש בה גם קסם לא מועט.

האלמנטים הצ'נדלריים עדיין בולטים: למשל, אמילי דופל (Doppel), העוזרת האישית של אנווין בתפקידו החדש כבלש, מזכירה עכברית שבכל זאת מפתחת מעין מתח מיני מוזר עם הגיבור וברור מלכתחילה שהיא יודעת יותר משנראה לעין; או הסגנון המרלואי בעליל בו כתובים הדוחות שמעביר סיווארט לאנווין. אבל ככל שהספר מתקדם, מחלחלים יותר ויותר אלמנטים פנטסטיים, והסיום כבר נמצא במובהק בפנטסיה גמורה.

מה שכן, תחושת הקתרזיס של הסוף לא שלמה לטעמי. יתכן שהמאפיינים החריגים הרבים בעלילה מנעו ממנה להתכנס בסופו של דבר לנקודה מאוד מובחנת; אני, בכל מקרה, לא הרגשתי שירדתי לעומקם המלא של הדברים גם כאשר כל הקצוות הפרומים נקשרו. התמה הראשית מטופלת יפה מאוד, בהתחשב בכך שהיא לא מאוד מקורית (סדר נגד כאוס), אבל יתכן שדווקא בגלל הטיפול החדיש יחסית, משהו בסוף לא בדיוק מסתדר. יש לי הרגשה שברי חשש ליפול לקלישאות או לאמירות ברורות מדי, ולכן ערפל קצת בכוונה את הנקודות המרכזיות. אני מבינה אותו לחלוטין; אני נוטה לעשות זאת בעצמי בכתיבה. אבל עדיין, נותרה בי הרגשה (קלה מאוד, בעצם ממש קלושה) של החמצה.

בכל מקרה, מומלץ בהחלט לכל מי שהתעייף מהשטיקים הרגילים. אה, ויש שם פילים. פילים זה טוב.

קרוסאובר ויקטוריאני מטורף!!!1

אי-שם בשלהי 2006 אבט"שתי לי בכפר ציורי בגבול הצפון. במהלך היום, חובותיי הסתכמו בשמירה על מדשאה של גן ילדים. מלבד פעם אחת מסעירה בה עזרתי להם לזרוע גזר, לא היה לי הרבה מה לעשות, וכך מצאתי את עצמי מתווה תכנית נחמדה לקרוסאובר ספרותי ויקטוריאני גדול ממדים. מאוד נהניתי מהעניין, הייתי מרוצה מעצמי, ורק כשחזרתי לציוויליזציה גיליתי שאיזה ממזר בשם אלן מור גנב לי את הרעיון.

אז הקרוסאובר נגנז. אבל מאחר ואני עדיין חושבת שיש לו איזה ערך מוסף מעבר לכתביו של מר מור, אני שמה אותו כאן. 

ובכן, לעניינינו.

השנה היא 1890, והאימפריה הבריטית גדולה, חזקה ובטוחה בעצמה מאי-פעם. אך מייקרופט הולמס, בכיר בממשלת הוד מלכותה, אינו מרוצה. הממשל לא ערוך להתמודד עם האיומים החדשים על בטחונה של בריטניה - בנוף פוליטי, תרבותי וטכנולוגי שמשתנה ללא הרף, המפלצת הבאה יכולה לארוב במקום שעד אתמול היה הבטוח ביותר בעולם.

מייקרופט, בניגוד לאחיו הצעיר והרגשן, לא מטריח את עצמו בהתרוצצות פרטנית אחרי פושעים נחותים. נקודת המבט שלו  רחבה יותר. הוא רואה צורך בשינוי פרדיגמה רציני. לא עוד שוטרים פשוטים שמטפלים בבעיות פנים, בעוד אנשי צבא ומרגלים מקצועיים אוספים מידע מעבר לים; מה שנדרש הוא אדם רב-שימושי, אדם שירגיש נוח באותה המידה בפרברי לאהור, בסלון במייפייר ובשיכוני וייטצ'אפל. אדם שמיומן הן בלחימה פנים-אל-פנים והן בדקויות הכנת קוקטיילים. אך היכן ניתן למצוא אדם כזה?

בשום מקום, מגלה מייקרופט. אדם המכיל את המזיגה המדויקת של חספוס ועידון, של קשיחות וערמומיות, פשוט אינו קיים.  ולכך יש רק פתרון אחד: יש לייצר אדם כזה.

בעזרת ידידו משכבר הימים, פרופסור הנרי היגינס, הוא מצליח לאתר אדם שמגלה, לפחות, את הפוטנציאל המתאים: ג'יימס קוויגלי, מוכר ירקות קשוח מהאיסט אנד. יש לו שכל, יש לו שרירים, יש לו מיומנות חריגה בשימוש בסכין ובאגרופים, יש לו קסם אישי בלתי מוסבר (במיוחד עבור המין היפה). כמו כן, יש לו את המבטא הקוקני הכי נוראי מהצד הזה של התמזה, מה שעלול להקשות במקצת על הסתננותו לחוגי החברה הגבוהה. היגינס זוכה במשימה לאמן אותו לקראת התפקיד.

לצוות מתגבש זה מצרף מייקרופט גורם נוסף: אלן קמפבל, מדען צעיר ומבריק ממעמד גבוה. קמפבל הסתבך בפרשיית סחיטה עם גורמים מפוקפקים, ונמצא על סף חשיפה שתהרוס את חייו. מייקרופט רואה כאן הזדמנות חד-פעמית. הוא דוחף את קמפבל הנואש לזייף התאבדות, והכימאי מצטרף במשרה מלאה לצוות. כלומר, עובר לחיות ולעבוד במרתף של המפקדה ברחוב בונד, מאחר ונאסר עליו להיראות בפומבי והוא נמנע מלצאת החוצה באור יום. הוא אחראי על ייצור האמצעים המדעיים החדשניים ביותר שעשויים לסייע לקוויגלי במשימותיו.

לצורכי איסוף מידע מהרחוב ותקשורת יום-יומית אחרת, ישנן נערות רחוב בונד: רשת של זונות (רטרו-ויקטוריאניות, איך אפשר בלי?) שנמצאות למעשה תחת חסותו של מייקרופט ומספקות לו מודיעין שוטף. 

אז זהו. הטון אמור להיות, בבירור, פחות על-טבעי מאשר בליגת הג'נטלמנים היוצאים מגדר הרגיל, אבל עדיין ניסיתי לבצע את אותו שטיק שבו כל דמות, גם משנית ביותר, היא מספר כלשהו (או גרסה של דמות מספר כלשהו). דרקולה לא נכנס, מאחר והוא גונב-הצגה מקצועי, ושרלוק הולמס קיים רק ברקע. טרם פתרתי, אגב, את השאלה כיצד יידבק לאלן קמפבל הכינוי Q. 

לא קונספט מאוד מקורי, אבל שימח אותי למרות זאת. מי יודע, אולי בכ"ז אעשה אתו משהו יום אחד. רומן-חליפת מכתבים נשמע הגיוני.

על קנאה

חטאי המוות הנוצריים נורא נוחים, בסך הכל. ביהדות, שתמיד התעניינה יותר במה אתה עושה לעומת מה אתה חושב, מתחילים להסתבך די מהר עם גילוי עריות וכל מיני דברים משונים; רשימת החטאים הנוצרית, לעומת זאת, מתאימה לכולם. בהנחה שאתה אדם בריא בן יותר מ-12, כנראה שחווית את כל הסעיפים בשלב כזה או אחר. יש משהו מאוד דמוקרטי ומנחם בכלליות הזו.

הקנאה היא בכל זאת החריגה ברשימה, וזאת בגלל עובדה פשוטה ששמתי לב אליה מזמן: בניגוד לששת עמיתיה, קנאה היא לא כיפית בשום צורה. במילים אחרות, היא לא חטא מובהק, אלא עונש. 

זה מצחיק בשביל בת יחידה, אבל לפעמים נדמה לי שקינאתי עוד לפני שנולדתי. זו לא תמיד היית קנאה רציונלית; נדמה לי שפשוט הסתובבתי מאז ומתמיד בתחושה שאני לא בדיוק שם, לא בדיוק מתאימה. שאני תחליף סביר אבל לא באמת נורמלי.   שברגע שהסובבים אותי ימצאו מישהו קצת יותר מוצלח ממני, אני אנטש. אני הייתי זו שלא לגמרי נוח אתה, שקשה לדבר אתה, המוזרה. וגם כשזה בפירוש לא היה נכון, תמיד היה איזה קול שהזכיר לי שנו, באמת. את יודעת מה את שווה. את יודעת שכלום.

כשאת ילדה, הצלחה נמדדת בהשתלבות חברתית. אחרי גיל ההתבגרות, המדד מתרחב להישגים אחרים, אקדמיים, אמנותיים. ושם התחילו הצרות האמיתיות מבחינתי. בשלב שאת מרגישה תקועה, לא הישגית, וגרוע מכך, בשלב שאת רוכשת מעגל חברתי שחלק נאה ממנו מורכב מאנשים מבריקים, הקנאה כבר לא מופיעה כהתפרצות מזדמנת אלא כזמזום נמוך אבל קבוע.

והיא מתפשטת, במין אופן זחלני כזה. עם כל פספוס שלך, ועם כל הישג של אחרים (במיוחד של חברים) היא גוברת. זרם התודעה שלך הופך לרשימה אובססיבית של החוסרים שלך בהשוואה ליתרונות של כל אחד שהוא לא את. זו מוקפת חברים, זה מוכשר בנגינה או בציור, זו עושה חיל בלימודים, זה פעיל חברתית: לכל אחד, נדמה לך, יש משהו, משהו שלך אין. את מעין ואקום, את חושבת: מין כתם מטושטש כזה, לבן-אפרפר, של בינוניות מזהרת. בלי עתיד, בלי השראה. והמחשבה הזו אוכלת כל רגע טוב, מכבה כל סיפוק שאת חושבת שזכית בו לרגע. 

"I cannot read, and therefore wish all books were burnt", אומרת הקנאה בפאוסט של מארלו; ואת קוראת את המילים ומבינה כמה זה נכון, לעזאזל, כמה הקנאה גורמת לך לרצות למות ובו-זמנית להרוס את כל מה שמסביבך עד היסוד. את מפנטזת על נקמה באנשים שלא עשו לך דבר, באנשים שאת יודעת שאת בעצם אוהבת. והיא גומרת אותך: את  מוצאת את עצמך במצב כזה שאת לא מסוגלת להיות בחברת אנשים אחרים, כי כל איתות חיובי מצידם גורם לך לרצות לתלות את עצמך. ובסופו של דבר, עצמך גורמת לך לרצות לתלות את עצמך.

אני מייחסת את מצבי השלם למדי היום לעובדה שבפעם או בפעמיים שבהם עניינים נהיו באמת לא נעימים, היה לי מספיק שכל להרים טלפון ולדאוג שיהיה שם מישהו איתי. ההתאוששות האמיתית שלי מהתקופה ההיא התאפשרה רק באמצעות בריחה: יציאה מהבית ומעבר למסגרת שונה שבה יכולתי ליצור אני חדשה. 

וזה עבד? אולי. הנסיבות היום טובות יותר, אין ספק. אבל אתמול מצאתי את עצמי שוב במסיבה, מקשיבה לאנשים מסביבי מדברים על לימודים, והופעות, וחיים, ורוצה לתלות את עצמי.

וזה מרגיז אותי נורא. כי אני רוצה להיות מעל הרגש הילדותי השפל הזה, כי אני יודעת שלרציונאל אין שום קשר לעניין. כי אני יודעת שיש לפחות כמה אנשים שאוהבים אותי, אוהבים באמת ובמנותק מרמת המוצלחוּת הנזילה שלי. כי אני רוצה לאהוב את העולם בצורה כנה ולא אנוכית. כי אני יודעת שהדבר הנכון הוא להכיר בטוב.

אבל זה קשה. פאק, זה קשה.

נ.ב.: מצטערת אם כל זה נשמע פסיכי. בבקשה תישארו חברים שלי אח"כ

מסע בין קריביים - Caribbean Trek

דניאל הציע לפני כמה שנים (ברשומת פייסבוק שכבר לא פתוחה לעיני בני-תמותה שנמצאת אי-שם במעמקי פרופילו) משחק נהדר: לקחת סדרות מודרניות ולהעביר אותן למאה ה-16. עלו כך הרבה הצעות מוצלחות. התרומה האישית שלי הייתה מסע בין קריביים: עלילותיה של ספינה ספרדית המשייטת בהודו המערבית, במשימה למצוא איים חדשים, לגלות תרבויות בלתי נודעות, להגיע למקומות בהם טרם דרכה רגלו של אדם לבן, ולהמיר את כולם לנצרות.

הבוקר חשבתי על זה שוב משום מה, והחלטתי שיש כאן פוטנציאל להרחבה. אז הנה:

צוותה של ספינת הוד מלכותו Empresa[1]:

קפיטן סנטיאגו טיבריו דה לה קורקובאדו: ותיק קרבות אנדלוסי חם מזג, חובב נשים ושונא חולצות. וטראן של הארמדה, חביב הפיקוד שלמרות הפצרות חוזרות ונשנות לתפוס את מקומו באדמירלות מתעקש להוציא את צוותו לעוד ועוד משימות בקרב שבטים עובדי אלילים. עוז לבו וקסמיו המחוספסים מטילים אימה בקרב לוחמים בעלי ראש כלב ושובים את ליבן של נסיכות אינדיאניות בתוליות.

דוקטור פרנסואה דה ספוק: מלומד מבריק מהסורבון שנלווה למשלחת לצרכי תיעוד, אחרי שחזר לבית משפחת אמו בספרד. במהלך המסע מתגלעים חיכוכים רבים בין איש-הסכולסטיקה הצונן לקפיטן האנדלוסי הלוהט, בעיקר בשל התעקשותו של הראשון לפתור כל דילמה שנקרית בדרכם תוך שימוש בסילוגיזמים של הדוקטור אקווינס זצ"ל, אך בכל זאת מתפתחת ביניהם ידידות אמיצה המאפשרת לדוקטור להשלים לבסוף עם דמו האיברי.

אלוורו גויה: מנתח רתחן אך רחום. ידידו הוותיק של הקפיטן מהימים המרים של הארמדה. למרות שהוא על ספינות כבר 20 שנה, עדיין מקיא בתחילת כל הפלגה.

פטריק "איברנו" מונטגומרי: בנאי ספינות אירי שנמלט מהדיכוי הבריטי במולדתו אל חופי האימפריה בה השמש לא שוקעת לעולם. קולו הרועם, שיערו האדום וחיבתו למשקה וקטטות מותירים רושם שאין לטעות בו בקרב הפוגשים את רב-המלחים החסון.

פאולו שאבס: נווט פורטוגזי צעיר ופזיז. נוטה להיחטף על-ידי קניבלים.

אטורה סוֹלוֹ: רב-תותחן מגנואה. סייף מיומן.

אלחורה: שפחה מוּרית שהמירה את דתה לנצרות, ומשמשת כסייעת והמשרתת האישית של הקפיטן. 

פרקים זכורים לטוב:

The Wrath of Aga Khan/The Search for Spoque

בעלילה מפותלת ודו-כרכית זו, קפיטן דה לה קורקובאדו וצוותו נקלעים לאי מדברי בו הם פוגשים שבט מונגולי אבוד שנקלע למקום 200 שנה לפני כן. השבט הלוחמני ומנהיגו שואף הנקם זוממים להשתלט על האמפרזה, לשוב לעולם הישן ולהטיל מחדש את אימתה של אורדת הזהב על אירופה. אחרי קרב קשה, הח'אן ואנשיו מוכרעים, אך זאת במחיר חייו של הדוקטור ספוק, אשר מקריב את עצמו למען הצוות (תוך ציטוט שנון מתומס א-קמפיס).

בכרך השני, קפיטן דה לה קורקובאדו הממאן להינחם על מות ידידו הטוב ממרה את פי האדמירלות ויוצא למסע נואש בפריגטה בריטית גנובה לעבר מעיין הנעורים האגדי בפלורידה, בתקווה להשיב לחיים את ספוק. המסע המסוכן עולה לקפיטן במחיר אישי כבד כאשר בנו-יחידו נופל בדרך. הכרך מסתיים במונולוג נוגה של הקפיטן על חשיבותה העליונה של הידידות בין גברים אצילים, חשיבות המעמידה לעתים בצל אפילו את חובות המשפחה.

Let That Be Your Last Battlefield

אינדיאני מקועקע בקעקועים שבטיים מורכבים נמלט לספינה בזמן אחת העגינות, וטוען שהוא נרדף ע"י אויב דמוני. אחרי בירור מתגלה שהמפלץ הוא אינדיאני אחר עם קעקועים כמעט זהים, מהשבט השכן! הצוות נדהם ומסביר לשניים שהם כמעט ולא שונים זה מזה, וכי כל בני האדם שווים בעיניי האל והכנסייה. אז הם מגלים שמיסיונרים אנגלים הגיעו לאי קודם. הם טובחים בכל התושבים.

City on the Edge of Forever

הצוות מגלה חורבה אצטקית מכושפת שמובילה אותם באופן בלתי מוסבר אל ספרד של הרקונקיסטה. שם הם מתיידדים עם עלמה חסודה אך מגלים, לזוועתם, שנוכחותם במקום (והתנהגותה הרחומה אך הנאיבית של העלמה, המצילה גשש מורי וסועדת את פצעיו) שינתה את ההיסטוריה, וספרד של ימיהם נמצאת בשליטת הכופרים! כעת עומדת בפנים המשימה להחזיר את המצב לקדמותו, גם במחיר מותה המזעזע של העלמה.

עלילה זו זכורה בעיקר בשל הפולמוס שהקיף אותה: דון מיגואל דה סרוואנטס כתב את הטיוטה הראשונית, שהייתה מורכבת בהרבה וכללה תוכן סאטירי: בין השאר, דיון מטא-פואטי של גויה והדוקטור ספוק אודות אפשרות קיומו של צוות מוסלמי מספרד המקבילה, שהמשיך כהרהור מבודח על שרירות לבו של הגורל המעלה ומוריד שליטים ועל הדמיון המהותי בין עמים אויבים. המוציאים לאור חתכו לחלוטין את הדיאלוג והוסיפו מספר רב של שיחות וקרבות שנועדו להדגיש את שפלותם של הכופרים ביחס לאצילות לבו של הקפיטן דה לה קורקובאדו.  סרוואנטס לא שבע נחת מהשינויים והתקיף את העורכים במספר חיבורים עוקצניים. ניתן למצוא הדים של סכסוך זה בכרך השני של דון קיחוטה.

תוספות? שיפורים? מישהו?

7.11.12: And now, an English translation thanks to the excellent Yael. Go beyond the cut.

סובב איסלנד, חלק א': סוף העולם

בחלוקה צבאית גסה ושטחית, אפשר לחלק את ערי הבירה והכמעט-בירה של העולם לשלוש קטגוריות: האחת היא ערים בינלאומיות גדולות, ערים שהחשיבות שלהן מוחלטת (ניו-יורק, לונדון, רומא הן הדוגמאות שבהן ביקרתי); השנייה היא ערים בינוניות אך שאפתניות (ברלין, ציריך, ו – בהיסוס מסוים – תל-אביב), וערים בעלות אופי ספר מובהק. ריקיאוויק היא בלי ספק עיר מהסוג השלישי. יתכן שמתקיימים בה חיים תוססים שפשוט לא השכלתי להבחין בהם; אם כך, הם מוצנעים לא רע. לא מדובר בעיר קטנה ממש, וחנויות ומלונות ומסעדות יש בה לא מעט, אך עדיין מרחפת עליה תחושה בלתי-נמנעת של נמל דיג בצפון הרחוק.

מפרץ ריקיוואיק בזריחה. פירוש השם ריקיאוויק, אגב, הוא "המפרצון המעשן".

במבט פנורמי מחלון המלון (הבינלאומי, המצוין) שלנו, הבחנו כי הבניינים הגבוהים בעיר מעטים מאוד. חומר הבנייה הנפוץ ברבות מהשכונות הפנימיות הוא עדיין ברזל מגולוון, שהצבעים העליזים בהם הוא צבוע לא מסתירים את פרצופו המחוספס. איסלנד מעולם לא התקיימה כמונרכיה עצמאית (הפרלמנט נוסד בה בשנת 930 לספירה כשבוע קמפינג ויקינגי שנתי, ולאחר מכן היא חיה תחת שליטתן של מעצמות סקנדינביות שונות), ואף מלך לא בנה בה בנייני פאר או ביצע רפורמות שקירבו אותה ליבשת. כך שמבחינה אורבנית, איסלנד היא יעד רחוק מאידיאלי.

כמובן שלא לשם כך באנו. אני, בעלת פנטזיות צפוניות שכמותי, רציתי נופי-שממה, הרים מושלגים ואור שמש חיוור. רציתי אוקיינוס ירוק (מבחינתי אוקיינוס ירוק הוא הגזמה ספרותית) ועמודים של ענני סופה ולהקות אווזים קוטביים. קיבלתי מנה כל-כך גדושה של כל הנ"ל שאני בטח מסודרת לעשר שנים, ועדיין הייתי רוצה לחזור.

נוף להר הבודד

הדבר הראשון שמכה בך בהתקרבות לאיסלנד – הצבעים. ביתר אירופה, הצבעים הדומיננטיים יהיו ירוק-כהה של יערות ירוק בהיר וצהוב של שדות מעובדים, וכחול-אפרפר למיניו באזורים בנויים בצפיפות. באיסלנד כל אלה לא קיימים. קודם כל – היא שחורה. פעילות געשית מסיבית יצרה מרחבים גדולים של שדות-לבה מכוסי טחב, הרים שחורים, חופים שחורים. אין יערות[1], והצמחייה הדומיננטית היא טחב (בשדות הלבה) ושיחים נמוכים, שבעונה זו של השנה עטו צבע אדום-כתום עמוק. השילוב של הקרקע השחורה, הטחבים הירקרקים, השיחים הכתומים והלבן-התכול של הנהרות והמפלים יוצר רושם יוצא דופן עד מאוד.

עוד דבר שמכה אותך בתדהמה הוא הפראות של הנוף. המוח כמעט לא בנוי לעכל כמויות כאלה של גיגאוגרפיה. בכל יום, אחרי כמה דקות נסיעה, התגובות שלי הידרדרו ל"יאאאאא" משתאה פעם בכמה דקות. הכל כל-כך שם, כל-כך גדול, כל-כך קרוב.

ושקט. אנחנו עוצרים ללילה בעיירה (ברוב המקומות, 'עיירה' פירושה 'שני בתים, כנסייה ומלון' או במילים אחרות, 'לא חווה'), מחנים את האוטו, יוצאים החוצה – ויש דממה. מוחלטת. מדי פעם איזו ציפור קוראת מרחוק, אבל זה הכל – מלבד כמה חוות, רוב השטח פשוט לא מיושב. והקור – איסלנד, כאמור, לא קרה כל-כך, אבל גם הביקור בלגונה הקרחונית הקפואה לא השרה עלי את אותה תחושת כפור שאחזה בי למראה כמה אגמים אפורים ומעליהם הרים מושלגים.

השוו בעצמכם!

ככל שהתקדמנו צפונה מזג האוויר התקרר, וכשיצאנו מהפיורדים המערביים, התחיל לרדת שלג קל. פירוש הדבר – כמה ימי נסיעה בנוף-שחמט של קרקע שחורה מכוסה בטלאים לבנים, רקע אבסטרקטי לחלוטין פה ושם.

המעיינות החמים, תהילתה של איסלנד, דומיננטיים ביותר באזורים מסוימים (בעיקר סביב רייקהולט [Reykholt] ואגם מיבא(ט)ן [Myvatn]), ובאזורים אלה רואים לרוב נד קיטור שעולה מהאדמה סתם ככה, כאילו כלום.

כיף גיאותרמי במיבא(ט)ן

ובעיקר, צירוף כל הנקודות לעיל הגשים במלואו את האלמנט החשוב בחלומות הצפוניים שלי – תחושת הקצה, תחושת סוף העולם. הנוף הזה, שבאמת לא דומה לשום דבר שראיתי באירופה או במקומות אחרים[2], משרה באמת הרגשה של גבול הציווליזיציה, גם במדינה הסקנדינבית המתורבתת והנוחה בהחלט הזו. עזרה גם העובדה שבמובן מסוים, זה נכון – איסלנד היא המדינה הריבונית הכי מערבית בעולם הישן, אם כי טכנית מחצית ממנה נמצאת על הלוח הטקטוני האמריקאי. הצלחנו לתפוס את השמש לפני ששקעה בחוף המערבי ביותר באירופה. 

ההשתפכויות לעיל באמת לא ממצות את החוויה (אני עדיין מעדיפה את "יאאאאא!"), אבל מילא. בחלק הבא אנסה את כוחי במשהו קצת יותר פשוט לתיאור – מה יש לקרוא ומה יש לראות.

כולם ביחד עכשיו - יאאאא!

---

[1] איסלנד, בניגוד לאזורים אחרים בסקנדינביה, אינה מיוערת. הקרקע החשופה גורמת לך לחשוב שאתה מעבר לחוג הארקטי, באזורים קרים מדי לעצים. זו אשליה נעימה אך שגויה: מזג האוויר באיסלנד יחסית נוח (בין 1- ל-10 מעלות בתקופה שהיינו שם) והמחסור בעצים נובע מפעילות אגרסיבית מדי של מתיישבים ב-1000 השנים האחרונות. החל מתחילת המאה שעברה מתבצעים ניסיונות ייעור ממוקדים באזורים שונים של המדינה, ובעיקר בצפון אפשר לראות פה ושם 'יערות קק"ל' של עצים מסודרים בטורים. בחצר המוזיאון העירוני של אקוריירי נתקלנו אפילו בעצים שעליהם שלטי נייר המדווחים בגאווה לאיזה גובה הם הגיעו השנה.

[2] אומרים ישנה ארץ, ארץ שמה ניו-זילנד. לא הייתי, כשאהיה אשפוט.

על העיוורון של צ'סטרטון

לאחרונה קראתי את The New Jerusalem של ג.ק. צ'סטרטון והצטערתי על כך עמוקות. מדובר ביומן מסע לארץ הקודש שנכתב ב-1922. הוא כולל סקירה של המצב האקטואלי באזור, כולל הניתוח של צ'סטרטון את הציונות ואת המעורבות של מדינות המערב במזה"ת. הוא ברובו שטויות. ממש שטויות. זו הייתה חוויה מאוד עצובה בשבילי, מאחר ואני רגילה לצ'סטרטון של תובנות מבריקות וניסוחים מושחזים. הניסוחים עדיין שם, התובנות – יוק.

קודם כל, צ'סטרטון מניח את קיומם של מזרח ומערב, ואת היותם שני בְּלוקים אחידים לגמרי, שלכל אחד מהם תכונות מהותיות בלתי ניתנות לערעור. בכלליות, צ'סטרטון מזהה את המערב עם ארצות הנצרות, ה-Christendom, ואת המזרח עם כל השאר. להגיד שהוא מחלק אותם כך גם לטובים ורעים יהיה מוגזם קצת, אבל הוא בהחלט משליך עליהם את המטפיסיקה האופיינית שלו: המזרח מונוליתי, פטליסטי, מכובד בפראותו אך אכזרי; המערב דינמי, קטן ואמיץ, ומאמין באפשרות לגאולה (קתולי, נו). החלוקה הזו מופיעה באופן מרוכז ובהיר יותר בפואמה [1]Lepanto.

הדיכוטומיה הגסה-למדי הזו מייצרת כמה אפולוגטיקות הרות אסון: בלטה עבורי במיוחד הקביעה התמוהה כי למרות זוועות דומות שבוצעו במזרח ובמערב לאורך ההיסטוריה (רציחות המוניות, עבדות), הרי שבמזרח הן נבעו מתכונה תרבותית שורשית כלשהי, בעוד במערב מדובר במצבים 'מקריים' כביכול שאין להם שורש בנפש המערבית. על זה אמרו חכמינו: וואלה.

אזור רגיש במיוחד היה, כמובן, הפרק על הציונות. צ'סטרטון טוען שוב ושוב בפרק שהוא אינו אנטישמי: אחרי הקריאה, אני לא בטוחה כמה הוא אנטישמי, אבל ברור לי שההבנה שלו ביהודים אפסית. המודל שהוא רואה לנגד עיניו הוא, ככל הנראה, איזה שלושה יהודים אנגלים עשירים, שהם מה שהוא מכיר בחוג החברתי הקרוב אליו, ונראה שגם אותם הוא לא מבין. הקביעה המאה-19-ית שהיהודי (האירופי!) הוא "מזרחי", למשל; או הטענה שיהודים בהגדרה לא יכולים להיות פטריוטים של ארצותיהם המאמצות, מאחר והם לא מוכנים למות עבורן (טענה שדי הרבה יהודים ישמחו, למרבה הצער, להפריך במגוון דרכים עגומות). נוסף על כך, הוא מעלה באוב את אחד הסטריאוטיפים הכי עקשניים ונבזיים בהיסטוריה – היהודי כנושך נשך. צ'סטרטון מתעקש לחזור לנקודה הזו שוב ושוב, כאילו מדובר בעובדה מוגמרת שאין להתווכח איתה. הוא עוד מתפלא איך הציונים מסרבים להבין את העובדה ש, נו, היהודים הם באמת חבורה של פושטי עורות קפיטליסטיים מבחילים, ושצריך לעשות עם זה משהו, אתם לא חושבים?

בהתחלה חשבתי שסתם מדובר בפגיעתו הרעה של בֶּלוק, אבל דישה ממושכת יותר בעניין הביאה אותי למסקנה המצערת שמדובר בחלק מתהליך לוגי ברור. הכתיבה של צ'סטרטון מתפתחת עם השנים בכיוון מאוד ספציפי; והכיוון הזה הוא שמוביל באופן בלתי נמנע את הסופר הענק הזה לגיבוב הנ"ל.

אחרים כבר הבחינו שאחרי צ'סטרטון רודף דרקון. הדרקון הוא גרוטסקי, פנטסטי, פטליסטי ומורבידי; צ'סטרטון בילה את כל חייו (ומבלה את כל כתביו) במאבק בו. הבעיה שככל שהמאבק נמשך, וככל שצ'סטרטון נהיה בטוח יותר בעצמו ובניצחונו על הדרקון, כך המאבק עצמו מאבד מחינו ונהיה זחוח ו-וולגרי, מין התעללות עולצת ומתמשכת נוסח ding-dong the witch is dead באויב שכבר הובס. צ'סטרטון הוא כנראה יוצר הסיוטים המדהים ביותר שנתקלתי בו בשפה האנגלית או בכלל: יש לו יכולת יחידה במינה לצייר (ואז לנצח) מוזרוּת, שגם היא הולכת ודועכת ככל שתפיסת העולם שלו מתגבשת – ואין בה עוד מקום למוזרות, שנמצאת בהחלט בטריטוריה של הדרקון.

קו השבר של התהליך הזה עובר בפרק 10 של The Flying Inn (1914): עד לנקודה הזו, יש לנו דרקון ליברלי נפוח ולא נחמד (לורד אייויווד) וגיבור שובבני משעשע (פטריק דאלרוי). ופתאום הדרקון נותן נאום שמציג אותו באור אחר לגמרי, אור מעורר אהדה הרבה יותר; ופטריק, במקביל, הולך ונהפך משובב לבריון ממש, עד הנקודה שקשה להמשיך להריע לו כמו שצ'סטרטון כנראה התכוון. נדמה שזה הרגע המדויק שבו התבצע המעבר: צ'סטרטון מודה ביופי שיש לדרקון להציע ומציג את היופי הזה באופן חודר, ושנייה אחר כך נבהל ומכניס לו נבוט בראש. ליתר ביטחון, הוא חובט וחובט עד שמהדרקון נשארת רק עיסה מעוררת רחמים (מצבו הכללי של אייויווד בסוף הספר). השוו זאת לגורל הרחום בהרבה לו זוכה נבל דומה למדי, לושיאן גרגורי, בסיומו של The Man who was Thursday (1908): שם צ'סטרטון עדיין מוכן להשלים עם הדרקון במקום לחסל אותו.

זה ציר אחד שעליו אפשר למקם את ירושלים החדשה; ציר שני הוא יכולתו של צ'סטרטון לראות נכוחה את העולם סביבו, או ליתר דיוק חוסר יכולתו לעשות זאת. צ'סטרטון הוא יליד מובהק של המעמד הבינוני-גבוה הבריטי של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וכמו רבים שהשתייכו למעמד המחונן והפורה הזה[2], הסדר היחיד שקיים עבורו הוא הסדר החברתי של בריטי ממעמד בינוני-גבוה. כאשר הוא כותב על דמויות שמתפקדות בתוך המערכת הזו, הוא גאוני, מבריק, מדויק, אדיר – ובאופן מוזר, אוניברסלי מאוד. ברגע שהוא מנסה לכתוב מחוץ לגבולות המצומצמים-למדי הללו יוצאות לו קריקטורות, ולא בכדי. אין לו שום מושג על דתות מזרחיות, ודמות הודית באחד מסיפורי האב בראון היא מין ניהיליסט קודר משונה נוסח ניטשה; הוא לא מבין את האסלאם, ודמויות טורקיות שלו יורקות משפטים שגורמות אפילו לבורה-יחסית כמוני לגרד את הראש בתמיהה; הוא לא מכיר לא יהדות ולא יהודים, וכותב עליהם קשקושים מעליבים של נוצרי יהיר. אפילו הפועלים והאיכרים הבריטים, בבת עינו, נראים אצלו בסופו של דבר כגזירי קרטון שופעי חכמה עממית, לא כאנשים בשר ודם. צ'סטרטון נופל כאן בדיוק באותו פח שעליו הצביע, בצדק ובשנינות, אצל מתנגדים לנצרות[3]: הוא ניזון ממידע מוגבל ומגביל ומשליך את הדעות הקדומות שלו על דברים שהוא לא באמת מבין, וכך מייצר קריקטורות שהקשר שלהן למקור קלוש ומלא שיבושים.

כך הוא כותב את Napoleon of Notting Hill, ספר שמתרחש כולו בלונדון (ורובו, ניחשתם, בנוטינג היל) – שמסתיים בפרק יפהפה ובלקח אנושי ראשון במעלה. הגיבור והנבל של The Man who was Thursday הם בריטיים עד לשד עצמותיהם – הנבל, שהוא אנרכיסט פרוע ואולי השטן בכבודו ובעצמו, שומר בקנאות על הבטחה שהבטיח לגיבור, כי אנרכיסט אנרכיסט ושטן שטן, אבל ג'נטלמן לעולם יעמוד במילתו – והספר עודו נהדר וקולע עד מאוד. אבל רק הוא מנסה לומר משהו משמעותי על תרבות או עולם אחר – טראח! פתאום מה שאנחנו מקבלים זה את קטלוג הדעות הקדומות של אחד, ג.ק. צ'סטרטון, שאמנם כתוב להפליא אבל מאוד מאוד שגוי.

וזה כנראה הפרדוקס המתסכל ביותר שהפיק עטו של מלך הפרדוקסים: כשכתב על מה שהיה אצלו בראש, הוא כתב על העולם כולו; כשניסה לכתוב על העולם כולו, מצאנו את עצמנו עם מה שנמצא רק אצלו בראש.

---

[1]

“And he saith, "Break up the mountains where the hermit-folk can hide,
And sift the red and silver sands lest bone of saint abide,
And chase the Giaours flying night and day, not giving rest,
For that which was our trouble comes again out of the west.
We have set the seal of Solomon on all things under sun,
Of knowledge and of sorrow and endurance of things done.
But a noise is in the mountains, in the mountains, and I know
The voice that shook our palaces—four hundred years ago:
It is he that saith not 'Kismet'; it is he that knows not Fate;
It is Richard, it is Raymond, it is Godfrey at the gate!”

[2] ר' גאי ברג'ס המסכן, שייחל בכל לבו לנפילתה של אנגליה הישנה ולתקומתו של סדר סוציאליסטי צודק במקומה, ובילה את ימיו האחרונים במוסקבה בצריכת דיווחי קריקט ובהזמנת חליפות מהחייט שלו במייפייר.

[3]  "When first I became one of the New Anarchists I tried all kinds of respectable disguises. I dressed up as a bishop. I read up all about bishops in our anarchist pamphlets, in Superstition the Vampire and Priests of Prey. I certainly understood from them that bishops are strange and terrible old men keeping a cruel secret from mankind. I was misinformed. When on my first appearing in episcopal gaiters in a drawing-room I cried out in a voice of thunder, 'Down! Down! Presumptuous human reason!' they found out in some way that I was not a bishop at all. I was nabbed at once.” - The Man who was Thursday, Ch. 2