מאחר וכמעט אף אחד לא קורא כאן, אני משתמשת בבלוג הזה כמרחב שקט ולא שיפוטי לפריקת מררותי הנוכחיות.

סיימתי את התואר השני לפני עשרה חודשים. הנחתי די מילדות שהקריירה המיועדת שלי תהיה אקדמית, אבל איפשהו באמצע התזה הבנתי שאני לא רוצה להמשיך כרגע – משהו בשילוב של אומללות, בידוד, היעדר גב קולגיאלי או מנטורי ברמה שקיוויתי לה ופרוספקטים השתכרותיים לא קיימים הוציא לי את החשק להתקדם. בינתיים, בשנים שחלפו מהכניסה ליציאה, סדרה של משברים אישיים שונים ומשונים שנכנסתי אליהם כאדם יציב למדי ובעל מוטיבציה הוציאו אותי כעבור כמה שנים כאדם עייף ומדוכדך בלי שום תחושה של נקודת משען יציבה, ועם חשד מתגבר שמא כל תחושת יציבות או יכולת שהיו לי אי פעם היו שקר שסיפרתי לעצמי כדי לכסות על חיים שמעולם לא הצליחו להתרומם. הצהרתי רשמית שאני לוקחת "הפסקה" כדי למצוא לי מקור הכנסה סביר, ומאז אני כאן. אני בת 30, ואין לי מושג מה אני עושה עם החיים שלי.

נדמה שהיה זמן (אם כי יתכן והוא היה דמיוני תמיד), בו יכולת למצוא עבודה על סמך מילה של מישהו שמכיר מישהו ואומר שאת בסדר – אבל הזמן הזה עבר-חלף לו. אין אדם חסר תועלת יותר מאקדמאי פורש. כיום, כמעט כל משרה שהסתכלתי עליה כוללת דרישות בסיס מאוד ספציפיות – לפחות, נאמר, ברמת הקורס שעלותו תהיה כמו עוד שנת לימודים מבוזבזת באוניברסיטה. האם אלה דברים שאני יכולה ללמוד בשבוע עד חודש עבודה מעשית? כנראה שכן. אבל השוק מוצף, וכישורים כלליים כבר לא טובים מספיק. עם ההיסטוריה התעסוקתית והאקדמית המעורפלת והאקלקטית שלי, רוב האנשים אפילו לא חוזרים אלי. במקום אחד שהתראיינתי בו נדחיתי כי אני אוברקווליפייד (הייתי עושה את העבודה הזו, באמת!). במקום אחר חסר לי כישור מאוד מאוד ספציפי שכנראה הייתי רוכשת אם המסלול האקדמי שלי היה מזוגזג פחות. אני בנקודה בחיי בה נדמה שכל החלטה שעשיתי אי פעם לא הייתה ההחלטה הנכונה. כל שינוי קטן היה מוביל אותי למקום טוב יותר מזה שאני נמצאת בו עכשיו. אני אדם משכיל, עם מנת משכל סבירה וכישורים אנליטיים לא רעים, ואני חסרת תועלת ופתטית כמו סטלן בן 20 שחי במרתף של ההורים.

המיספרה אחת שלי אומרת, אולי זו ההזדמנות. התחרטת עד עכשיו על הכל – אולי תנסי לעשות משהו שתאהבי באמת, הפעם? משהו בשביל עצמך, בלי לנסות להתאים את עצמך למרחב שבו את תמיד זניחה? את אוהבת לכתוב, נכון? אוהבת. יאללה, יש לך זמן. תכתבי את כל מה שרצית, תתאמני ותשתכללי. זה יהיה כיף, ובלתי סביר ככל זה יהיה, אולי בסוף יצא לך מזה משהו. הבעיה עם הצד הזה שהוא מצטיין בתקוות גדולות וגרוע מאוד בעצות מעשיות. הוא יודע לתת חלומות, אבל עם סיכוי נמוך להתגשם ובלי שום ידע על איך להגשים אותם. והוא נוטה להתקפל קצת לנוכח הידיעה שהעולם מלא אנשים שמתים להשמיע את מה שיש להם להגיד, והרבה פחות אנשים שמעוניינים להקשיב.

ההמיספרה השנייה שלי צועקת שאני מפונקת ומטומטמת ולא יודעת מה אני רוצה, שאני יודעת יפה מאוד שהגשמה עצמית מכל סוג היא שילוב של פריבילגיה ושקר, ומציינת בצדק שהרקורד שלי מעודד קפיצה לתוך משהו לא ידוע כדרך להתקדם. אחרי הכל, כל מה שחשבתי שאני רוצה באקדמיה התפרק לי בידיים ונחלתי אכזבה אחר אכזבה – אז מאיפה בכלל אפשר לדמיין שאני יודעת מה טוב בשבילי? אולי להשקיע את עצמי בעבודה משרדית כחלק ממירוץ העכברים הוא בדיוק מה שאני צריכה, ואני חייבת לפעול לטובת היעד במלוא המרץ, כמו שכולם עושים! אולי כשהציעו לי משרה אפורה בקורק, אירלנד, לא הייתי צריכה להתחיל לתהות איך מזיזים בעל וחתול, ולחשוב שעד שעברתי למקום שאני אוהבת אני לא באמת רוצה לעזוב! בינתיים, שני החלקים האלה מושכים כל אחד לצידו, זה לכאן וזה לכאן, ואני נשארת משותקת ואבודה באמצע בלי שום אינדיקציה שכל זה אי פעם ייגמר. ניסיתי ללכת עם צד א' ולהקדיש חודש לכתיבת אחד הספרים שהייתי רוצה כל-כך לכתוב; התוצאה הייתה מחסום הכתיבה הכי גרוע שהיה לי בחיים, עם התקף חרדה עסיסי מהצד. ניסיתי ללכת עם צד ב'; התוצאה הייתה כמה ראיונות כושלים וכמה כישורים מעשיים שאני מתעכבת לרכוש, כמו גם כמה מעצורים נפשיים שאומרים לי שהם מטופשים (למשל, חוסר רצון לשקר בקו"ח).

מה שאני צריכה עכשיו זו עזרה. לא, מה שאני צריכה עכשיו זה נס. אני צריכה שמישהו יבוא, יתפוס אותי בשפם וימשוך אותי החוצה, יגיד לי "הנה משהו טוב שאת יכולה לעשות", יגיד לי "יש לך כישורים והנה איך להשתמש בהם", יגיד לי "תעשי את זה והכל יסתדר", יגיד לי "את מועילה ונחוצה". לא אכפת לי איך. בשביל משכורת חודשית קבועה סבירה, אני מוכנה לכתוב, לקרוא, לתרגם, לפזם, לחקור, לסרוק, להיות ספרנית, לסייע בסקרי בניינים נטושים, לעבוד בהייטק, לעבוד במשתלה. משהו שאני יכולה לעשות בלי שאצטרך להשקיע עכשיו חודשים או שנים מחיי בלימוד דברים שלא מעניינים אותי בשביל משרות שלא בטוח שאקבל בתחומים שאני לא בטוחה שאני רוצה. אני לא חושבת שאוכל לשאת עוד מבוי סתום. אבל יודעים כל האלים שככה זה לא עובד, שבחיים אין קיצורי דרך או הנחות (שבחיים שלי אין קיצורי דרך או הנחות), שכדי לחזור למסלול אצטרך לקחת את עצמי בידיים, לתפוס בשפם ולמשוך את עצמי מהביצה החוצה. אין דרך אחרת, העולם אומר לי. אבל זה בלתי אפשרי. אין דרך אחרת.