אחרי פרקים בודדים של "הכתר"

אין יותר מדי מה לראות בנטפליקס כרגע, אז מצאנו את עצמנו מתחילים את "הכתר". לסדרות שעוסקות במשפחות מלוכה מודרניות (שזו, לרוב, משפחת המלוכה הבריטית, שהיא היחידה שמעניינת מישהו - ראיתם פעם סדרה על בית המלוכה הבלגי, למרות כל הסקנדלים שם?) יש אופי דומה למשפחות המלוכה עצמן - הרבה טקס וחשיבות, תחושה שדברים הרי גורל מתרחשים מול עינינו, כאשר בפועל ההשפעה של המונרכים ומשפחתם על המציאות סמלית בעיקרה, ובסופו של דבר מזערית. בדומה למדורי הרכילות שמוקדשים להם במולדתם, הסדרות האלו הן בסופו של דבר אופרות סבון מפוארות - מי אמר מה למי, מי תיככה באיזו מסיבה ואילו נישואין לא עובדים כמו שצריך. הרקע הפוליטי וההיסטורי הוא רק תבלין.

סך הכל, אני מוצאת שכל העסק לא מאוד מעניין אותי; אני מעדיפה סדרות על אנשים עם שכל ואופי, ותהליך ההרבעה של בני מלוכה אירופיים אינו מוכוון לטיפוח אינטליגנציה. נסיך הכתר צ'רלס בר המזל, לדוגמה, הצליח להיוולד כשהוא נקי לחלוטין מכל תכונה בעייתית שכזו, כפי שמוכיחים באופן מופלא הדברים הבאים, מתוך תזכיר שפורסם ב-2004:

"This is all to do with the learning culture in schools - the child-centred learning emphasis which admits of no

failure and tells people that they can all be pop stars or High Court judges, or brilliant TV presenters - heads of state! - without ever putting in the necessary work or effort, or having the natural abilities."

 כאשר משהו כזה יוצא מפי מי שהדבר היחיד שעשה כדי להפוך לראש מדינה הוא מילולית להיוולד, אנחנו מבינים שאל לנו לקחת את דעותיהם של בני מלוכה  - שתודה לאל, אין להם בשום מקום במערב סמכות ממשית לקבל החלטות - ברצינות יתרה. אבל "הכתר" עדיין מתעקשת להתפעל מהקסם הבלתי מוסבר ומההילה האלוהית שמקנה המלוכה, למרות שאף אחת מהנפשות הפועלות לא מרשימה במיוחד. חוץ מיוצאת דופן אחת, מסתבר; וליוצאת הדופן הזו מקדישים כדקה של זמן מסך.

בפרק הראשון, בחתונתם של הנסיכה אליזבת ופיליפ, מופיעה נזירה מבוגרת וחמוצה שלא מוציאה מילה מפיה בעודה מצטלמת  עם הזוג המאושר. ווינסטון צ'רצ'יל מזהה אותה אך ורק כאמו של פיליפ,  שאותה הוא מגדיר בחוסר התלהבות בולט כ"נזירה גרמניה", Hun nun. הוא מוסיף ומציין בעוקצנות (ובקול רם) כי אחיותיו של הנסיך-לעתיד נשואות כולן לנאצים.

הסתקרנתי והלכתי לבדוק האם אמו של פיליפ אכן הייתה נזירה נאצית. הסתבר שהתיאור הוא, בלשון המעטה, לא מדויק.

הנסיכה אליס מבאטנברג הייתה נינה של המלכה ויקטוריה, בענף של בית המלוכה הגרמני של הסה. ראוי לזכור כי משפחות האצולה של אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה היו כולן, למעשה, משפחה אחת גדולה - החלוקה למדינות בקרב הקבוצה הייתה כמעט אקראית. בהתאם, אליס העבירה ילדות בינלאומית בין גרמניה, לונדון ומלטה. היא אובחנה בגיל צעיר כחירשת; לפני שמלאו לה 20, היא נישאה לנסיך היווני אנדראס-אנדרו (שנמנה גם על משפחת המלוכה הדנית - כאמור, אקראי).

אנדראס פיתח קריירה כקצין בצבא יוון בעוד אליס העבירה את זמנה בצדקה. לזוג נולדו ארבע בנות ובן, שיהפוך ברבות הימים לדוכס מאדינבורו.

מלחמת העולם הראשונה, שהורידה מכוחה את רוב האליטה המלכותית האירופית, לא נעמה לנסיכה. מלך יוון, גיסה, נאלץ להתפטר לקראת סוף המלחמה; אביה, שנחשב טכנית לאציל גרמני אבל שירת בצבא הבריטי, סבל מירידה חדה במעמדו כאשר גרמניה ואנגליה מצאו את עצמן משני צדי המתרס במלחמה; קרובי משפחתה הרוסים נהרגו בחלקם הגדול במהפכה של 1917. המשפחות הקיסריות של גרמניה ואוסטרו-הונגריה איבדו את מעמדן, והעולם היציב לכאורה של אירופה קרס. הנסיכה ומשפחתה התיישבו בפרברי פריז, עיר הבירה העולמית של המלכים הגולים, שם הנסיכה עסקה בעיקר במפעלי צדקה עבור פליטים יוונים אחרים. הפעילות הלכה וקירבה אותה לדת, והיא קיבלה על עצמה את הנצרות היוונית האורתודוקסית ב-1928. שנתיים לאחר מכן, היא יצאה מדעתה: היא התחילה לטעון שהיא מקבלת מסרים שמימיים וניחנת בכוחות ריפוי ניסי.

ב-1930 הנסיכה אושפזה בסנטוריום היוקרתי של ד"ר בינסוונגר בשוויץ, אשר אירח בזמנו מטורפים נכבדים כגון וצלב ניז'ינסקי ואייבי ורבורג. זיגמונד פרויד, שבחן את המקרה שלה, הציע בהתקף מיזוגניה מרנין להמית את השחלות שלה באמצעות קרינת רנטגן במטרה להיפטר מהליבידו המודחק והמשתולל שגרם למחלה.  נישואיה בשלב הזה די נגמרו, אם כי אנדראס מעולם לא התגרש ממנה בפועל. במהלך כל התקופה, אליס התעקשה שהיא שפויה לחלוטין.

לאחר שיצאה מהסנטוריום, אליס חזרה למפעלי הצדקה שלה באתונה. היא עדיין הייתה שם כשהגרמנים כבשו את יוון. הם התייחסו אליה בוותרנות יחסית, מה גם שבנותיה נישאו שנים קודם לגרדיאנט של נאצים (אחת מהבנות, ססיליה, כבר הייתה מתה בשלב זה - היא נהרגה בהתרסקות מטוס עם בעלה וילדיה). כאשר גנרל גרמני שהגיע לבקרה שאל אם הוא יכול לעשות דבר-מה למענה, היא השיבה שהוא יכול לאסוף את חייליו ולעוף מהמדינה שלה. בהמשך היא גם טרחה להסתיר בביתה אלמנה יהודיה וילדיה, שבלעדיה היו נשלחים למותם. היא הוכרה כחסידת אומות העולם אחרי מותה.

"הכתר" ממוקדת בנרטיבים המרכזיים של משפחת המלוכה, והיחס המבטל-עד-לא-קיים לאליס כנראה מבטא במידה מסוימת את היחס אליה מצד משפחתה, פוסט-התמוטטות עצבים: עוד קרובה מביכה ברשימה ארוכה, כמו האנשים האחרים שעשו דברים מטופשים כמו להתחתן עם נשים לא מהוגנות או לשתף פעולה עם נאצים. כל אלה לא עשו טוב במיוחד להילה הסמלית שאליזבת וקרוביה ביקשו לטפח, ונראה שגם די הצליחו. אבל היחס לאליס כסבתא המטורללת מעט לא הוגן, כאשר זוכרים שהקולות מהשמיים דחפו אותה למעשי חסד והצלה, בזמן שבו רבים מקרובי משפחתה המכובדים יותר עשו הרבה פחות - שירתו כסמלים וכמעלי מוראל לאומיים בלבד, או במקרים לא מעטים, גרוע מכך.

וגם מעבר לסדרה, יתכן שהנסיכה אליס, ללא ספק אישה אקסצנטרית במידה מסוימת, זכתה לאבחון לא הוגן. אליס המשוגעת והמסכנה הקדישה את זמנה לעזרה ולהצלה, באותו זמן בו חברות שלמות של אנשים שפויים ונורמטיביים להפליא העסיקו את עצמן בפרויקטים של כיבוש והשמדה המונית. אתרע מזלה של אליס והיא חיה חלקים משמעותיים מחייה בחצי הראשון והנורא של המאה ה-20. צפייה בכל עולמך המתפורר לחתיכות סביבך, ובצורות הנוראות שהשרידים לובשים, היא חוויה שיכולה להוציא כל אדם סביר מדעתו. לנוכח הרקורד של אליס, יש מקום לתהות שמא היא אכן לא השתגעה מעולם.