"לחיות עם עצמך", כיצד היא מדברת בעצם על לחיות עם עצמך

תראו מה זה, פתחתי סדרת נטפליקס אקראית והיא התכתבה באופן חשוד עם דברים שקראתי לאחרונה! כמובן שספוילרים.

מיילס הוא פרסומאי שהחיים לא מחייכים אליו לאחרונה. הוא לא מצליח לתפקד בעבודה, והיחסים בינו לבין קייט, אשתו, מתוחים, בגלל הסמרטוטיות הכללית שלו ובעיקר בגלל חוסר המוטיבציה הבולט להתחיל תהליך של טיפולי פוריות. יש די הרבה דמויות גבריות כאלה בטלוויזיה, גברים-ילדים שמתקשים להתמודד עם דרישות החיים הבוגרים, אבל אנחנו מבינים די מהר שלא זה המצב כאן. מיילס הוא לא הלוזר הסטריאוטיפי, אלא פשוט שחוק: לחצי החיים, שמיוצגים בקיר של קלישאות תאגידיות איומות ודורסניות שנמצא בחדר הישיבות של משרד הפרסום שלו, הביאו אותו למצב של אפיסת כוחות. אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו להפסיק. הערך שלו, בעיני חבריו לעבודה, הבוסים, אשתו, עצמו, תלוי ביכולת שלו לתפקד במלוא התפוקה, להיות קופירייטר ובן זוג מלא השראה, להיות העצמי הכי טוב שהוא יכול להיות.

וכאשר קולגה חלקלק מספר לו בסוד על טיפול ספא מסתורי שמשיג בדיוק את זה, מיילס מתפתה. מכאן הכל, כמובן, משתבש.

הפילוסוף הקוריאני-גרמני ביונג-צ'ול האן, בספרו The Burnout Society, דן במעבר של העשורים האחרונים מחברת משמעת לחברת הישגים. חברת המשמעת המודרנית - זו שתוארה והוקצנה על ידי קפקא, עברה אנליזה אצל פרויד ודה-קונסטרוקציה על ידי פוקו - מבוססת על ציות לחוקי החברה, והקונפליקט בה נובע מהחיכוך בין מאוויו של האינדיבידואל לציווי החיצוני. הכישלון בחברה כזו מתגלם בדמותם של המשוגע והפושע, המתעלמים מחוקי החברה. אבל חברה זו כבר נעלמה כמעט לחלוטין במערב; במקומה יש לנו את חברת ההישגים, שכופרת לכאורה בסמכות החיצונית המדכאת וקוראת לנו לממש את הפוטנציאל שלנו ואת עצמנו באופן חופשי ואותנטי. אבל המעבר לא העלים את הקונפליקט, רק הפנים אותו: במקום לחוש אשמה כלפי החוק החיצוני, אנחנו מרגישים אשמה כלפי עצמנו, על הכישלון שלנו להצטיין, לממש את התשוקות והפוטנציאל שלנו במלואם. בחברה זו, הכישלון מתגלם בדמותם של הדכאוני והשחוק, ה-burnout - אלה שלא מסוגלים למצוא בעצמם את הכוח להמשיך ולעמול לקראת האידיאל שהם שואפים אליו.

הפסיכולוג ג'וש כהן מתאר את השינוי במונחים פרוידיאניים: ירידה במעמדו של הסופר-אגו, הרובד הנפשי המגלם הפנמה של צווי הסמכות החיצוניים. את התפקיד הדכאני שהסופר-אגו נטש ממלא כעת אידיאל האגו - הדימוי של עצמנו כפי שהיינו רוצים ושואפים להיות. הסופר-אגו אומר לנו מה אנחנו חייבים לעשות; אידיאל האגו אומר לנו שאנחנו יכולים להיות כל מה שנרצה אם רק ננסה מספיק. בשני המקרים, כישלון לעמוד בציווי גורם לאשמה, מפחידה, מכאיבה, שוחקת.

ארה"ב הרגישה את המעבר הזה במהלך שנות ה-70, כאשר האנטי-ממסדיות המרדנית של הסיקסטיז עוכלה בהדרגה על ידי הקפיטליזם ונפלטה מחדש כתרבות של מימוש עצמי ומיצוי הפוטנציאל האנושי, שאיכשהו התנקזו כולם להישגיות (זוכרים את הדמות האבודה ששיחקה קירסטן דאנסט בעונה השנייה של "פארגו", הבחורה מהעיירה הקטנה שגם חזרה כל הזמן על המנטרה "להיות העצמי הכי טובה שאני יכולה להיות" בעוד הכל מתמוטט מסביבה?). בימינו נדמה שהתהליך הזה הגיע לשיא כלשהו. ההישגיות שעליה דיברנו מתפרשת בעיקר כהצלחה בעבודה, אבל הטריק הוא שכל תחום בחיים הפך לעבודה: אנחנו לא עוסקים בתחביבים שלנו טוב מספיק, לא עושים סקס מעניין ותדיר מספיק, לא בני זוג או הורים טובים מספיק. האנשים שכן מצליחים לעשות את כל הדברים הללו נמצאים סביבנו. הם מספרים לנו כמה נהדר להם, ושגם אנחנו נוכל אם רק נעשה את הדברים הנכונים. אבל אנחנו לא עושים את הדברים הנכונים. למה? כי אנחנו גרועים.

וכך מיילס הולך לעשות את הדבר הנכון, ומהר מאוד מתברר במה מדובר באמת. במקום טיפול אנטי-אייג'ינג משוכלל, הספא המסתורי - שהוא בו-זמנית סניף של תאגיד בינלאומי גדול - משבט את הקליינט לגרסה חדשה, רעננה ומתוקנת, מעביר אליו את הזכרונות של המקור ורוצח את האחרון, כאשר השיבוט ממשיך בחייו, מאושר ואנרגטי ומבלי לדעת שמשהו קרה. רק שעם מיילס יש פאק בתהליך, והמקור האומלל כתמיד מתעורר בקבר רדוד, חוזר הביתה ונאלץ להתמודד עם חיים בהם יש עוד הוא, שעושה את כל מה שהוא עושה - רק טוב יותר.

גם החיים של השיבוט לא פיקניק - הוא מתמודד עם ההלם שבהבנה שהזכרונות שהוא מזהה כשלו מעולם לא ממש קרו לו, שהוא בן כמה ימים בלבד, וחשוב מכל, שגם האנרגיות שלו עלולות לא להספיק למטרה שחשובה לו באמת. השלמות של מיילס החדש טובה מספיק לסביבת העבודה שלו, שמתבססת מלכתחילה על מסחריות חלולה שמתחזה לאותנטיות (הקמפיין החדש שהוא הוגה ברגע של השראה עבור חברת טלקום, שהוא כולו שיר הלל למקומיות וקהילתיות ושמיילס המקורי מזהה בצדק כקיטשי ושקרי, זוכה לשבחים מקיר לקיר). היא לא טובה מספיק עבור משהו אמיתי - הדבר המסובך, המעיק והכואב לעתים שהוא מערכת היחסים שלו עם אשתו, קייט. היא, מתוסכלת מהפסיביות ומהאנוכיות הדכאונית של מיילס המקורי, בורחת עם החדש, מתגעגעת לאיש הפעיל והמצחיק שהוא היה פעם, אבל שום דבר לא עובד: מיילס החדש הוא כמו החבר המושלם שרואים באינסטגרם של מישהי אחרת, מלא במחוות רומנטיות מפוצצות (ארוחת בוקר מפוארת במיטה, טיסה ספונטנית לפריז) שאמורות להיות מקסימות אבל נחוות כמופרזות ומעיקות. כשהוא מתעקש לשחזר ריקוד מהחתונה שלהם לפני בר מלא באנשים, בבירור מביך את קייט עד עמקי נשמתה, היא מבינה שזה לא זה. זה לא הוא (זה קצת הוא), זו היא: גם היא לא כוכבת שטורפת את החיים או חיה את החלום או כל קלישאה אחרת, אלא אישה קצת עייפה וקצת דפוקה, שפשוט מנסה לעשות כמיטב יכולתה.

והשיבוט המסכן, מצדו, שיש לו זכרונות אבל לא חוויות, נגרר לנסות לזכות בליבה של האישה שהוא אוהב בכל הכנות באמצעות התייעצות ברשימות באזפיד על חידוש הלהט במערכת היחסים. הוא עושה מה שהוא יודע: להיות האידיאל החברתי של בעל מושלם, והוא לא משופשף דיו עדיין כדי להבין למה בסופו של דבר זה לא עובד. האסימון נופל כשהוא רואה את קייט והאני המקורי שלו מבצעים את אותו ריקוד בפרטיות ביתם: עד כמה שמערכת היחסים ביניהם סדוקה, הם סדקו אותה יחד, פגעו זה בזו יחד, והם מכירים זה את הפגמים של זה באופן אינטימי שהשיבוט האומלל, לוח כמעט-חלק שכמותו, לא יכול לחקות.

באיזשהו מקום אנחנו חושבים שיש משהו פשוט שאנחנו יכולים לעשות שיפתור הכל ויעשה אותנו לעצמי הטוב יותר שאנחנו בעצם צריכים להיות. אם רק נחליף עבודה, נחליף מדינה, נפתח את מערכת היחסים, נסגור את מערכת היחסים, נאכל בריא יותר, נתעמל יותר, נחייך יותר ונכיר עוד שלושה אנשים חדשים בחודש - אז הכל יהיה נפלא פתאום, אופקים חדשים יפתחו בפנינו ונהיה בדיוק כמו כל האנשים המאושרים סביבנו שמספרים לנו איך חייהם השתנו מן הקצה אל הקצה. הכישלון שלנו לנקוט בצעדים האלה הוא באחריותנו, ומעיד על הפגמים הנוראים שמונעים מאתנו את הפתרון הרציונלי לכל בעיותינו. זה הפח שמיילס נופל בו, אבל מדובר במלכודת. לקראת סוף העונה הוא מקבל בדואר פגר חזיר שחוט לעילא מלקוח, שמתואר בפתק המצורף כ"חזיר הכי טוב שחזיר יכול להיות", והדימוי לא יכול להיות ברור יותר: כדי להגיע לעצמי האידיאלי שהוא אמור לרצות, מיילס צריך למות. מכלול התכונות הטובות והרעות שהוא עצמו החי פשוט לא מתאים לתבנית. מזלו הטוב של מיילס הוא שהוא שורד כדי להבין, אולי, את הלקח: אין האתה הכי טוב שאתה יכול להיות, יש רק אתה.