יהל ביקש, יהל יקבל.
שני ילדים הולכים ביער. דברים מוזרים קורים.
זו לא נקודת פתיחה רעה בכלל, ו"מעבר לחומת הגן" מפתחת אותה
כמעט עד הסוף. היער, ארץ דמדומים שהמציאות נדמית בה גמישה למדי, נקרא
"הלא-נודע" (כל המרגישים צורך עז לזמזם עכשיו את דני סנדרסון, הנה הוא כאן).
הוא מאוכלס במגוון יצורים מוזרים עד מאיימים עם אג'נדות לא ברורות, וחלק מהעצים
נראים כאילו הם זוממים משהו.
שני הילדים הם ווירט, נער שנראה כמו גרסה מלנכולית מאוד של סנופקין,
ואחיו הקטן גרג, ילד אנרגטי ואופטימי באופן שנראה משעשע חצי מהזמן ובחצי השני עושה
חשק להעיף לו סטירה. לאורך הדרך מתלווים אליהם מספר סייד-קיקים בצורת חיות מדברות
ושאינן מדברות: ביאטריס, ציפור כחולה שבניגוד לשמה ולתפקיד המסורתי שלה היא
סרקסטית וזעפנית, פרד, סוס מדבר בעל סטנדרט מוסרי מפוקפק וצפרדע בעל זהות הפכפכת שיתכן
ומקורב משפחתית למישיגן ג'. פרוג, צפרדע הוודוויל המהולל של האחים וורנר.
האנימציה, והאווירה האקראית במקצת, הזכירו לי די מהר את המעט שראיתי מ-Adventure
Time; העובדה שיוצר "מעבר לחומת הגן"
עבד גם עליה התבררה לי אחרי סיום הצפייה והסבירה הרבה דברים. "מעבר
לחומה" באמת נראית לא פעם כגרסה מינורית ומתוחכמת יותר של הסדרה הפופולרית
ההיא, עם האנימציה הנאיבית באופן אירוני-למחצה, האנכרוניזמים והשילוב התכוף בין
החמדמד למטריד. עד כמה שאני יכולה לשפוט, "מעבר לחומה" הרבה יותר
מעודנת, ואורכה הקצר מחייב אותה להיות ממוקדת יותר. נראה שהאורך מאפשר גם השקעה
ניכרת באנימציה המפורטת והיפה.
הסגנון הוינטאג'י המודע-לעצמו שהסדרה מאמצת נעים מאוד, למרבה ההפתעה; אני
נזכרת בחיבה בימים המופזים של, נגיד, 2009, בהם השטיק הזה טרם נהיה מאוס כפי שהוא
היום. החל משיר הפתיחה המתקתק-נוסטלגי, דרך מגוון אזורים בסגנונות תקופתיים שונים שנוטים
להתמרכז סביב אזור שנות העשרה של המאה העשרים, ודרך אפיזודות מסוימות המונפשות
באנימציה תקופתית במוצהר (כל האפיזודה בעיר העננים, שנדמה לי ששילבה סגנון אנימציה
כללי של שנות ה-30 עם מחוות לפרק הסימפוניה הפסטורלית מ-"פנטסיה" של דיסני). כאמור, האלמנטים התקופתיים מצליחים להיראות
חינניים ולא זחוחים, הישג משמעותי בפני עצמו שהייתי שמחה לראות משוחזר לעתים
קרובות יותר.
עד הפרק הלפני-אחרון, "מעבר לחומה" מתנהלת פחות או
יותר על היגיון של חלום, או אם לדייק: היגיון של ילדוּת. אתה הולך במקום מוזר אך
מעניין, שבו כל מיני דברים קורים על פי חוקיות משלהם; נקודת המוצא שלך היא הבנה
מאוד חלקית של הסיטואציה וניסיון לפעול כמיטב יכולתך לפי ההבנה הזו בעולם
מלא בפלאים וזוועות חסרי פשר. בהנחה ואתה ילד חכם, כל מיני דברים שאתה פוגש בדרך
מזכירים לך דברים שראית או קראת, ואתה יכול לגלות ידע מפתיע בכל מיני תחומים
("החדר הזה הוא בבירור בסגנון הרוקוקו הצרפתי, בניגוד לרגישויות
הג'ורג'יאניות של בעל הבית!") אבל התמונה הגדולה היא מסתורין מוחלט.
הרבה מאוד מהתקריות אליהן ווירט וגרג נקלעים כוללות דמויות שנראות
כאילו יצאו ממש מהאגדות הסתומות והמוזרות יותר שהילד החקרן יכול למצוא באוספים
מסוימים (אני ממליצה על אנדרו לאנג ושלמה אבס ליחס הנכון של מקסימום ביזאר
ומינימום ערך חינוכי). המפלצת שהילדים נתקלים בה בפרק הראשון היא חיה שחורה ארוכת
שיניים עם עיניים שנראות, די מילולית, כמו זוג עששיות; הדודה לחישה, קומבינציה
פוריטנית\מיאזאקית\באבא יגאית מבהילה בשביס שמצלצלת בפעמון מבשר רעות; העיר
שמאוכלסת בשלדים שמסווים את עצמם כדלעות מדברות, וכמובן, הדג שדג.
ואז מגיע פרק 9, "אל הלא-נודע", ואיתו דבר שעד כה לא היה
קיים בשום צורה בסדרה: הסברים. אנחנו לומדים איך ומדוע ווירט וגרג הגיעו ללא-נודע,
למה הם לבושים כמו שהם לבושים ומדברים כמו שהם מדברים, ובסבירות גבוהה, מה פירושם וטבעם
של חלק מהדברים שהם פוגשים שם. לטווח הקצר, זו תפנית מספקת, בזכות תחושת ה"אה-הה!"
שהיא מעניקה: סוף-סוף יש לנו איזה מפתח שמסביר מה הולך במקום המוזר הזה, סוף סוף
הכל (יחסית) הגיוני.
אבל לטווח הארוך, אני חושבת שהתגלית הזו מפחיתה מהסדרה בשלמותה.
פרק 9 מנחית את "מעבר לחומה" באותה קטגוריה (מכובדת ואהובה) בה נמצא
"לבירינת" (שאגב, מעניין היה לראות איך היה יוצא אם היה נוקט באותה אסטרטגיה ומגלה לנו את הרקע רק ברבע האחרון של הסרט - נאמר, בסצנת המזבלה), ובו נמצאים כמה אחרים מוצלחים פחות: סיפור התבגרות של נער או
נערה שלומדים שיעורי חיים חשובים בטריטוריה פנטסטית שספק שוכנת בדמיונם וספק קיימת
באופן עצמאי. גם כאן, מקורם של כל מיני אלמנטים תמוהים נרמז ברקע של העולם האמיתי,
והמטרה האמיתית של כל התרגיל מסתכמת בסופו של דבר בלמידת לקח חשוב אך די בנאלי.
"מעל החומה" לא מבצעת את הקונספט הזה רע. למען האמת, היא מבצעת אותו
היטב. אבל עולה השאלה האם היא הייתה צריכה לבצע אותו בכלל.
כמו שאמרתי, שמונת הפרקים הראשונים של "מעבר לחומה" נראים
כפועלים מנקודת מבט של ילד אינטליגנטי, ובכך גם רוב כוחם: שחזור מרשים של המוזר, המפחיד
והמקסים באופן שבו הם נחווים בילדות. הפרספקטיבה המחודשת של פרק 9, שמציגה פתאום
את מה שקרה עד עכשיו כמעין אלגוריה או ככלי לימודי לחיים, חורגת בחדות מהראייה
הזו, וחושפת פתאום מוטיבציה בוגרת, לוגית וחינוכית, את המוטיבציה של ההורה, המורה והפסיכולוג. הפניה הזו ברגע האחרון לכיוון התועלתני מצערת אותי, במידה
מסוימת. מסרים חינוכיים יש הרבה, מוזר אמיתי הוא דבר נדיר. "מעבר לחומת
הגן", על כל חמידותה הרבה, הייתה עושה בחוכמה אם הייתה בוחרת ללכת איתו עד
הסוף.
בעקבות הפוסט נשאבתי וצפיתי בבינג' בכל עשרת הפרקים.
השבמחקחוץ מזה שממש אהבתי, מסכים ששני הפרקים האחרונים גרעו מהסדרה הזאת, למרות שאם כבר מתייחסים לאלמנט של להסביר ולעשות סדר, הרגשתי שהיה משהו מאד לא מהודק בסיום של קו העלילה של חוטב העצים והמפלצת.
בכל מקרה, תודה על ההפנייה!
(גאאה. סליחה שאני עונה אחרי עידן גאולוגי, הג'ימייל אכל לי את ההתראות)
מחקמעולה, שמחה שנהנית! בקשר לחוטב העצים, יש בזה משהו - הסיום שלו באמת היה קצת חפוז ולא ברור - אם כי בשלב הזה יתכן שעוד הסברוּת-יתר הייתה מחמירה את המצב.