מבטאים את זה פרנקנ*סטין*

"רוח בלהות מהלכת על פני אירופה." – ק. מרקס

לא הייתי מגזימה ואומרת ש"למה אין פנטזיה יהודית?" זו ה-שאלה היהודית החדשה, כי בכל זאת, אבל היא בהחלט מרחפת ad nauseam במעגלים שאני מסתובבת בהם, ונדמה לי שהדיון מתחיל למצות את עצמו במקצת. יש לי כמובן תשובה משלי, לכולם יש תשובה משלהם, אבל השאלה שמתחילה לעניין אותי יותר בשולי הדברים היא שאלת הדרך שלא נבחרה, כלומר אילו מגמות עבר כן היו יכולות לקחת אותנו בכיוון זה ומדוע הן לא עשו זאת. הציונות המוקדמת הייתה הרי תנועה רומנטית בהרבה מובנים, בת נאמנה למשפחת ההתעוררויות הלאומיות של המאה ה-19, על כל הפולקלוריזם הנלהב המשתמע מכך. ביאליק ורבניצקי, טשרניחובסקי, הפלירט עם הסימבוליזם בבצלאל המוקדמת, אפילו "הדיבוק" כאבן יסוד של התיאטרון העברי – בעולם אחר כל אלה היו יכולים להתגבש לאורגניזם תרבותי כלשהו, בלי שהמודרניזם הבלתי מתפשר ייפול פה על הכל כמו משקולת 16 טון. ולא נזכיר פה בכלל את הכנענים, ש... טוב, בואו פשוט לא נזכיר אותם.

יתכן שמה שהניע את ההתרחקות מהזרם הזה היה הפחד (המוצדק) מאיזו שטעטליות מיסטית-סנטימנטלית, או פשוט סלידה סוציאליסטית עמוקה מכל דבר שאינו ריאלי ומועיל חברתית. אבל עוד קו מחשבה יכול להתחיל דווקא במקום מוקדם יותר: החיבור בעל הכותרת הנרגשת "אוטואמנציפציה!", שפורסמה בעילום שם בברלין בשנת 1882. המחבר, ד"ר י.ל. פינסקר, בחר מסגור מעניין לשאלה היהודית:

"בין האומות החיות עתה על האדמה קיימים ועומדים היהודים כבני אומה שמתה זה כבר. באבדן ארץ מולדתם אבד להם קיומם החפשי והגיעו למצב של התפרדות, שאינו מתאים למהותו של אוֹרגניסמוס חי ומאוחד. המדינה היהודית, שנהרסה תחת משׂא השלטון הרומאי, נתעלמה מעיני העמים, אבל העם היהודי, גם אחר שנתיאש מן הקיום בדמות הגוף של מדינה, לא יכול בכל זאת להשלים עם הכליון המוחלט ולא חדל להתקיים גם אחרי כן בתור אומה ברוח. וכה ראה העולם בעם הזה את התמונה המפחידה של מת המתהלך בין החיים. התמונה הזאת מעולם הרוחות, תמונת מת תועה, תמונת עם שאינו מאוחד בגוף בעל אברים, שאינו קשור בארץ מיוחדת, שאינו עוד בחיים ובכל זאת מתהלך בין החיים; התמונה המוזרה הזאת, שאין למצוא דוגמתה בתולדות העמים, שלא קמה כמוה לא לפניה ולא אחריה – אי אפשר היה שלא תעשׂה בדמיון העמים רושם זר ומַתמיה." (תרגום אחד העם [לינק לפרויקט בן יהודה], לכן 'אורגניסמוס')

פינסקר מזהה את שורש הבעיה היהודית במין אימה על-טבעית. מה שנקרא בשפה העממית קריפי ובשפה העממית פחות ה-uncanny או ה-eerie, התחושה של משהו זר שנמצא על סף העולם המוכר, או התחושה של דבר מה (חיים) שנמצא במקום שהוא לא אמור להיות בו (מוות). התפיסה בת המאה ה-19 של הלאום כגוף חי יוצרת המשגה של העם היהודי כרוח ללא גוף, רוח רפאים, שמשוטטת תוך קרקוש שלשלאות וגניחות מאיימות ברחבי העולם ולא מבינה מה לא בסדר. אחרי הכל, כשאתה מגלה רוח רפאים אצלך בבית, הדחף הראשוני הוא לקרוא למגרש, לא למנות אותה לשרת האוצר. וכך הניסיון של יהודי אירופה הדגולים והמשכילים להוכיח את תרומתם לתרבות הכללית נידון לכישלון מראש: לקהל הנחרד, הוא נשמע כמו הדיבוק שממליץ לקורבנו לא להיפטר ממנו כי הוא יעשה אותו עשיר ומפורסם. מה הפתרון של פינסקר? מאחר ואנחנו קוראים על שמו רחובות, ברור שהתשובה היא תחייה לאומית של העם בארצו! (כותרת נרגשת!) כך המת יחזור ויהיה לחי, הרוח תשוב ותתגלם בגוף, והזרות המאיימת תתפוגג לה בנוחות על ערפילי ההיסטוריה.

אבל יש... בעיה... עם המטפורה הזו, כשלוקחים אותה לצעד הבא. ד"ר פינסקר הרופא אמור היה לדעת בשלב זה בקריירה שלו שמוות הוא בדרך כלל לא מצב רפואי הפיך. סיפורים שעוסקים בהשבת מתים לתחייה לרוב לא מסתיימים בסוף טוב שבו המת-לשעבר ממשיך בחייו כאילו כלום לא קרה. להפך, הניסיון לשנות את סדרי העולם גורם תמיד לאסון ולחזרה ללקח המתבקש שמה שמת רצוי לו שיישאר מת. רק אלוהים יכול להחיות מתים, והניסיון לתפוס את מקומו הוא היבריס מחריד שהעונש עליו חמור.

זוהי מסקנה שתקסום אולי לאדמו"ר מסאטמר, אבל קצת פחות לאבות הציונות. הדיבור היהודי המרוכך יותר על דברים שקמים לתחיה ועושים צרות הוא סיפור הגולם. בגלגולו המודרני, יצירה חצי-מקורית של מהגר לקנדה, הגולם הוא סיפור תחייה מזוויע פחות – מדובר בתחייה של חומר דומם, לא של משהו שהיה חי פעם, ועיקר האיום הוא בתרחיש סטייל "שוליית הקוסם" של טכנולוגיה שיוצאת משליטה וזקוקה להשבתה. לפיכך הוא מתאים אולי לתפיסה של המשך קיום יהודי סביר בגולה – מהצד הפנימי פנטזיית כוח נעימה על דמות חזקה ומגוננת, וממבט חיצוני איום חומרי ניתן להכלה שאינו מפחיד במיוחד.

הפתרון הציוני, לעומת זאת, עלול להוביל בתוך המטפורה הפינסקרית לתמונה אחרת לגמרי: סופת ברקים אביבית משתוללת מעל תל אביב. בתוך הבניין, איש נמוך קומה בעל ראש גדול ושיער מוזר מתרוצץ סביב שולחן עליו מונחת דמות דוממת מכוסה סדין. הרגע מגיע, האיש הנמוך מחכך את ידיו ומרים ידית, נשמע קול נפץ חשמלי והדמות על השולחן מתרוממת באיטיות, הסדין צונח ממנה וחושף גוף המורכב מחלקים שנאספו מכל קצות תבל, תפורים זה לזה באופן מגושם. "עם ישראל חי!" זועק בעל השיער. "אנו מכריזים בזאת!"

וכך היצור יוצא לשוטט בעולם, ממתין לאהבתם ולקבלתם של האנשים אותם הוא פוגש, אבל הם רק צורחים ובורחים למראהו, מסרבים להכניס אותו הביתה, מסרבים לראות בו חלק מהמשפחה. אבל למה? תוהה היצור. האין עצם קיומו נס? האם הוא לא רוצה רק לחיות בשלווה? אך טבעו לא מאפשר זאת. לא הוגן, אולי, אבל זו דרכו של עולם.

עם כיוון כזה, פלא שאף אחד לא רוצה את המאיים והאלביתי מסתובב פה יותר מדי? הז'אנר שלנו לא יכול להיות רומן גותי, ההשלכות נוראות מדי. לא, אנחנו ריאליזם סוציאלי חביב וטוב. הכל בסדר, הכל בסדר.

* נכתב במקור עבור פרויקט שעטנז

 

בומר? אוקיי

אני חושבת שחלק מהטינה הבין-דורית המופגנת כלפי בומרים (וספציפית כאן דור המדינה, או איך שלא תרצו לקרוא למקבילה המקומית) חורגת מעבר לאלמנט המטריאלי של הכלכלה המחורבנת והאקלים המשתבש, ונוגעת להבדל מהותי בתפיסת העולם, או ליתר דיוק, בעמדה שאנחנו תופסים כלפי החיים. ברור שזה לא נכון חד-חד ערכית לכולם, אבל כששומעים בומר מאפיין מתאר את חייו (דוגמה טריה מהפיקסלים - ויזלטיר בהארץ היום), התחושה שעולה היא של חופש - "כן, הלכתי לשם ועשיתי את זה, ואז הציעו לי להיות פרופסור ועשיתי את זה, ואז נמאס לי אז נסעתי לפריז עם 20 שקל בכיס וחצי נקניק ואז עבדתי קצת כמוכר ספרים ואז ערכתי כתב עת" וכו'. יש איזה מרכוז של האני והרצון שאינו נגוע בספק עצמי: ברור שמה שאני רוצה בחיים זה הכי חשוב, מה זאת אומרת, מה עוד יהיה חשוב? - שמלווה במוטיבציה להגשים את הרצון באופן שאינו כבול על ידי נורמות או, חלילה, אנשים אחרים.

אני גורמת לתיאור הזה להישמע ביקורתי מאוד, אבל זו לאו דווקא הכוונה שלי. העניין הוא שעבורנו יש בו משהו דוחה באופן בלתי נמנע: אנוכיות ופריווילגיה, אגואיזם חסר גבולות שאנחנו מייחסים להם את כל מה שמקולקל בעולם היום. כתבתי פעם על חילופי הדורות באוונגרד הפוליטי במהלך 50-60 השנים האחרונות, בהן ארכיטיפ המפתח של תרבות הנגד, הגבר האינדיבידואליסטי, האנטי-ממסדי והליבידינלי באופן לא מתנצל (שלום קורט וונגוט, שלום האנטר תומפסון, שלום ביל היקס) התחלף בגלריית דמויות אחרת לגמרי ונשאר בסביבה רק כדינוזאור שחשוד במגוון חטאים של דיכוי ויוהרה. אבל אחרי הכל, זה לא שהבומרים והאנטה-בומרים, ילידי שנות ה-30, גדלו באמת בעולם יציב ובטוח. להפך, החופש יוצא הדופן התאפשר דווקא לאנשים שנולדו לתוך עולם די הרוס - עולם שבדיוק סיים את הכיף הגדול של המחצית הראשונה של המאה ה-20, שעבר למעשה קריסה תרבותית כמעט מוחלטת ושנאבק לעצב את עצמו מחדש ולנער את שרידי הפרדיגמות שהובילו לחורבן. ילידי שנות ה-30 באירופה בכלל העבירו את שנות ילדותם בתוך ואקום קסטסטרופלי, שאלה ששרדו אותו פיתחו לעתים קרובות אדישות סטואית ניכרת כלפי תהפוכות הגורל. כיום אנחנו מסתכלים לאחור על העולם הזה בנוסטלגיה למדיניות הרווחה ולפריחה התרבותית, אבל לא מעט תיאורים בני הזמן מציינים חוסר ביטחון קיומי עמוק, אמונה באדם שהתרסקה לחתיכות על סלעי נורמנדי או בביצורים של ורשה, ופחד שעוד שתי דקות הפצצות ייפלו והכל הולך להיגמר פעם אחת ולתמיד.

אבל סביבה מפורקת כזו מאפשרת גם הרבה חופש. אין ממה לפחד, כי הגרוע מכל כבר קרה. אם אתה לא מאמין באף אחד אתה גם לא חייב שום דבר לאף אחד, מלבד עצמך. למסלולי התקדמות וריבוד חברתי אין באמת משמעות, והכל נמצא בכזה מצב של התארגנות מחדש שלאדם צעיר ובעל תושיה אין בעיה לדחוף את עצמו לכל מקום שנראה לו בלי להשקיע בכך המון מאמץ. אין חוקים, ולכן אתה תהיה זה שתקבע את החוקים.

ולכן הטינה המילניאלית לאנשים האלה לא נובעת רק מסלידה מוסרית או ממאבק טריטוריאלי - מדובר גם בקנאה. כי אם העצמי שהגדיר את הדור ההוא היה מועצם עד הגזמה, מוכן לטרוף את העולם ואת כל אשר בו בדיוק איך שבא לו, העצמי של הדור שלנו כמעט הפוך - מבוהל, מכווץ ותשוש. הדורות הקודמים הצהירו בכל הזדמנות שהם מסרבים למכור את נשמתם לממסד; הדור שלנו היה מת למכור את נשמתו, אבל אין מי שיקנה. גדלנו להאמין שיהיה לנו מקום בתוך סדר כלשהו, אבל איכשהו תמיד נדמה שזה סדר שכולם נמצאים בתוכו חוץ מאתנו; אנחנו תמיד נאלצים להתפשר בסוף, וקול כלשהו בראש שלנו אומר לנו שבסופו של דבר הפשרה היא האמת היחידה, ועוד שנגיד תודה כי ברור שיש אנשים שמצבם גרוע בהרבה משלנו. ההאשמה הנפוצה של הדור הנוכחי בנרקיסיזם היא, לכן, בדיחה עצובה. העיסוק שלנו בעצמי לא משחרר אלא כובל אותנו לעריצות של המציאות באופן שנדמה שלא ניתן להימלט ממנו.

יש ז'אנר שלם של מחקרים וכתבות שתוהים למה מילניאלים עושים פחות סקס (השוו את מה שהלך באירופה ב-1968, שהיה באופן מוצהר חצי מחאה עממית וחצי מסיבת פיק אפ ענקית, לכל סוג של התארגנות פוליטית כיום, שגם אם אינה נעדרת זעם, כוללת גם מידה ניכרת מאוד של אשמה, ולרוב סקסית כמו מרק דלעת). התשובה לא נראית מסובכת במיוחד: דכאון וחרדה הם בדיוק ההפך מליבידו. הם הופכים את הנפש לכלא, והשיטות הבדוקות והמומלצות של היום לא מתוות למעשה שום דרך החוצה. (וחוץ מזה, כאשר גם את הסקס אומרים לך כל הזמן שאתה עושה לא מספיק טוב, זה קצת הורג את המוטיבציה.) והדור שלנו מוגדר במידה רבה על ידי דכאון וחרדה, על ידי צורך נואש לנסות להתאים לעולם שהיינו אמורים להחליק לתוכו אבל שאיכשהו פנה נגדנו, על ידי הפחד המכרסם שאולי הבעיה בעצם בנו. הבומר הארכיטיפי לא חושב שיש לו בעיה. אם משהו בעולם לא מסתדר, ברור לגמרי שהבעיה בעולם.

ניתן למנות סדרה שלמה של דרכים שבהן העולם שלנו נוח ובטוח יותר מהעולם של שנות ה-50, ה-60 וה-70. אבל לנו נדמה שהכל רק הולך ונהיה גרוע יותר, כי אנחנו הולכים ומרגישים גרוע יותר - לכודים וחסרי תקווה, עתיד או אופק. משהו באופן שבו גדלנו, בהנחות היסוד שהוטמעו בנו, נסדק באופן יסודי מול המציאות, ואין לנו מספיק נרקיסיזם בריא להאמין באמת שיש לנו יכולת לשנות אותה. וכך אנחנו מסתכלים בקנאה בבומרים המזדקנים - כשהם היו בגילנו הם חגגו כאילו אין מחר (ואולי לא היה), בעוד אנחנו חמורים עם כיסוי עיניים, מנסים להגיע לגזר מתנדנד שנמצא תמיד מחוץ להישג ידנו.

הרפתקאות בקורוניאה

 תקופת הקורונה גרמה לרבים מאיתנו לגלות עיסוקים ותחביבים שלא חשדנו בהם קודם. לרבים בסגר הראשון, זו הייתה המחמצת המושמצת, אותו בצק חשוד שמשתלט לך על המוח ומותיר קליפה חלולה של אדם שמדבר במונחים כמו "כוסמין"; אחרים התחילו להתעסק פתאום בתרגום שירה, או סריגה, או אלכוהוליזם. אני הייתי עסוקה בחיטוט נואש בנטפליקס בניסיון למצוא דברים לראות שיהיו מצד אחד מעניינים ומצד שני לא מדכאים או מלחיצים מדי. אחרי כל מיני עצירות בתחנות תרבותיות אסייתיות אחרות, גיליתי את העולם המופלא של סדרות פנטזיה קוריאניות בנטפליקס, וממחילת הארנב הזו טרם יצאתי (יש כל כך הרבה מהן!). אז הנה סיכום ביניים קצר של המתרחש בזירה, עם אופציה לעדכון בהמשך.

עוקביי, חבריי ומוקירי זכרי כנראה ראו כבר די הרבה חתיכות מזה מפוזרות בכתב ובעל-פה, אבל בכל מקרה נראה לי שכדאי לנסות ולגבש אותן, ולו כמסמן חזרה לניסיון לנסח מחשבות מורכבות יותר, שהתקופה האחרונה לא ממש היטיבה איתו. עם המשועממים מהרפטטיביות הסליחה.

" - האמת היא שבשלב הזה הבנתי שאני לא רוצה להיות יותר. לא למות, לא - בלי כל האספקטים הפיזיולוגיים הדוחים של מוות, זה בטוח - אלא... לא להיות. לא, אתה יודע מה, אפילו פחות מזה - להצטמצם רק לפונקציה הרואה או המתעדת, בלי לסחוב אחריה גם אני שיפריע. האני מבלה את רוב זמנו בלכאוב על משהו כזה או אחר, או בהבנה שהוא לא מספיק ולא יספיק לעולם. ההתבוננות מכאיבה רק כאשר היא סוחבת אחריה ישות שמרגישה בתורה בלתי נראית או נשמעת, תלויה בריק. היא מושלמת ונהדרת כשלעצמה ללא המטען החורג הזה. העולם גדול... הייתי רוצה בשלב זה להיות ה-reliable narrator האולטימטיבי."

"לחיות עם עצמך", כיצד היא מדברת בעצם על לחיות עם עצמך

תראו מה זה, פתחתי סדרת נטפליקס אקראית והיא התכתבה באופן חשוד עם דברים שקראתי לאחרונה! כמובן שספוילרים.

אחרי פרקים בודדים של "הכתר"

אין יותר מדי מה לראות בנטפליקס כרגע, אז מצאנו את עצמנו מתחילים את "הכתר". לסדרות שעוסקות במשפחות מלוכה מודרניות (שזו, לרוב, משפחת המלוכה הבריטית, שהיא היחידה שמעניינת מישהו - ראיתם פעם סדרה על בית המלוכה הבלגי, למרות כל הסקנדלים שם?) יש אופי דומה למשפחות המלוכה עצמן - הרבה טקס וחשיבות, תחושה שדברים הרי גורל מתרחשים מול עינינו, כאשר בפועל ההשפעה של המונרכים ומשפחתם על המציאות סמלית בעיקרה, ובסופו של דבר מזערית. בדומה למדורי הרכילות שמוקדשים להם במולדתם, הסדרות האלו הן בסופו של דבר אופרות סבון מפוארות - מי אמר מה למי, מי תיככה באיזו מסיבה ואילו נישואין לא עובדים כמו שצריך. הרקע הפוליטי וההיסטורי הוא רק תבלין.

סך הכל, אני מוצאת שכל העסק לא מאוד מעניין אותי; אני מעדיפה סדרות על אנשים עם שכל ואופי, ותהליך ההרבעה של בני מלוכה אירופיים אינו מוכוון לטיפוח אינטליגנציה. נסיך הכתר צ'רלס בר המזל, לדוגמה, הצליח להיוולד כשהוא נקי לחלוטין מכל תכונה בעייתית שכזו, כפי שמוכיחים באופן מופלא הדברים הבאים, מתוך תזכיר שפורסם ב-2004:

"This is all to do with the learning culture in schools - the child-centred learning emphasis which admits of no

failure and tells people that they can all be pop stars or High Court judges, or brilliant TV presenters - heads of state! - without ever putting in the necessary work or effort, or having the natural abilities."

 כאשר משהו כזה יוצא מפי מי שהדבר היחיד שעשה כדי להפוך לראש מדינה הוא מילולית להיוולד, אנחנו מבינים שאל לנו לקחת את דעותיהם של בני מלוכה  - שתודה לאל, אין להם בשום מקום במערב סמכות ממשית לקבל החלטות - ברצינות יתרה. אבל "הכתר" עדיין מתעקשת להתפעל מהקסם הבלתי מוסבר ומההילה האלוהית שמקנה המלוכה, למרות שאף אחת מהנפשות הפועלות לא מרשימה במיוחד. חוץ מיוצאת דופן אחת, מסתבר; וליוצאת הדופן הזו מקדישים כדקה של זמן מסך.

בפרק הראשון, בחתונתם של הנסיכה אליזבת ופיליפ, מופיעה נזירה מבוגרת וחמוצה שלא מוציאה מילה מפיה בעודה מצטלמת  עם הזוג המאושר. ווינסטון צ'רצ'יל מזהה אותה אך ורק כאמו של פיליפ,  שאותה הוא מגדיר בחוסר התלהבות בולט כ"נזירה גרמניה", Hun nun. הוא מוסיף ומציין בעוקצנות (ובקול רם) כי אחיותיו של הנסיך-לעתיד נשואות כולן לנאצים.

הסתקרנתי והלכתי לבדוק האם אמו של פיליפ אכן הייתה נזירה נאצית. הסתבר שהתיאור הוא, בלשון המעטה, לא מדויק.

הנסיכה אליס מבאטנברג הייתה נינה של המלכה ויקטוריה, בענף של בית המלוכה הגרמני של הסה. ראוי לזכור כי משפחות האצולה של אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה היו כולן, למעשה, משפחה אחת גדולה - החלוקה למדינות בקרב הקבוצה הייתה כמעט אקראית. בהתאם, אליס העבירה ילדות בינלאומית בין גרמניה, לונדון ומלטה. היא אובחנה בגיל צעיר כחירשת; לפני שמלאו לה 20, היא נישאה לנסיך היווני אנדראס-אנדרו (שנמנה גם על משפחת המלוכה הדנית - כאמור, אקראי).

אנדראס פיתח קריירה כקצין בצבא יוון בעוד אליס העבירה את זמנה בצדקה. לזוג נולדו ארבע בנות ובן, שיהפוך ברבות הימים לדוכס מאדינבורו.

מלחמת העולם הראשונה, שהורידה מכוחה את רוב האליטה המלכותית האירופית, לא נעמה לנסיכה. מלך יוון, גיסה, נאלץ להתפטר לקראת סוף המלחמה; אביה, שנחשב טכנית לאציל גרמני אבל שירת בצבא הבריטי, סבל מירידה חדה במעמדו כאשר גרמניה ואנגליה מצאו את עצמן משני צדי המתרס במלחמה; קרובי משפחתה הרוסים נהרגו בחלקם הגדול במהפכה של 1917. המשפחות הקיסריות של גרמניה ואוסטרו-הונגריה איבדו את מעמדן, והעולם היציב לכאורה של אירופה קרס. הנסיכה ומשפחתה התיישבו בפרברי פריז, עיר הבירה העולמית של המלכים הגולים, שם הנסיכה עסקה בעיקר במפעלי צדקה עבור פליטים יוונים אחרים. הפעילות הלכה וקירבה אותה לדת, והיא קיבלה על עצמה את הנצרות היוונית האורתודוקסית ב-1928. שנתיים לאחר מכן, היא יצאה מדעתה: היא התחילה לטעון שהיא מקבלת מסרים שמימיים וניחנת בכוחות ריפוי ניסי.

ב-1930 הנסיכה אושפזה בסנטוריום היוקרתי של ד"ר בינסוונגר בשוויץ, אשר אירח בזמנו מטורפים נכבדים כגון וצלב ניז'ינסקי ואייבי ורבורג. זיגמונד פרויד, שבחן את המקרה שלה, הציע בהתקף מיזוגניה מרנין להמית את השחלות שלה באמצעות קרינת רנטגן במטרה להיפטר מהליבידו המודחק והמשתולל שגרם למחלה.  נישואיה בשלב הזה די נגמרו, אם כי אנדראס מעולם לא התגרש ממנה בפועל. במהלך כל התקופה, אליס התעקשה שהיא שפויה לחלוטין.

לאחר שיצאה מהסנטוריום, אליס חזרה למפעלי הצדקה שלה באתונה. היא עדיין הייתה שם כשהגרמנים כבשו את יוון. הם התייחסו אליה בוותרנות יחסית, מה גם שבנותיה נישאו שנים קודם לגרדיאנט של נאצים (אחת מהבנות, ססיליה, כבר הייתה מתה בשלב זה - היא נהרגה בהתרסקות מטוס עם בעלה וילדיה). כאשר גנרל גרמני שהגיע לבקרה שאל אם הוא יכול לעשות דבר-מה למענה, היא השיבה שהוא יכול לאסוף את חייליו ולעוף מהמדינה שלה. בהמשך היא גם טרחה להסתיר בביתה אלמנה יהודיה וילדיה, שבלעדיה היו נשלחים למותם. היא הוכרה כחסידת אומות העולם אחרי מותה.

"הכתר" ממוקדת בנרטיבים המרכזיים של משפחת המלוכה, והיחס המבטל-עד-לא-קיים לאליס כנראה מבטא במידה מסוימת את היחס אליה מצד משפחתה, פוסט-התמוטטות עצבים: עוד קרובה מביכה ברשימה ארוכה, כמו האנשים האחרים שעשו דברים מטופשים כמו להתחתן עם נשים לא מהוגנות או לשתף פעולה עם נאצים. כל אלה לא עשו טוב במיוחד להילה הסמלית שאליזבת וקרוביה ביקשו לטפח, ונראה שגם די הצליחו. אבל היחס לאליס כסבתא המטורללת מעט לא הוגן, כאשר זוכרים שהקולות מהשמיים דחפו אותה למעשי חסד והצלה, בזמן שבו רבים מקרובי משפחתה המכובדים יותר עשו הרבה פחות - שירתו כסמלים וכמעלי מוראל לאומיים בלבד, או במקרים לא מעטים, גרוע מכך.

וגם מעבר לסדרה, יתכן שהנסיכה אליס, ללא ספק אישה אקסצנטרית במידה מסוימת, זכתה לאבחון לא הוגן. אליס המשוגעת והמסכנה הקדישה את זמנה לעזרה ולהצלה, באותו זמן בו חברות שלמות של אנשים שפויים ונורמטיביים להפליא העסיקו את עצמן בפרויקטים של כיבוש והשמדה המונית. אתרע מזלה של אליס והיא חיה חלקים משמעותיים מחייה בחצי הראשון והנורא של המאה ה-20. צפייה בכל עולמך המתפורר לחתיכות סביבך, ובצורות הנוראות שהשרידים לובשים, היא חוויה שיכולה להוציא כל אדם סביר מדעתו. לנוכח הרקורד של אליס, יש מקום לתהות שמא היא אכן לא השתגעה מעולם.