עוקביי, חבריי ומוקירי זכרי כנראה ראו כבר די הרבה חתיכות מזה מפוזרות בכתב ובעל-פה, אבל בכל מקרה נראה לי שכדאי לנסות ולגבש אותן, ולו כמסמן חזרה לניסיון לנסח מחשבות מורכבות יותר, שהתקופה האחרונה לא ממש היטיבה איתו. עם המשועממים מהרפטטיביות הסליחה.

בקבוצת פייסבוק מסוימת שאני חברה בה היה לאחרונה שרשור שנפתח במישהי שהתלוננה שמאלצים את בתה ללמוד לבגרות את 1984, ספר שלטעמה מדכא מדי עבור התקופה הנוכחית. התגובה המיידית הייתה כמובן מטח של צדקנות שהופנה כלפיה, נוסח "אה אז את מעדיפה ללמד רק על פרחים ופרפרים ולא ללמד את הילדים על תהליכים רלוונטיים." אחת התגובות כבר דיברה במפורש על הספר כמדריך למשתמש של בלפור. (התגובה האהובה עלי, אגב, הייתה "אם כבר זה עדיף על לנתח שירים של יהודה לוי למשל, הרבה יותר רלוונטי למצב העולם". יש פה הרבה מה לפרק, אבל בהזדמנות אחרת.)

עכשיו נעצרת הקוראת ותוהה: האם החברים הנ"ל קראו את הספר? 1984 היה משל פוליטי רלוונטי מאוד לשנות ה-40 בהן נכתב, בפרט לנוכח הסטליניזם שהיה באותה עת בשיאו והאפולוגיה הנלהבת עליו מצד אינטלקטואלים ופוליטיקאים מסוימים במערב. להבנתי, אנשים שחיו בבריה"מ בתקופה ההיא אמרו שאורוול תפס את האווירה המחניקה, המדכאת והאכזרית, את הפוריטניות המעורבת בפחד מתמיד, בדייקנות מפליאה. אבל האם משהו מזה מתאר את מה שאנחנו חווים היום - שמתבטא דווקא בכאוס ובהתפרקות מערכתית, בתנועה לכיוון פרודתיות ולא לכיוון שליטה אבסולוטית מלמעלה? במילים אחרות, מישהו יכול להסתכל על תככן כאוטי כמו ביבי ולחשוב על האח הגדול?

או קחו לדוגמה את טראמפ. אפילו אנשים רציניים למדי מתעקשים מדי פעם לכנות את טראמפ פשיסט. אבל פשיזם, גם אם הוא פחות רציונלי-לכאורה מיישום נוקשה של מטריאליזם דיאלקטי, הוא עדיין אתוס, dude, ויש לו עקרונות בסיסיים מסוימים - תפיסת האומה כגוף אורגני שבראשו המנהיג, למשל, ושמחויב לגורל ולדרך מסוימת. טראמפ לא מסוגל לחשוב מספיק מחוץ לעצמו בשביל להיות פשיסט. כמו שאמרו האומרים, הוא לא רוצה תשומת לב כדרך להשיג כוח, הוא רוצה כוח כדרך להשיג תשומת לב. הנתון היחיד שהוא מבין הוא רייטינג, ומבחינתו הפסד או ניצחון הוא מדד של רייטינג. אין לו נתינים - יש לו קהל. כשמסתכלים על טראמפ, האח הגדול דווקא עולה לראש מיד, אבל לא הספרותי, אלא תוכנית הריאליטי שמלווה אותנו כבר מספר מוגזם של שנים.

טראמפ הוא נציג מרכזי של הדבקת עקרונות הריאליטי על הפוליטיקה - הרידוד של קבוצות זהות לסטריאוטיפים האוויליים ביותר שלהן והטחתן זו בזו, השיח הציבורי ההיסטרי והאלים, נטישת כל ניסיון לעסוק בסוגיות אמיתיות לטובת סימולקרה מגושמת של מאבקים תרבותיים, שימוש בחלקי אמת כך שהם הופכים איכשהו לשקר מעצם האסוציאציה - אבל זו תופעה שאנחנו עדיין נמצאים בתוך ההתגבשות שלה ושלא מובנת לנו כהלכה. לקומיקאי ג'ון מולייני יש מונולוג שבו הוא מתאר את טראמפ כסוס משתולל בבית חולים: מעבר לסכנה, מדובר במצב כל כך מוזר שאף אחד לא יודע מה לעשות איתו. מעולם לא היה קודם סוס בבית חולים. אף אחד לא העלה בדעתו שסוס יכול פשוט להסתובב בבית חולים. אז אף אחד לא ממש עושה כלום, רק עוקבים אחרי הסוס ומדברים על הסוס ותוהים האם הדברים יחזרו אי פעם להיות כשהיו.

 

וזו, לדעתי, ההרגשה שמובילה אנשים לזרוק השוואות לא אחראיות לדיסטופיות טוטליטריות ומשטרים אפלים למיניהם. דיסטופיות נהיו מאוד מאוד פופולריות בשנים האחרונות, עד כדי כך שהצירוף "דיסטופיית נוער", שנשמע כמו בדיחה מוזרה לפני עשור ומשהו, הפך למאוס מרוב שימוש. בו בזמן, המונח רוקן כמעט ממשמעותו המקורית: אוטופיה הפוכה. השימוש המקורי במילה הנגיד בין אוטופיה, המקום הטוב ביותר האפשרי, לדיסטופיה, המקום הרע ביותר האפשרי. התגבשות הדיסטופיה כז'אנר ספרותי הוסיפה ניואנס נוסף. ההתגבשות הזו התרחשה בהנג אובר הגדול שהגיע אחרי המאה ה-19 המלהיבה, כשכל אחד שהחשיב את עצמו מישהו כתב אוטופיה שתיארה את הסדר החברתי האידיאלי בעיניו בהתאם לעקרונות נאורים ורציונליים כלשהם. אוטופיות פמיניסטיות, דתיות-נאורות, קולקטיביסטיות, תעשייתיות, מיניות - הכל הלך, והכל תמיד היה נהדר. ה.ג. וולס הטיף למדינה עולמית. שרלוט פרקינס גילמן הציעה את Herland, אוטופיה נשית מבוססת שוויון זכויות (ולמרבה הצער, אאוגניקה - עוד רעיון "תכנוני" שיצא חזק מהאופנה).  בגדול, אפשר לומר שהחצי הראשון של המאה ה-20 הוקדש לניסיון ליישם חלק מהרעיונות האלה, והחצי השני הוקדש להתאוששות מהתוצאות. 

 

ושם בדיוק נחתו הדיסטופיות. העיקרון הכללי היה לקחת את אחד המודלים האוטופיים הרציונליים ולהראות  איך

יישום שלו מביא לגיהנום עלי אדמות. רוצים חברה קולקטיביסטית שכולם עובדים בה למען הטוב המשותף? אין בעיה, קיבלתם את "אנחנו" של יבגני זמיאטין. רוצים מדינה עולמית מוכוונת עקרונות פסיכולוגיים חדשניים ותכנון ילודה רציונלי שיאפשר לכל אחד להיות מאושר בתפקידו הקבוע מראש? "עולם חדש מופלא" שם בשבילכם. גרמניה אוטוקרטית תחת משטר שמכנה את עצמו סוציאליסטי שמנהל מלחמה נגד כל שאר העולם, וטוען שהעם הגרמני הוא גזע של אנשי-על שעומד בחזית המלחמה במוסר היהודי המנוון? יש לכם את "עיר הלילה הנצחי" של מיילו הייסטינגס ואת המציאות. המטפורה הברורה ואולי הוותיקה ביותר לתהליך היא הפנאופטיקון של ג'רמי בנתאם (שאגב, הציע בעצמו מילה מקבילה לדיסטופיה -קקוטופיה - שלא תפסה וחבל), רעיון יוטליטרי פשוט ומלבב של כלא מושלם בו הסוהר יכול לצפות בכל דבר שעושים האסירים בכל רגע נתון. הסוהר לא יכול לפקח על כולם בו זמנית, אבל מאחר שהאסירים לא יכולים לדעת לאן הוא מסתכל בכל רגע, הם חייבים להתנהג ללא רבב כל הזמן. נשמע כיף, נכון? למי שהכיר רק מוסדות כליאה כאוטיים של המאה ה-18, אולי; העובדה שהרעיון נשמע לנו כיום כמו חלום בלהות חייבת הרבה להתפתחויות ההיסטוריות של מאה ומשהו השנה האחרונות.

 

אז הספרים האלה היו רלוונטיים מאוד לזמנם - עליית הטוטליטריות, פשיזם משתולל וכו' וכו', והם קבעו תו תקן כלשהו של איך "רע" נראה. אבל ההסכמה על כך הייתה בדיעבד, אחרי שהעולם צולק באופן עמוק מההשלכות של אידיאולוגיות אוטופיות למיניהן. חייבים לתהות מה הייתה התגובה הנפוצה של בני התקופה שלא היו הקסלי או אורוול להתפתחויות הפוליטיות של הזמן. מה אתה עושה כשעולה לך מול העיניים משהו שונה, חדש, שאין לך כלים להבין עם התפיסות הפוליטיות של המאה ה-19? לעתים אתה פשוט לא מבין. ב-1945, אורוול עצמו פרסם כתב הגנה (מעליב למדי, בסופו של דבר) על הסופר פ.ג. וודהאוס, שבהיותו שבוי בידי הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה הסכים לבצע עבורם כמה שידורי רדיו שנתפסו כשערוריה בבריטניה הנאבקת על חירותה. וודהאוס, אורוול כותב, לא יכול להיקרא באמת בוגד או משתף פעולה, לא באותו אופן כמו, נגיד, עזרא פאונד חובב הפשיסטים. הוא לא הבין מה הוא עושה; כל מי שקורא את ספריו, שמתרחשים לכאורה בשנות העשרים והשלושים, ישים לב שבעולם שלו נראה שלא הייתה מלחמת עולם ראשונה (ברטי ווסטר ורוב חבריו אמורים טכנית להיות מתים באיזו שוחה בבלגיה או צרפת) ושהפשיזם הוא קוריוז תמוה, משהו כמו אספנות אובססיבית או חיבה יתרה לסלמנדרות. בפשטות, הבנאדם חי עדיין ב-1913, בעולם קוסמופוליטי ושליו שבו גם מלחמות מתנהלות בלי יותר מדי טינה, ושבחור מצוין בריטי יכול להעריך בו את רוחו הספורטיבית של בחור מצוין גרמני. העובדה שמה שהוא ניצב מולו כעת בגרמניה היה מסדר שונה לגמרי פשוט לא עלתה על דעתו. מה שקרה היה מחוץ למסגרת ההתייחסות שהוא חי בה את כל חייו.

  

בשנים שאחרי, מסגרת ההתייחסות השתנתה; הזוועות של שנות הארבעים תפסו בהדרגה את מקומן כמסמן הרוע האולטימטיבי שמסייע לאנשים להסביר לעצמם את העולם. אבל מה קורה כששוב אנחנו ניצבים בפני משהו חדש? אנשים טובים עם כוונות טובות קוראים היום לטראמפ פשיסט, לישראל 1984 ולכל דבר השואה, כי זו הפרדיגמה שהם מכירים, וכי למה שבאמת קורה אין עדיין שם. כשמעמתים אותם עם העניין, הם מצביעים על נקודות דמיון - הנה, הערעור על עובדות מובנות מאליהן הוא "תמיד היינו במלחמה עם אירואסיה"! הסתה נגד שמאלנים היא כמו שתי דקות השנאה! טראמפ אומר America first, כמו נאצים ופרו-נאצים אמריקאים בשנות השלושים! בדיוק אותו דבר! אבל בראיה רחבה יותר, זה לא בדיוק אותו דבר. בהתאם, "דיסטופיה" הפכה לשם נרדף ל"כל פוליטיקה שלא אוהבים", מובן שאולי דומה לשימוש הקדום יותר במונח אבל לא לזה הפופולרי שהמשתמשים מתכוונים אליו. אבל כשזה כל מה שמכירים, זה מה שנראה רלוונטי, הגיוני, אפילו מובן מאליו. (ובזירה הבדיונית, דיסטופיה מתארת כיום הרבה מאוד עתידים רעים שאינם דומים לשום דבר שמישהו יכול לחשוב שהוא סדר הגיוני). 

 

המונחים הללו נובעים מעולם שבו הייתה סכנה שסדר מוחלט כלשהו יכפה את עצמו על האנושות. כיום, נדמה לי שאנחנו מתמודדים עם ההפך. לא ביבי ולא טראמפ מציעים חזון חיובי כלשהו שאפשר להפוך לדיסטופיה - הם מציעים רק התפרצויות מבולבלות של טינה שמתבטאות בפירוק של סדרים קיימים. אין צנזורה שנכפית מלמעלה ומדכאת את האמת, יש הצפה קיצונית של בולשיט שלא מאפשרת למצוא את האמת. אין משטרה חשאית שמחסלת מתנגדי משטר - יש רק הגחכה והשנאה של האופוזיציה שנועלת אותה לתוך רצף תגובות נגד חסרות תוחלת שמפרקות אותה מבפנים. משבר הקורונה הוא הדוגמה המושלמת: עריץ טוטליטרי היה מנצל אותו להכרזת מצב חירום שבחסותו היה משליט סדר מוחלט. למרות הטענות, זה לא מה שקורה. מה שאנחנו רואים הוא פשוט חוסר ניהול ואנרכיה, שנובע מצד אחד מפירוק היכולת של המדינה להפעיל את סמכויותיה ומצד שני מפירוק המכנה המשותף החברתי המאפשר אמון ושיתוף פעולה הנחוצים לפעולה קולקטיבית משותפת. אלה הפנים של הדבר,שאיתו אנחנו מתמודדים כרגע, ואם אנחנו רוצים להגיב אליו ולא לדברים שקרו לפני 80 שנה, כדאי שלפחות נמצא לו שם.