כמו כל יתר האינטרנט, השנקל שלי על בלש אמיתי לפני שהכל נשכח. זו הרחבה של סטטוס שכתבתי אחרי שצפיתי בשלושת הפרקים הראשונים. בשלב הזה חליתי להפתעתי הרבה, וסיימתי לראות את הסדרה במהלך השבוע שבו ישבתי בבית בחוסר מעש, מה שהשאיר לי עוד קצת זמן לחשוב על כל מיני דברים. כתוצאה, יצא קצת ארוך. אזהרת ספוילרים\חפירה.
יום שבת, 29 במרץ 2014
יום שישי, 21 במרץ 2014
עוד כל מיני דברים בריטיים: נהרות לונדון
פנטזיה אורבנית בלונדון. יש הרבה פנטזיה אורבנית בלונדון. אין לי
גיבוי מחקרי, אבל יש מצב שלונדון היא בירת הפנטזיה האורבנית העולמית מאז זמנים לא
נודעו. עבורי המצב הזה לא אידיאלי, מאחר ואני א. אוהבת פנטזיה אורבנית טובה ב. לא
במיוחד אוהבת את לונדון. הייתי מוכנה לשלם לא מעט בשביל פנטזיה אורבנית
טובה ברומא, למשל, או סתם חיפה. אבל נו.
'נהרות לונדון' מתרחש בלונדון בצורה קיצונית במיוחד אפילו בסטנדרטים
של הז'אנר. כלומר, לא רק שהפרוטגוניסט מבלה את זמנו בשיטוטים בגוף ראשון בין קובנט
גארדן לראסל סקוור, הוא גם מתפקד כמדריך תיירים ממש פה ושם, עם היסטוריה
וארכיטוקטורה וכו' למכביר. לפעמים זה נחמד, לפעמים ראוי לדילוג, אבל רואים, לכל
הפחות, שהסופר (בן אארונוביץ', שמסתבר שידוע בעיקר בכתיבה לד"ר הו) אוהב מאוד
את העיר ומוקסם ממנה בכנות. התעלומות הספריות נוטות להיות מרוכזות בכל פעם באזור
גיאוגרפי מסוים של העיר, והכריכות (היפהפיות, יש לציין) הן מפות מורכבות ומרובות
פרטים של האזורים הרלוונטיים. נהרות לונדון הנזכרים בשם, אגב, הן משפחה של אלות
נהר מקומיות שאופיין והפוליטיקה שלהן משחקים תפקיד גדול בספרים.
הפרוטגוניסט הנ"ל הוא אחד פיטר גרנט, שוטר צעיר ושלומיאל ממעמד
הפועלים שבדרך זו או אחרת מוצב כפקוד\שוליה של פקד תומס נייטינגייל, הקוסם האחרון
בבריטניה. נייטינגייל הנ"ל הוא ג'נטלמן עילאי, וטראן אגדי של מלחמת העולם
השנייה, משכיל, מחויט, יודע לצייר לא רע ובכלל, גבר מושלם.
וכאן אנחנו מגיעים לבעיה הראשונה של הסדרה הזו. הקונטרסט בין נייטינגייל לגרנט נועד לשרת
מטרה מסוימת: אארונוביץ' מנסה כנראה להמחיש באמצעותם את חילופי הדורות
בבריטניה. נייטינגייל הוא אריסטוקרט עשיר שחונך בבית-ספר פרטי קסום שמזכיר יותר את
איטון מאשר את הוגוורטס; פיטר, לעומתו, הוא ילד שיכונים חצי-שחור ועתיר תרבות
פופולרית שמתעניין במדע, כלומר, הוא מה שעדכני ורב-תרבותי וראוי לרשת את המושכות
בבריטניה.
המוטיב הזה נתקל במכשול פשוט מאוד: נייטינגייל הרבה יותר מגניב.
פיטר הוא פרוטגוניסט סביר, בפרט בספר
הראשון, שם הוא נבון ויעיל יחסית; משום מה, נראה שהאינטליגנציה שלו צונחת מספר
לספר, בעוד הביטחון העצמי שלו הולך ועולה והופך אותו לפחות ופחות סימפטי.
נייטינגייל, לעומתו, הוא ג'נטלמן בריטי בן מאה שנה שנלחם בנאצים. פיטר צריך
להתאמץ כדי לבצע קסמים פשוטים; נייטינגייל ריסק פעם שני טנקים גרמניים בכוחות עצמו
והוא הקוסם הבריטי היחיד שהיה קשוח מספיק כדי לשרוד את המלחמה. אחרי הספר הראשון
אנחנו רואים קצת פחות ממנו, ובמקום שנחשוב "הו, חילופי דורות, כמה נאה
והולם" אנחנו חושבים "איפה נייטינגייל? עזבו את הנעבעך הזה ותביאו לנו
את נייטינגייל!" כך שבבירור נוצר כשל בהעברת המסר.
שלא לדבר על כך שחלק ממעלליו מתבצעים מחוץ לטווח הראיה: בספר הרביעי
ישנו קרב אפי בין נייטינגייל למכשפה רוסיה. רעשים נוראים נשמעים, בניינים מתפוצצים
או נקרעים לשניים ונייטינגייל יוצא מההריסות ומסדר את חפתי חליפתו נטולת הרבב,
בעוד היריבה שלו כושלת החוצה וממלמלת שמעולם לא ראתה דבר כזה. ובכן, גם אנחנו
מעולם לא ראינו דבר כזה, כי פיטר היה עסוק בלתפוס מחסה בחצר. יש כאן הרגשה קלה
שמרמים אותנו.
הזכרנו כבר שפיטר חצי שחור? גם אארונוביץ' יזכיר. למעשה, הוא יזכיר
שוב, ושוב. ושוב. יש פעם אחת אחרי ההצגה הראשונית של הדמות שבה זו נקודה לעניין
(גרנט ונייטינגייל מתווכחים על הטרמינולוגיה 'קוסם שחור', כאשר גרנט טוען שטכנית
הוא קוסם שחור והמינוח הפוליטקלי קורקט צריך להיות 'משתמש-קסם מאותגר אתית'), אבל
בכל שאר הפעמים, ובכן. כן, הוא שחור. אמא שלו מסיירה לאונה. היא מבשלת מאוד חריף.
כמו כן, הוא שחור. לא לבן. שחור. הוא קוסם! ושוטר! ושחור!
ואם הנושא היה מוגבל רק לפיטר, דיינו. הוא לא. יש דמות משנית שהעובדה
שהיא לסבית (בוצ'ית מבעיתה, יש לציין) תוזכר בכל פעם שהיא מופיעה, גם אם זה שלוש
פעמים בספר; כל פרצוף חדש שמופיע זוכה מיד לתיאור אתני, יהא זה שחור, לבן, הודי או
עם בורקה. אפשר כמעט לראות את טיפות הזיעה שנחתו לאארונוביץ' על הדף מרוב מאמץ
להראות כמה הוא רב-תרבותי וקורקטי וכמה זה נהדר שלונדון מכילה כל-כך הרבה אנשים
מכל-כך הרבה מיעוטים שכולם עובדים ביחד בהרמוניה שהייתה עיוורת צבעים לגמרי אלמלא
הוא היה מזכיר את הצבעים כל חמש דקות. הסיפור הזה נהיה מתיש אחרי כמה זמן, שלא
לומר מלאכותי. האזכורים החוזרים ונשנים האלה לא טבעיים ופוליטיקת הזהויות חשופה
ברמה מביכה.
הקובלנות הנ"ל עולות לפני השטח בעיקר מהספר השני. הספר הראשון
עומד בפני עצמו, והוא המוצלח והכתוב היטב מכל הסדרה. בספר השני, בנוסף לתעלומה
הספרית, נפתח קו עלילה מתמשך שטרם נפתר, והסדרה כולה מקבלת אופי של ספרי מתח
נוסחתיים מעט. לאור כל זאת, אני מסוגלת להמליץ על הספר הראשון בלבד, שאינו פנטזיה
פורצת דרך אבל בהחלט נאה ונעים ונחמד; האחרים, למרבה הצער, לא ממש מצדיקים את
ההשקעה.
תוויות:
ספרות
הירשם ל-
רשומות (Atom)