...שאת הראשון מביניהם אני לא מצליחה למצוא. חיפשתי, עמלתי, אבל פייסבוק אכזר הוא, ולעתים היד על הפרינט-סקרין פשוט לא קלה מספיק. אשתדל להביא את עיקרי הדברים כפי שאני זוכרת אותם.
הדיון עסק בביקורת של כריסטופר היצ'נס על אמא תרזה, שכללה כזכור את הטענה כי הנ"ל לא פעלה כלל לשיפור מקיף של חיי מוכי הגורל בהם טיפלה, אלא בחרה להאדיר את עצמה במחיר הנצחת האומללות. התגובה שלכדה את תשומת לבי נכתבה ע"י אישה שהתנדבה כמה שנים במפעלי הצדקה של א' תרזה. היא הלכה בערך כך:
"הנקודה במה שהיא עשתה היא לא בשיפור המצב הכללי, אלא בחמלה, ביכולת לראות אדם אחר סובל ולעזור לו." 1
טוקבק מעניין זה העלה אצלי שתי אפשרויות בנוגע לכוונת המשוררת:
האופטימית: הכותבת מאמינה, באופן פטליסטי מעט (אך שאיני לחלוטין חולקת עליו), כי טוב אמיתי יכול להתקיים רק בתוך שבריר שנייה, בתוך רגע שבין אדם לאדם, רגע שנח עליו חסד כזה או אחר שנמוג בשנייה שאחר-כך. הטוב, היא חושבת, אינו אינסופי אלא אינפיניטסימלי. כל ניסיון למסד אותו כשיטה רחבה מכתים אותו בצבעים הבוציים של המציאות השלמה. לכן יש ערך מיוחד דווקא בחמלה שכזו, שקיימת (ועוזרת) במשך רגע אחד.
הפסימית. האישה (ואולי, כפי שטוען היצ'נס, אמא תרזה) לא שמה זין על המסכנים. שיפור לטווח ארוך, שיכול לנבוע רק משינוי עמוק של המצב הכלכלי והחברתי העקום, מעורר בה קוצר רוח: הוא אפור וחסר השראה, בעיקר בהשוואה לחמלה המופלאה שהיא מחלקת בנדיבות כזו. אם לצטט מדבריו של אביעד קליינברג על אמא תרזה עצמה: "...את לא אוהבת אותו [את מוכה הגורל]. את אוהבת את אלוהים, את מראה עצמך כצדקת, את הצדקה עצמה... אין דבר אנוכי יותר מחסדם של הקדושים."2 וכזה המצב גם כאן: 'חמלה' היא מילת קוד שתחתיה מסתתרת השאיפה לראות את עצמך כגומלת חסדים, טהורת לבב ובלתי-אנוכת; שאיפה שטבעה האנוכי נחשף ברגע שאת מודה שמטרתך היא החמלה עצמה, לא טובתו האובייקטיבית של הנחמל.
אחר-כך נזכרתי במאמר מאת הפסיכולוגית האבולוציונית פרופ' עדה למפרט שהתפרסם לפני כמה שנים במוסף הארץ. המאמר עסק בעיקר ביחסיה עם המשוררת המנוחה דליה רביקוביץ. למפרט מרבה לדבר על חמלה במאמר זה: למעשה, השורש ח.מ.ל מופיע בו לא פחות מ-15 פעמים. קראתי את הדברים כשהתפרסמו במהדורה המודפסת והם עשו לי בחילה רצינית, בעיקר (אך לא רק) בגלל הפסקה המדהימה הבאה:
האמהות ונצריה האבולוציוניים, אהבה, דיכאון, חמלה, היו בשתינו בעוצמה. בגיל שדליה סבלה מילדי הקיבוץ, הייתי אני עסוקה בחמלה כלפי אומללים שבינינו, ילדי קיבוץ אחר. רחמים רבים גאו בי אל ילד שהוריו, כך היה נדמה לי, הזניחו אותו. אלה לא הרפו ממני מאז היינו בגן, והוא ילד קטן ורזה וחמוד, ועד לסדרת גדנ"ע שבה ספג עונש שנראה לי נורא: לרוץ כמה פעמים סביב מגרש המסדרים כשהוא אוחז את הרובה הצ'כי הכבד בידיים מורמות מעל לראשו. לימים הבנתי שכל אלה ציערו אותי יותר ממה שהזיקו לו, האדיש והקהה. צער רב חשתי כשלעגו הילדים לשמן, למכוער, ליוצא דופן. חמלתי על אמי שעבדה כל כך קשה במטבח הילדים, גם בשבתות, ודאגתי שמא יקרה לה משהו רע משום שאינה נחה. מעיינות החמלה שהאמהות היא היא מקורם בסלע האבולוציוני שפעו בדליה ובי והיו מנוע חזק בשותפות שיצרנו. לעתים עולה בנו החמלה מתוך שהיא נטועה בנפשנו, ורק אחר כך ננתב אותה לנמענים שבחרנו. זו של דליה התבייתה שנים רבות על התינוקות והילדות הפלסטינים. זו שלי התבייתה לשווא על ילד שכלל לא היה זקוק לה.
פשוט יופי: איזו נהדרת אני, האמהית והחומלת, כל-כך נהדרת שאני פשוט מוכרחה להשפיע מרחמיי אפילו על איזה ז'לוב "אדיש וקהה", שלא צריך את זה, הדביל, מה הוא מבין בכלל. יש הרבה אדישות, רוע ובוז שמסתתרים מאחורי המילה המשונה הזו, חמלה.
ולבסוף: לפני כמה חודשים התפרסם בהארץ מאמר מעולה של מיכאל הנדלזלץ על מלאכת החיים של חנוך לוין, מחזאי שהואשם לא פעם בהתאכזרות לדמויותיו ובהיעדר חמלה אנושית. למאמר התפרסם הטוקבק הבא, והפעם היד על הפרינט סקרין לא הכזיבה:
לא יודעת כמה יש בזה, אבל תנו לי סאטיריקונים כל יום.
1. שוב, פרפראזה. מי שימצא ויצלם לי את המקורי, תבוא עליו הברכה/עוגיות. נראה לי שזה היה באחת מקבוצות המדע/ספקנים הישראליות.↩
2. במבוא לרגל החזיר של האח ג'ינפרו.↩
