נבואה בשוגג והספדים בטרם עת

ימים מעיקים אלה, גם מבחינת המצב הבטחוני וגם מבחינת האווירה הכללית בארץ, שולחים רבים וטובים למחוזות האסקפיזם. לאסקפיזם פנים רבות: סרטים מטופשים, ספרים פנטסטיים ככל האפשר או לשבת בבסיסים נידחים בבקעה ולתכנן משחקי מחשב (העם איתך, נ'). עבור כותבת שורות אלה, המפלט מימים אלה של אלימות פיזית וקיטוב פוליטי הוא בין השאר בקריאה על אלימות פיזית וקיטוב פוליטי מלפני מאה שנה. לכו תבינו.

עדכון קצר

1. ההזנחה הפושעת והמתמשכת של הבלוג נבעה משילוב של גורמים, שניתן לתאר כלימודים, עוד לימודים, ממש הרבה לימודים, עבודה וסוגים אחרים של עבודה. אני מקווה להגיע בקרוב לאיזה איזון קוסמי שישבור את מחסום הכתיבה ויאפשר לי להעלות עוד פוסטים מהרבים שנמצאים בקנה.
2. אני מודה גם שמחורבנותו הכללית של מה שמכונה "המצב" לא עשתה לי יותר מדי חשק לכתוב; ליתר דיוק, עשתה לי המון חשק לכתוב, אבל כזה שמלווה בתחושת אשמה קלה על התעסקות בשטויות בזמן משבר. כמובן שיש לי דעות, לכולם יש דעות, אבל אחרי התלבטות קצרה מאוד החלטתי שבנקודת הזמן הנוכחית אני מעדיפה לשמור אותן לעצמי. חוק ה"בלי פוסטים פוליטיים" בבלוג הזה כנראה ישבר יום אחד, אבל היום הוא לא היום. 
3. מבחינת מדיה, הדבר הכי נחמד שקרה לי בשבועות האחרונים היה "קצה המחר". במהלך השנה האחרונה קצת חששתי שאיזו תוגה ורטנוניות כללית שנחתו עלי הרסו למעשה את יכולתי ליהנות מסרטים; "קצה המחר" הוכיח שלא היא, אלא שהסרטים שראיתי סתם לא היו טובים מספיק. אז רק שתדעו שמדובר בסרט אקשן אפקטיבי להפליא, נורא כיפי ומצחיק מאוד לפרקים שאין לי שום דבר חכם מזה לומר עליו. 
4. ותכלס, קיבלתי את מה שרציתי.