לאחרונה קראתי את The New Jerusalem של ג.ק. צ'סטרטון
והצטערתי על כך עמוקות. מדובר ביומן מסע לארץ הקודש שנכתב ב-1922. הוא כולל סקירה
של המצב האקטואלי באזור, כולל הניתוח של צ'סטרטון את הציונות ואת המעורבות של
מדינות המערב במזה"ת. הוא ברובו שטויות. ממש שטויות. זו הייתה חוויה מאוד עצובה בשבילי, מאחר ואני רגילה לצ'סטרטון של תובנות מבריקות וניסוחים מושחזים. הניסוחים
עדיין שם, התובנות – יוק.
קודם כל, צ'סטרטון מניח את קיומם של מזרח ומערב, ואת היותם שני בְּלוקים
אחידים לגמרי, שלכל אחד מהם תכונות מהותיות בלתי ניתנות לערעור. בכלליות, צ'סטרטון
מזהה את המערב עם ארצות הנצרות, ה-Christendom, ואת המזרח עם כל השאר.
להגיד שהוא מחלק אותם כך גם לטובים ורעים יהיה מוגזם קצת, אבל הוא בהחלט משליך
עליהם את המטפיסיקה האופיינית שלו: המזרח מונוליתי, פטליסטי, מכובד בפראותו אך אכזרי;
המערב דינמי, קטן ואמיץ, ומאמין באפשרות לגאולה (קתולי, נו). החלוקה הזו מופיעה
באופן מרוכז ובהיר יותר בפואמה [1]Lepanto.
הדיכוטומיה הגסה-למדי הזו מייצרת כמה אפולוגטיקות הרות אסון: בלטה
עבורי במיוחד הקביעה התמוהה כי למרות זוועות דומות שבוצעו במזרח ובמערב לאורך ההיסטוריה
(רציחות המוניות, עבדות), הרי שבמזרח הן נבעו מתכונה תרבותית שורשית כלשהי, בעוד
במערב מדובר במצבים 'מקריים' כביכול שאין להם שורש בנפש המערבית. על זה אמרו
חכמינו: וואלה.
אזור רגיש במיוחד היה, כמובן, הפרק על הציונות. צ'סטרטון טוען שוב
ושוב בפרק שהוא אינו אנטישמי: אחרי הקריאה, אני לא בטוחה כמה הוא אנטישמי, אבל
ברור לי שההבנה שלו ביהודים אפסית. המודל שהוא רואה לנגד עיניו הוא, ככל הנראה,
איזה שלושה יהודים אנגלים עשירים, שהם מה שהוא מכיר בחוג החברתי הקרוב אליו, ונראה
שגם אותם הוא לא מבין. הקביעה המאה-19-ית שהיהודי (האירופי!) הוא
"מזרחי", למשל; או הטענה שיהודים בהגדרה לא יכולים להיות פטריוטים של ארצותיהם
המאמצות, מאחר והם לא מוכנים למות עבורן (טענה שדי הרבה יהודים ישמחו, למרבה הצער,
להפריך במגוון דרכים עגומות). נוסף על כך, הוא מעלה באוב את אחד הסטריאוטיפים הכי עקשניים
ונבזיים בהיסטוריה – היהודי כנושך נשך. צ'סטרטון מתעקש לחזור לנקודה הזו שוב ושוב,
כאילו מדובר בעובדה מוגמרת שאין להתווכח איתה. הוא עוד מתפלא איך הציונים מסרבים
להבין את העובדה ש, נו, היהודים הם באמת חבורה של פושטי עורות קפיטליסטיים מבחילים,
ושצריך לעשות עם זה משהו, אתם לא חושבים?
בהתחלה חשבתי שסתם מדובר בפגיעתו הרעה של בֶּלוק, אבל דישה
ממושכת יותר בעניין הביאה אותי למסקנה המצערת שמדובר בחלק מתהליך לוגי ברור. הכתיבה
של צ'סטרטון מתפתחת עם השנים בכיוון מאוד ספציפי; והכיוון הזה הוא שמוביל באופן
בלתי נמנע את הסופר הענק הזה לגיבוב הנ"ל.
אחרים כבר הבחינו שאחרי צ'סטרטון רודף דרקון. הדרקון הוא גרוטסקי, פנטסטי,
פטליסטי ומורבידי; צ'סטרטון בילה את כל חייו (ומבלה את כל כתביו) במאבק בו. הבעיה
שככל שהמאבק נמשך, וככל שצ'סטרטון נהיה בטוח יותר בעצמו ובניצחונו על הדרקון, כך
המאבק עצמו מאבד מחינו ונהיה זחוח ו-וולגרי, מין התעללות עולצת ומתמשכת נוסח ding-dong the witch is dead באויב שכבר הובס. צ'סטרטון הוא כנראה יוצר
הסיוטים המדהים ביותר שנתקלתי בו בשפה האנגלית או בכלל: יש לו יכולת יחידה במינה
לצייר (ואז לנצח) מוזרוּת, שגם היא הולכת ודועכת ככל שתפיסת העולם שלו מתגבשת – ואין בה עוד מקום למוזרות, שנמצאת בהחלט בטריטוריה של
הדרקון.
קו השבר של התהליך הזה עובר בפרק 10 של The
Flying Inn (1914): עד לנקודה הזו, יש לנו דרקון ליברלי
נפוח ולא נחמד (לורד אייויווד) וגיבור שובבני משעשע (פטריק דאלרוי). ופתאום הדרקון
נותן נאום שמציג אותו באור אחר לגמרי, אור מעורר אהדה הרבה יותר; ופטריק, במקביל,
הולך ונהפך משובב לבריון ממש, עד הנקודה שקשה להמשיך להריע לו כמו שצ'סטרטון כנראה
התכוון. נדמה שזה הרגע המדויק שבו התבצע המעבר: צ'סטרטון מודה ביופי שיש לדרקון
להציע ומציג את היופי הזה באופן חודר, ושנייה אחר כך נבהל ומכניס לו נבוט בראש.
ליתר ביטחון, הוא חובט וחובט עד שמהדרקון נשארת רק עיסה מעוררת רחמים (מצבו הכללי
של אייויווד בסוף הספר). השוו זאת לגורל הרחום בהרבה לו זוכה נבל דומה למדי,
לושיאן גרגורי, בסיומו של The Man who was Thursday (1908): שם צ'סטרטון
עדיין מוכן להשלים עם הדרקון במקום לחסל אותו.
זה ציר אחד שעליו אפשר למקם את ירושלים החדשה; ציר שני הוא
יכולתו של צ'סטרטון לראות נכוחה את העולם סביבו, או ליתר דיוק חוסר יכולתו לעשות
זאת. צ'סטרטון הוא יליד מובהק של המעמד הבינוני-גבוה הבריטי של סוף המאה ה-19
ותחילת המאה ה-20, וכמו רבים שהשתייכו למעמד המחונן והפורה הזה[2],
הסדר היחיד שקיים עבורו הוא הסדר החברתי של בריטי ממעמד בינוני-גבוה. כאשר הוא
כותב על דמויות שמתפקדות בתוך המערכת הזו, הוא גאוני, מבריק, מדויק, אדיר – ובאופן
מוזר, אוניברסלי מאוד. ברגע שהוא מנסה לכתוב מחוץ לגבולות המצומצמים-למדי הללו
יוצאות לו קריקטורות, ולא בכדי. אין לו שום מושג על דתות מזרחיות, ודמות הודית
באחד מסיפורי האב בראון היא מין ניהיליסט קודר משונה נוסח ניטשה; הוא לא מבין את
האסלאם, ודמויות טורקיות שלו יורקות משפטים שגורמות אפילו לבורה-יחסית כמוני לגרד
את הראש בתמיהה; הוא לא מכיר לא יהדות ולא יהודים, וכותב עליהם קשקושים מעליבים של
נוצרי יהיר. אפילו הפועלים והאיכרים הבריטים, בבת עינו, נראים אצלו בסופו של דבר כגזירי
קרטון שופעי חכמה עממית, לא כאנשים בשר ודם. צ'סטרטון נופל כאן בדיוק באותו פח
שעליו הצביע, בצדק ובשנינות, אצל מתנגדים לנצרות[3]:
הוא ניזון ממידע מוגבל ומגביל ומשליך את הדעות הקדומות שלו על דברים שהוא לא באמת
מבין, וכך מייצר קריקטורות שהקשר שלהן למקור קלוש ומלא שיבושים.
כך הוא כותב את Napoleon of Notting Hill, ספר שמתרחש כולו בלונדון
(ורובו, ניחשתם, בנוטינג היל) – שמסתיים בפרק יפהפה ובלקח אנושי ראשון במעלה.
הגיבור והנבל של The Man who was Thursday הם בריטיים עד לשד
עצמותיהם – הנבל, שהוא אנרכיסט פרוע ואולי השטן בכבודו ובעצמו, שומר בקנאות על
הבטחה שהבטיח לגיבור, כי אנרכיסט אנרכיסט ושטן שטן, אבל ג'נטלמן לעולם יעמוד
במילתו – והספר עודו נהדר וקולע עד מאוד. אבל רק הוא מנסה לומר משהו משמעותי על
תרבות או עולם אחר – טראח! פתאום מה שאנחנו מקבלים זה את קטלוג הדעות הקדומות של
אחד, ג.ק. צ'סטרטון, שאמנם כתוב להפליא אבל מאוד מאוד שגוי.
וזה כנראה הפרדוקס המתסכל ביותר שהפיק עטו של מלך הפרדוקסים: כשכתב על
מה שהיה אצלו בראש, הוא כתב על העולם כולו; כשניסה לכתוב על העולם כולו, מצאנו את
עצמנו עם מה שנמצא רק אצלו בראש.
“And he saith, "Break up the
mountains where the hermit-folk can hide,
|
|
And sift the red and silver sands
lest bone of saint abide,
|
|
And chase the Giaours flying night
and day, not giving rest,
|
|
For that which was our trouble
comes again out of the west.
|
|
We have set the seal of Solomon on
all things under sun,
|
|
Of knowledge and of sorrow and
endurance of things done.
|
|
But a noise is in the mountains,
in the mountains, and I know
|
|
The voice that shook our
palaces—four hundred years ago:
|
|
It is he that saith not 'Kismet';
it is he that knows not Fate;
|
|
It is Richard, it is Raymond, it
is Godfrey at the gate!”
|
[2] ר' גאי ברג'ס המסכן, שייחל בכל לבו לנפילתה של אנגליה הישנה ולתקומתו
של סדר סוציאליסטי צודק במקומה, ובילה את ימיו האחרונים במוסקבה בצריכת דיווחי
קריקט ובהזמנת חליפות מהחייט שלו במייפייר.
[3] "When
first I became one of the New Anarchists I tried all kinds of respectable
disguises. I dressed up as a bishop. I read up all about bishops in our
anarchist pamphlets, in Superstition the Vampire and Priests of Prey. I
certainly understood from them that bishops are strange and terrible old men
keeping a cruel secret from mankind. I was misinformed. When on my first
appearing in episcopal gaiters in a drawing-room I cried out in a voice of
thunder, 'Down! Down! Presumptuous human reason!' they found out in some way
that I was not a bishop at all. I was nabbed at once.” - The Man who was
Thursday, Ch. 2
