שיר הסירנה\מרגרט אטווד

כי מזמן לא היה איזה תרגום. חרוז חופשי הוא מתעתע מאוד. המקור כאן.

זה השיר שכולם

היו רוצים לדעת; השיר

שאי אפשר להתנגד לו:

השיר שגורם לגברים

לזנק לתוך המים בהמוניהם

גם כשהם רואים את הגולגולות שעל החוף

השיר שאיש אינו מכיר

מפני שכל מי ששמע אותו מת,

וכל היתר שכחו.

רוצה שאספר לך סוד

ואם אספר, תהיה מוכן

לחלץ אותי מתלבושת הציפור הזאת?

אני לא מאושרת כאן

רובצת על האי הזה

כולי ציורית ומיתולוגית

עם שתי המופרעות המנוצות האחרות,

אני לא אוהבת לשיר

בשלישיה הזו, הגורלית ויקרת הערך.

אגלה לך את הסוד,

לך, רק לך.

בוא תתקרב. השיר הזה

הוא קריאה לעזרה: הצילו!

רק אתה, רק אתה מסוגל

אתה האחד שמצא אותי

סוף סוף. אללי,

זה שיר משעמם

אבל עובד כל פעם. 

" אני מוריש לעתידים השונים (לא לכולם) את גני, גן השבילים המתפצלים." כך כותב טסוי-פן, מנדרין תמהוני שזנח קריירה מזהירה ונשבע לכתוב רומן דגול ולבנות מבוך שאין כמותו בעולם, אבל משאיר אחריו רק כתב יד מבולבל וחסר היגיון ואף רמז למיקומו של המבוך. מאות שנים לאחר מכן, הסינולוג האנגלי סטפן אלברט מבין שהרומן והמבוך אחד הם; והרומן אינו, כפי ששוער, קובץ טיוטות שהאירועים המתרחשים בהן סותרים זה את זה. טסוי-פן ביקש לבנות מבוך אינסופי (לכתוב רומן אינסופי), ובמקום לכתוב עלילה סופית, המבוססת על בחירות המוציאות מן האפשר את כל הבחירות האחרות, הוא בחר בעת ובעונה אחת לכתוב את כולן. הרומן של טסוי פן, הוא גן השבילים המתפצלים, עוסק במושג הזמן, אבל לא בזמן הליניארי כפי שהוא מוכר לנו, אלא בזמן על כל עתידיו האפשריים – "רשת נעה סחור-סחור, גדלה והולכת, של זמנים חופפים ומקבילים".  ספרו הוא תמונה, לא שלמה אמנם, אך שרומזת על השלם, של הזמן האינסופי; צאצאו, יו טסון, מגלה זאת מפיו של אלברט ומוריד את התגלית לטמיון דקות לאחר מכן כאשר הוא בוחר, מבין כל העתידים האפשריים, בבחירה רעה אחת.