מדי פעם אני נתקלת ביצירות (ספרים, סרטים, משחקים, בכלל) שנראות לי
חביבות אבל חסרות. הן מהנות, וחלק מהתוכן מדבר אלי, אבל משהו בהן נראה בוסרי או
לקוי טכנית באופן שלא מאפשר לי להעריך אותן לעומק. אבל, ואני יודעת שזה יפתיע
את כל מי שמכיר אותי, לא נולדתי ביקורתית. כך שאי-שם, בין גיל הינקות לגיל
הסנוביות, הצליחו להגיע אלי כל מיני דברים שאהבתי אהבה גדולה למרות שבסטנדרטים
המחמירים שלי היום הייתי רואה אותם אחרת. הבה נבחן כמה מהם על ציר התפתחותי
(ואיכותי).
בלגריאד ומלוריאן
הו, אדינגס, ידיד נעוריי, מפלט ילדותי. הפגישה הראשונה שלי עם פנטזיה
אפית (או נוסחתית, או איך שלא קוראים לזה היום) הייתה עם רומח הדרקון (בתרגומו
ההרבה-יותר-מדי-טוב-בשביל-חומר-המקור של עמנואל לוטם), אבל הסדרה של אדינגס הייתה
ביתי הקלישאי האמיתי מיום שנתקלתי בה אי-אז באזור כיתה ד'. שקעתי בעליל במפות
ובגאוגרפיה, צחקתי מהבדיחות, צרחתי על הגיבור שיפסיק להיות כזה אהבל, שמחתי כשהוא
הפסיק, תכננתי איך ללהק את כל הדמויות למיני-סדרה. חסרת ניסיון שכמותי, העלילה הלעוסה
במכוון על נער-חווה-שהוא-בעצם-יורש-של-משהו לא הפתיעה אותי במיוחד, אבל גם לא גרמה
לי לרטון בתסכול. אפילו את הפריקוולים קראתי בלהיטות אדירה ברגע שיצאו בעברית.
התובנות הראשונות שלי על תרגום נבעו מהעובדה ששמה של הקוסמת האדירה פולג(א)רה אוית
אחרת בכל ספר.
ברבות הימים, כשחזרתי לעיין
בספרים בשפת המקור, הפגמים כבר ניכרו. הנוסחתיות של העלילה אמנם מכוונת, אבל
התיאורים מאוד לא אחידים, השימוש בשמות-תואר (במיוחד בבלגריאד) נפשע ממש, והיחס
לסקס פוריטני להדהים, בפרט ביחס לכמות האלימות. גיבורינו מקצצים את דרכם מבעד
למאות חיילי אויב צורחים ומפרפרים, אבל מסמיקים כשמישהו מזכיר תחתוניות. אם הייתי
קוראת את הספרים לראשונה בגיל מבוגר אני מניחה שהייתי נהנית הנאה מהוססת מחלק
מהבדיחות, מגלגלת עיניים מול חלקים גדולים משאר הסיפור, ומסכמת שזה לא נורא,
ביחס לז'אנר. אבל כשהייתי בת 10 כל מה שהיה אכפת לי הוא הכיף שבפנטזיה, חד וחלק. וההרגשה הזו פשוט חזרה
כשקראתי אותם שוב – לרבוץ לבד בחדר ולשקוע לגמרי בעולם אחר. אז גאריון, בלגראת,
משי – אני אוהבת אתכם. תודה שעשיתם את הילדות שלי קצת יותר שמחה.
פרנהייט 451
את פרנהייט קראתי לראשונה באזור גיל 14, כנראה (כתבתי עליו דו"ח
קריאה כשעוד הייתי תחת מלוא הרושם, והדו"ח הוגש למורה שלמידה אותי בכיתות
ח'-ט'). האחראית היא מן הסתם אמא, מעריצת בראדבורי נודעת. נדמה לי שהוא השני
שקראתי מבין שלוש הדיסטופיות הגדולות (אחרי 1984 ולפני עולם חדש מופלא), והוא די
פוצץ לי את המוח. בראדבורי הפיוטי לחץ אצלי על כל מיני כפתורים, שהעיקריים מביניהם
כנראה היו כפתור תולעת הספרים וכפתור הניכור. לעזאזל, חשבתי, סוף מישהו שמבין כמה
מעיק לי ליד שטחיות רועשת, מבין באמת למה לרצות לברוח לבית מבודד ולקרוא כל היום!
קראתי אותו שוב ושוב, התעמקתי בו, ניתחתי אותו. הוא נראה לי כמעט מושלם.
לאורך השנים למדתי לראות את הפגמים שלו, את הפשטנות שאורבת בשאיפה
לפשטות ולאותנטיות, את הצדקנות ההיסטרית-מעט שמאפיינת הרבה דיסטופיות מעצם טבען,
את העובדה שהדמויות הנשיות הן גזירי קרטון – עזבו, שכל הדמויות (מלבד מונטאג וביטי)
הן גזירי קרטון שנועדו לייצג תופעות ולא אנשים. אבל בגיל 14, כאשר התחושה הזו, של
מתבונן בודד שמבין פתאום את העולם מתוך סביבה שטחית ומנוכרת ועוינת, חזקה ביותר,
כאשר עדיין אין ניסיון, אינטרוספקציה או אירוניה מספיקים בשביל להבין את הכשלים
במגלומניה הזו של גיל ההתבגרות – אז כל הפגמים האלה נעלמים, והדברים הטובים הרבים
שיש בספר הזה פוגעים בול. אני שמחה שקראתי אותו בגיל 14, כי אחרי כן כבר יכולתי
לראות מה חסר, אבל היופי הראשוני שלו לא נגרע. הוא עדיין הדיסטופיה החביבה עלי,
וקטעים ממנו עולים אצלי לא מעט; אני עדיין מגנה עליו מפני מבקרים, גם כשאני יודעת
שיש משהו בדבריהם.
דוני דארקו
אם הייתי רואה את דוני דארקו לראשונה בגיל 20, כנראה שעדיין הייתי
חושבת שהוא יופי של סרט. סרט התבגרות רגיש ומצוין, הייתי אומרת אז. אבל כשראיתי
אותו, באמצע גיל העשרה הלא מאוד נעים שלי, הוא לא היה סרט התבגרות – הוא היה
סרט עלי.
כלומר, עזבו אתכם מארנבים ענקיים ושאר פרפראות. דוני עצמו פשוט היה אני
בת ה-15, רק ביקום מקביל שבו אני נער אמריקאי שלוקח תרופות אנטי-פסיכוטיות. עשר
דקות לתוך הסרט, כשדוני אומר "בעיות רגשיות? הא, גם לי יש! איזה סוג יש לאבא
שלך?" רציתי לקפוץ מהכיסא ולחבק אותו, או לפחות לטפוח לו על השכם במין אופן
מגושם. עשרים דקות פנימה, כשאבא של דוני מסיע אותו לפסיכולוגית, רציתי למות מרוב
שהדינמיקה ביניהם מדויקת – הרצון הטוב והמבוכה מצד האבא, איש אחר מדור אחר, הריחוק
שדוני מנסה לשמר. וכשדוני אומר לאמא שלו "איך ההרגשה, להיות אמא של פסיכי?"
עדיין נשבר לי הלב לחתיכות, כי גם אני הייתי שם.
לי, למרבה הצער, מעולם לא יצא לומר למורה לספורט (שנראתה בדיוק כמו
המורה בסרט, אבל זה לא כל-כך מפתיע – מזמן כבר הגעתי למסקנה שמשבטים אותן באיזה
מפעל) שתדחוף לעצמה ספר לתחת, או לגורו ניו-אייג'י מתועב שהוא האנטיכריסטוס המזוין.
לא שלא רציתי. גם גרטשן לא היה לי, כי לא היו לי שום יחסים עם בנים (שלא לא לדבר
על אהבת אמת) עד עמוק בתוך תקופת הצבא. אבל לדוני היה לו"ז הרבה יותר מוגבל, אז
לא נטרתי לו טינה על הדברים שהוא הספיק לעשות.
דארקו
נשאר מבחינתי סרט כמעט מושלם מכל בחינה, גם העלילה הפנטסטית-מד"בית שכוחה
בערפולה וגם הסוף, שגרם לי לפרוץ בבכי כמו שמעט מאוד סרטים הצליחו לעשות.
אבל מה שתמיד אזכור לסרט הזה הוא שלתקופה מסוימת, לפני שהמצב נהיה טוב יותר, הוא
היה עלי.
