אני חושבת שחלק מהטינה הבין-דורית המופגנת כלפי בומרים (וספציפית כאן דור המדינה, או איך שלא תרצו לקרוא למקבילה המקומית) חורגת מעבר לאלמנט המטריאלי של הכלכלה המחורבנת והאקלים המשתבש, ונוגעת להבדל מהותי בתפיסת העולם, או ליתר דיוק, בעמדה שאנחנו תופסים כלפי החיים. ברור שזה לא נכון חד-חד ערכית לכולם, אבל כששומעים בומר מאפיין מתאר את חייו (דוגמה טריה מהפיקסלים - ויזלטיר בהארץ היום), התחושה שעולה היא של חופש - "כן, הלכתי לשם ועשיתי את זה, ואז הציעו לי להיות פרופסור ועשיתי את זה, ואז נמאס לי אז נסעתי לפריז עם 20 שקל בכיס וחצי נקניק ואז עבדתי קצת כמוכר ספרים ואז ערכתי כתב עת" וכו'. יש איזה מרכוז של האני והרצון שאינו נגוע בספק עצמי: ברור שמה שאני רוצה בחיים זה הכי חשוב, מה זאת אומרת, מה עוד יהיה חשוב? - שמלווה במוטיבציה להגשים את הרצון באופן שאינו כבול על ידי נורמות או, חלילה, אנשים אחרים.
אני גורמת לתיאור הזה להישמע ביקורתי מאוד, אבל זו לאו דווקא הכוונה שלי. העניין הוא שעבורנו יש בו משהו דוחה באופן בלתי נמנע: אנוכיות ופריווילגיה, אגואיזם חסר גבולות שאנחנו מייחסים להם את כל מה שמקולקל בעולם היום. כתבתי פעם על חילופי הדורות באוונגרד הפוליטי במהלך 50-60 השנים האחרונות, בהן ארכיטיפ המפתח של תרבות הנגד, הגבר האינדיבידואליסטי, האנטי-ממסדי והליבידינלי באופן לא מתנצל (שלום קורט וונגוט, שלום האנטר תומפסון, שלום ביל היקס) התחלף בגלריית דמויות אחרת לגמרי ונשאר בסביבה רק כדינוזאור שחשוד במגוון חטאים של דיכוי ויוהרה. אבל אחרי הכל, זה לא שהבומרים והאנטה-בומרים, ילידי שנות ה-30, גדלו באמת בעולם יציב ובטוח. להפך, החופש יוצא הדופן התאפשר דווקא לאנשים שנולדו לתוך עולם די הרוס - עולם שבדיוק סיים את הכיף הגדול של המחצית הראשונה של המאה ה-20, שעבר למעשה קריסה תרבותית כמעט מוחלטת ושנאבק לעצב את עצמו מחדש ולנער את שרידי הפרדיגמות שהובילו לחורבן. ילידי שנות ה-30 באירופה בכלל העבירו את שנות ילדותם בתוך ואקום קסטסטרופלי, שאלה ששרדו אותו פיתחו לעתים קרובות אדישות סטואית ניכרת כלפי תהפוכות הגורל. כיום אנחנו מסתכלים לאחור על העולם הזה בנוסטלגיה למדיניות הרווחה ולפריחה התרבותית, אבל לא מעט תיאורים בני הזמן מציינים חוסר ביטחון קיומי עמוק, אמונה באדם שהתרסקה לחתיכות על סלעי נורמנדי או בביצורים של ורשה, ופחד שעוד שתי דקות הפצצות ייפלו והכל הולך להיגמר פעם אחת ולתמיד.
אבל סביבה מפורקת כזו מאפשרת גם הרבה חופש. אין ממה לפחד, כי הגרוע מכל כבר קרה. אם אתה לא מאמין באף אחד אתה גם לא חייב שום דבר לאף אחד, מלבד עצמך. למסלולי התקדמות וריבוד חברתי אין באמת משמעות, והכל נמצא בכזה מצב של התארגנות מחדש שלאדם צעיר ובעל תושיה אין בעיה לדחוף את עצמו לכל מקום שנראה לו בלי להשקיע בכך המון מאמץ. אין חוקים, ולכן אתה תהיה זה שתקבע את החוקים.
ולכן הטינה המילניאלית לאנשים האלה לא נובעת רק מסלידה מוסרית או ממאבק טריטוריאלי - מדובר גם בקנאה. כי אם העצמי שהגדיר את הדור ההוא היה מועצם עד הגזמה, מוכן לטרוף את העולם ואת כל אשר בו בדיוק איך שבא לו, העצמי של הדור שלנו כמעט הפוך - מבוהל, מכווץ ותשוש. הדורות הקודמים הצהירו בכל הזדמנות שהם מסרבים למכור את נשמתם לממסד; הדור שלנו היה מת למכור את נשמתו, אבל אין מי שיקנה. גדלנו להאמין שיהיה לנו מקום בתוך סדר כלשהו, אבל איכשהו תמיד נדמה שזה סדר שכולם נמצאים בתוכו חוץ מאתנו; אנחנו תמיד נאלצים להתפשר בסוף, וקול כלשהו בראש שלנו אומר לנו שבסופו של דבר הפשרה היא האמת היחידה, ועוד שנגיד תודה כי ברור שיש אנשים שמצבם גרוע בהרבה משלנו. ההאשמה הנפוצה של הדור הנוכחי בנרקיסיזם היא, לכן, בדיחה עצובה. העיסוק שלנו בעצמי לא משחרר אלא כובל אותנו לעריצות של המציאות באופן שנדמה שלא ניתן להימלט ממנו.
יש ז'אנר שלם של מחקרים וכתבות שתוהים למה מילניאלים עושים פחות סקס (השוו את מה שהלך באירופה ב-1968, שהיה באופן מוצהר חצי מחאה עממית וחצי מסיבת פיק אפ ענקית, לכל סוג של התארגנות פוליטית כיום, שגם אם אינה נעדרת זעם, כוללת גם מידה ניכרת מאוד של אשמה, ולרוב סקסית כמו מרק דלעת). התשובה לא נראית מסובכת במיוחד: דכאון וחרדה הם בדיוק ההפך מליבידו. הם הופכים את הנפש לכלא, והשיטות הבדוקות והמומלצות של היום לא מתוות למעשה שום דרך החוצה. (וחוץ מזה, כאשר גם את הסקס אומרים לך כל הזמן שאתה עושה לא מספיק טוב, זה קצת הורג את המוטיבציה.) והדור שלנו מוגדר במידה רבה על ידי דכאון וחרדה, על ידי צורך נואש לנסות להתאים לעולם שהיינו אמורים להחליק לתוכו אבל שאיכשהו פנה נגדנו, על ידי הפחד המכרסם שאולי הבעיה בעצם בנו. הבומר הארכיטיפי לא חושב שיש לו בעיה. אם משהו בעולם לא מסתדר, ברור לגמרי שהבעיה בעולם.
ניתן למנות סדרה שלמה של דרכים שבהן העולם שלנו נוח ובטוח יותר מהעולם של שנות ה-50, ה-60 וה-70. אבל לנו נדמה שהכל רק הולך ונהיה גרוע יותר, כי אנחנו הולכים ומרגישים גרוע יותר - לכודים וחסרי תקווה, עתיד או אופק. משהו באופן שבו גדלנו, בהנחות היסוד שהוטמעו בנו, נסדק באופן יסודי מול המציאות, ואין לנו מספיק נרקיסיזם בריא להאמין באמת שיש לנו יכולת לשנות אותה. וכך אנחנו מסתכלים בקנאה בבומרים המזדקנים - כשהם היו בגילנו הם חגגו כאילו אין מחר (ואולי לא היה), בעוד אנחנו חמורים עם כיסוי עיניים, מנסים להגיע לגזר מתנדנד שנמצא תמיד מחוץ להישג ידנו.
