אנחנו נוטים להסתכל על הזמן לא נכון.

המלאך שמביט אחורה בעודו נישא הלאה על רוחות הקדמה הוא כבר קלישאה; רעיון הקדמה עצמו, שמניח איזה מסלול ניתן לחיזוי של ההיסטוריה, כנראה פג תוקף מזמן. אבל המבט לכיוון ההפוך נמצא בכל מקום. קחו, למשל, את האינטלקטואלים אכולי הלאות הקיומית של מפנה המאה העשרים, שהביטו סביבם וראו את ביזנטיון המתנוונת והשוקעת ואת שובם של דברים עתיקים ומוזרים, וסופם היה שמצאו את עצמם בשוחות מלאות גז רעיל; או מיני פוקויאמה שראו אימפריה קורסת ודיברו על קץ ההיסטוריה, שמכה בהם בפנים כמו דג רקוב מאז. הניסיון לזהות את צורתו של העתיד באמצעות מבט בעבר, הקרוב או הרחוק, מזכיר לי לפעמים ניסיון לקרוא את צווי הגורל במעי כבשים – חוץ מגורלה של הכבשה ואולי זה של ארוחת הצהריים של מחר, הרבה אי אפשר להוציא משם, למרות פרשנויות מלומדות של טובי המומחים וחוקים ברורים ונהירים של המאקרו שמשפיע על המיקרו. כמובן שגם פרדוקסים לא חסרים: ראו את צ'סטרטון, איש חזון עם חזון עתידי חסר תועלת, שבכל פעם שניסה לדבר על העבר יצא שדיבר על העתיד בדיוק מפליא. כשחגג את קבורת הניהיליזם של סוף המאה ה-19, יצא שדיבר בכלל על עליית הטוטליטריות במאה ה-20; כשכתב בגנות גרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה, הטיעונים שהשתמש בהם היו לתקופתם ג'ינגואיסטיים ומוגזמים, אבל התבררו כמדויקים להחריד ערב מלחמת העולם השנייה. לא משנה באיזה כיוון אנחנו חושבים שאנחנו מסתכלים, בסוף איכשהו מתברר שזה היה הכיוון ההפוך.

אז אתמול בלילה אני עוברת לי על החדשות כדי להישאר ערה, וקוראת לתומי כתבה בגרדיאן על המפגינים בארה"ב נגד בחירתו של טראמפ לנשיא. אחת מהם אומרת את הדבר הבא:

“We will protect civil rights, women’s rights, gay rights, the environment and world peace. And we will ‎protect the stabilization of our economy as global, diverse and multicoloured.”

נו, מה? זה נחמד מאוד. אני לגמרי בעד כל הדברים האלה. על פניו, כל הכבוד, חברים, המשיכו כך. אבל פתאום תפסה אותי משומקום ההרגשה שיש פה איזו שגיאה נוראית, שהדברים שהיא מדברת עליהם שייכים לעולם מושגים שהפסיק לפתע לשנות משהו, שאנחנו פשוט לא יודעים את זה עדיין. ופתאום זה בכל מקום: בביקורות טלוויזיה, בסטטוסים בפייסבוק. פתאום לא יכולתי לנער את התחושה שאנחנו עומדים עם הגב לדבר-מה, משהו שאנחנו עוד לא רואים, שרובץ בדיוק מחוץ לגבול התפיסה שלנו ומחכה לצאת.

אולי זו העייפות, לחץ ממקורות לא קשורים, תרופות שאני לוקחת או לא לוקחת. אולי זו הפואמה הבלתי נמנעת של ייטס שצוטטה בכל מקום מאז רביעי (שאם נודה על האמת, נכונה למדי לכל תקופה). אין לי נימוקים או טיעונים או משהו לבסס את עליו את התחושה הזו. יש סיכוי טוב שהכל סתם וארגיש טוב יותר מחר. אני מקווה.