הסבר: את השטות לעיל כתבתי לפני כמה שנים והעליתי ל-lj שהיה אז. אני די מחבבת אותה משום מה, וחשתי צורך לאפסן אותה במקום קצת פחות ארכיוני ממעמקי כונן C. אז הנה. רצוי לצפות בסרטון לפני.
רק אחר כך הוא הבין שזו כנראה טעות.
דונלד תמיד ניסה להיות קצת יותר רציני מהבחור הממוצע שהיית רואה שם
באותה תקופה, מוכר את עצמו לפרסומת למרק או לפיצ'ר של חיות חווה מזמרות. אבל
כשפרצה המלחמה - טוב, מה הוא יכול היה לעשות?
הוא רצה להתגייס, באמת. שלושה ימים אחרי פרל הארבור הוא נעמד בשערי לשכת הגיוס של
ל.א. דרום, מלא כוונות טובות וחלומות כמו כולם. אבל הם לא רצו אותו. פלטפוס, הם
אמרו וחתמו על טופס השחרור. לא עזרו כל תחנוניו, הטענות כי המשפחה שלו הייתה כך
תמיד, וזה לא מנע מהם להשתתף במלחמת האזרחים, או במלחמה נגד מקסיקו. כלום לא עזר.
פלטפוס. הוא ניסה להציע את עצמו בתור בדרן בחזית, אבל הם מעולם לא השיבו למכתב.
וזה היה נורא בחודשים שאחר-כך. כל הבנות באולפנים - לכל אחת יש איזה ג'ון או דיק
או ריפ משלה אי-שם מעבר לים, או במטוסים או בספינות. בעבר הוא תמיד היה מצחיק
אותן, ולא הייתה לו בעיה למצוא חברה ללילה - אבל עכשיו כולן הביטו בו בבוז שקט
ששמור למשתמטים. הן לא אמרו כלום, לא. אבל הוא ידע.
ואז הגיעה ההצעה הזאת, ומה אפשר לעשות? כולם חייבים לעשות משהו בשביל מאמץ המלחמה,
ואם זה יעודד כמה אזרחים אמריקנים בחזית או בעורף, מה רע? כל מה שצריך לעשות זה
קצת צחוקים, את התנועות הנכונות, כמה מהשטיקים הרגילים, לקחת את הצ'ק וללכת הביתה.
והעבודה לא הייתה בשיאה בשנים האלה.
אילו רק היה יודע מה ייצא מזה אחר-כך, אחרי המלחמה והזוועות, כשלאף אחד לא היה כבר
כוח לשנוא את הגרמנים והיפנים. ובשנות השישים - הו! בזמן וייטנאם... כשפתאום כולם
בתעשייה נזכרו לגנות את האלימות, כשג'יין פונדה שלפה את הסרט הזה מאיזה ארכיון
והציבה את תמונת הג'אפי המחייך מתחילת הסרטון מול תמונות של ניצולי הירושימה... אז
הוא באמת הבין איזו טעות עשה.
כמובן שהצד השני יצא למתקפת נגד, ופתאום הוא מצא את עצמו בעוד ועוד עצרות וכנסים
של הרפובליקאים, של ניקסון וכל היתר. זה גרם לו לרצות לצחוק. הוא בכלל היה דמוקרט,
הוא הצביע לקנדי בתחילת העשור והאמין בו. אני רק שחקן! רצה לצעוק. אני אומן, אני
לא מבין בפוליטיקה, אני לא מבין את המלחמות שלכם, רק הייתי צריך את הכסף, זה הכל!
אבל הם לא היו מקשיבים, רק צוחקים לשמוע אותו מדבר.
בסוף הוא נכנע לכך, כי איזה ברירה הייתה לו? הוא עמד לצד הבימה, שקט וכבוי, מחייך
בקושי ומהנהן. זו הייתה השלמת הכנסה, לפחות.
וב-1980, כשהמועמד הטרי ביותר של המפלגה לנשיאות עמד על הפודיום וסיפר כיצד שחרר
את מחנות הריכוז באירופה ואז קרא לו וכרך זרוע סביב כתפיו וסיפר לכולם איך ראה את
אותו סרט ישן, ואיך הוא חיזק אותו במשימה להביא חופש לאירופה הכבושה...
עלתה בראשו רק תמונה אחת:
הוא ורונלד, יושבים יחד בבר עלוב שני רחובות מהאולפן. רונלד במדי הקצין היפים
והנקיים שלו שמעולם לא ראו שדה קרב. לוגם וויסקי. בטלוויזיה תמונות של חיילים
צעירים הנכנסים לעיר כלשהי, שהופצצה לעיסה כמה שעות קודם לכן.
רונלד מרים את כוסו, לאט. דמעות עולות בעיניו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה