עוד גירודים סתמיים מתחתית המגירה

מותו של הפרופסור בשנה שעברה לא היווה הפתעה מרעישה, אם כי יש להודות שגרם לצער מסוים בקרב החוגים בהם היה מקובל. אין ספק שחסרונו הורגש על ידי כמה מעמיתיו הוותיקים; פינת המועדון בה נהג לשבת נותרה ריקה, ורבים מהקשישים שנהגו לפקוד מוסד זה עוד מימי המלחמה היו רואים זאת ומנידים בראשם בעצב, חושבים על היום בו אף הם יותירו אחריהם כיסאות ריקים ומקטרות מיותמות.

הפרופסור עצמו נותר כל ימיו איש שקט ונעים הליכות. נחשב מומחה מכובד בתחומו, אך מעולם לא היה מאותם אקדמאים רודפי פרסום ותהילה, אשר היו דוחפים עצמם לשערי מגזינים פופולריים שאין בהם מקום לאיש המחשבה. מאמריו התפרסמו וזכו לשבחים, מחקריו צוטטו בעבודות המחקר של אינספור סטודנטים, וזה, לטעמו, היה די והותר. נעוריו לא ביישו את זקנתו: כסטודנט צעיר בעצמו, בימים שלפני המלחמה ובמהלכה, לא הותיר חותם מיוחד, אם כי זכה במספר פרסים על הצטיינותו היתרה בלטינית וכן במשחק השחמט.

רק דבר יוצא דופן יחיד פגם בדמותו השלווה: מסיבה כלשהי, אשר איש מעולם לא מצא לה הסבר מתקבל על הדעת, הפרופסור לא השתקף במראות. תכונה מוזרה זו גרמה מבוכה רבה, ולעיתים אף מצוקה, בקרב אנשים אשר פגשו בו לראשונה. זכור המקרה בו אשתו של דיקן הפקולטה, לאחר שהוצגה בפני הפרופסור בכנס סיום המחצית, העיפה מבט במראה אשר נתלתה על הקיר שלצידם, נאנחה והתעלפה במקום, וכמות מכובדת של מלחי הרחה נדרשה כדי להשיבה להכרה. עם זאת, היא נותרה נסערת במהלך כל הערב, וציינה באוזני כמה אורחים (בקול רם דיו) שישנו משהו לא ראוי בעליל באיש אשר נוהג כך. הפרופסור עצמו התייחס לכל העניין בהומור ואף שלח לה למחרת חבילת שוקולדים כפיצוי על עוגמת הנפש, צעד אשר פייס אותה מיד.

בכל מחזור סטודנטים היו כמה אשר טוו בצוותא השערות שונות ומשונות באשר למשמעות  מצבו של הפרופסור. הלצים שביניהם היו זורקים הערות שנונות בדבר נטיותיו מוצצות הדם של הסגל כולו, אם כי למען ההגינות יש לציין שהאיש היה מורה חביב ומעולם לא נחשד בהיטפלות לצווארו של מי מתלמידיו. מספר דוקטורנטים לפיסיקה בילו כמה לילות חסרי שינה בניסיון להרכיב נוסחה אשר תסביר, מבחינה אופטית, את האפקט, אם כי בסוף לא הפיקו דבר. מעשיים יותר תהו כיצד הוא מתגלח. הסקרנות בדבר חייו האישיים הביאה רבים לסף דלתו בתואנות שונות ומשונות: אלו נדונו להתאכזב. הקוטג' הצנוע בו גר היה, לכל דבר ועניין, מעון שגרתי עבור רווק מזדקן. אפילו ראי קטן היה תלוי בחדר האמבט, אם כי סדוק מעט ומלוכלך מהזנחה.

הסיפור היחיד הראוי לציון בהקשר זה סופר על-ידי בחור אשר הגיע ערב אחד לבית הפרופסור במטרה להתייעץ עמו, ולאחר שנקש על הדלת לא המתין ונכנס מיד. הוא טען שראה את הפרופסור ישוב ליד שולחנו, בגדיו ושיערו סתורים, והוא מביט – במבט מקובע, אובססיבי כמעט, כפי שתיאר זאת הצעיר – בתמונה או במסמך, צהוב ומתפורר מרוב שנים. שנייה לאחר מכן התעשת והטמין את החפץ המסתורי במגירה בשולחנו, ובירך את תלמידו כאילו לא קרה דבר. סיפור זה התקבל בספקנות על ידי רוב חבריו של הבחור, אשר הכירו אותו כטיפוס דרמטי מעט, הנוטה להגזמות. גם חיטוטים שנערכו בסתר במגירות אותו שולחן על ידי סקרנים שונים לא העלו דבר, מלבד מספר גלויות חסרות חשיבות משנות הארבעים המוקדמות, פתק ישן שעליו קושקשו ביד מרושלת כמה מספרים, וסיכת עניבה ועליה סמל שהמבינים זיהו כמשתייך למשפחה עשירה אשר שכנה בעיר לפני חמישה עשורים.

עם השנים, פסק העניין בתכונתו הייחודית של הפרופסור. היא תפסה את מקומה בפולקלור של האוניברסיטה, לא בולטת יותר מעשרות מוזרויות אחרות שטיפחו המרצים באותו מוסד עתיק. האדון עצמו היה רגיל כל-כך, מיושב ומציאותי כל-כך, עד שכל סיפור אשר נלחש מפה לאוזן במעונות ועל המדשאות נידון להיחשף כמגוחך מול מבטו השליו והאירוני מעט. אין אויבים גדולים יותר לפליאה מאשר השגרה והמתינות.

אי לכך, פטירתו של הפרופסור לא התקבלה בהתרגשות יתרה, אם כי עמיתיו ותלמידיו בעבר ובהווה חלקו לו כולם את הכבוד הראוי. בסיכומו של דבר, רק אירוע מעניין אחד נקשר בשמו: בשבעת הימים שלאחר פטירתו, הופיעה מעת לעת, במראות בכל רחבי הקמפוס, השתקפותו הברורה ביותר של איש צעיר ומוכר בלבוש מיושן, שיערו פרוע, ופניו מעוותות בהבעת ייסורים או חרטה או אימה נוראה. הצעיר היה אומר או צועק דבר מה, אשר איש לא שמע או הצליח להבין; מביט בתחינה מעבר למשטח הזכוכית, ואז, פוכר את ידיו, היה מסתלק על מנת להופיע שוב מול פניו של אדם אחר. כתום שבוע נעלמה הדמות, ומעולם לא הטרידה שוב את מנוחת האולמות הנכבדים והמסדרונות האפורים, אשר ראו כבר שנים רבות כל-כך.  

סדרות בריטיות בשישה פרקים: על-סגול

קודם כל, יש לציין שחזרתי אתמול בבוקר מברלין. היו שם שלג וערמונים ויין חם וקישוטים וגלגל ענק(!) וסירק דו סוליי(!!!) בדיל ספונטני. אז מבחינה זו הכל נפלא ונהדר.

טוב, נחזור לעניינים הלא חשובים שעל הפרק. את Ultraviolet (להלן: על-סגול), אחת מסדרות הפנטזיה הבריטיות המצוינות האלה שאף אחד לא ראה, השגתי לראשונה אי-אז ב-2005, אחרי סיפור משעשע שכלל חמסין, הר תלול וכרטיס אשראי חמקמק, סיפור שלא ארחיב עליו כאן. הסדרה עצמה שודרה ב-1998. היא עוסקת ביחידה סודית שצדה ערפדים בבריטניה של שנות ה-90. מה מעניין בזה? אה-הא.

הטון. כתיבה על ערפדים יכולה להפוך בקלות לצ'יזית או סקסית מדי. זה לא המצב כאן. על-סגול מצטיינת באווירה העצורה, המתונה והאפרורית שלה. כמעט כל ביקורת על הסדרה מציינת שהמילה 'ערפד' לא נאמרת בה מעולם: הגיבורים משתמשים ביופמיזמים רשמיים יותר או פחות כדי לציין את המובן מאליו, בעוד הערפדים עצמם נוטים לנקוט פשוט ב"אנחנו".

 הערפדים נראים כמו כל אחד, בלי ניבים או עיניים זוהרות – ההבדל הוויזואלי היחיד בינם לבין אנשים רגילים הוא אי-ההופעה במראה או בכל מדיום אחר (באופן קונסיסטנטי, וכן, אנג'ל, אני מסתכלת עליך). זה אלמנט שנעשה בו שימוש שנע בין הטוב למופתי – הן מבחינת אווירה והן מבחינת עלילה. על-סגול מציבה חוקיות ומקפידה מאוד לשמור עליה; אין כיפופים לטובת העלילה. הדיאלוגים מאופקים ובריטיים לעילא, עם מעט מכתמים שנונים והרבה סרקזם מריר. זו לא סדרה מצחיקה, אם כי סביר להניח שתגחכו פה ושם מתחת לשפם; אבל היא אינטליגנטית ומדויקת.

האלמנט השגרתי היחיד בה שמעט מתיש הוא הנטייה של הנבלים להרצאות מייגעות שנועדו לערער את הגיבורים פסיכולוגית, אם כי אי-הבהירות המוסרית הבסיסית שמצדיקה את ההרצאות האלה (שניגע בה בהמשך), בנוסף על המשחק המצוין, מצילים את הסיטואציה.

הדמויות. יחידת ציד הערפדים (אין לה שם רשמי) מורכבת מ-4 דמויות. למרות הטווח הקצר, הפיתוח שלהן מעולה: בסוף הסדרה, אף אחת מהן (להוציא, אולי, מייקל, וגם זה מוטל בספק) לא נראית לנו כמו שנראתה בהתחלה. קשה לומר שהן עוברות תהליך או שינוי אישי, מאחר והזמן קצר, אבל בזמן הזה הן חושפות רבדים חדשים ומשוחקים לעילא.

הנ"ל הן:

מייקל, הגיבור הראשי לכאורה. מייקל מתחיל את הסדרה כאנושי ביותר מהקאסט: שוטר הגון וטוב לב, חבר נאמן שמסתבך שלא באשמתו בקונספירציה שגדולה עליו בכמה מידות. אחרי הצטרפותו ליחידה, הוא הספקן ביותר בה ונאבק באופן קבוע עם החשש שאולי הוא בצד הלא נכון. לאורך הסדרה הרכות שלו מסתברת יותר ויותר כחולשה: מייקל נגרר לביצוע מעשים מטופשים עד הרסניים בגללה, אם כי ביחס לגיבור של סדרת פנטזיה הוא נותר אינטליגנטי מהממוצע.

אנג'לה, מדענית/רופאת הבית. בניגוד למדען טלוויזיוני ממוצע, אנג'לה היא לא מדענית רב-דיסציפלינרית עם התמחות ב"מדע!!!" (כלומר, כל דבר שנדרש ע"י התסריט, מפיסיקה עד בלשנות) אלא רופאה עם התמחות ספציפית ורלוונטית. בפתיחת הסדרה אנג'לה היא מעין איגואנה קרת לב, טכנוקרטית עם אזמל ביד ורצח בעיניים; עם חלוף הפרקים מתברר הרקע הטראומטי שלה ונחשפת אישיות מורכבת בהרבה ואכולת לבטים כמעט כמו מייקל.

פירס הוא הבוס של היחידה, כומר קתולי במיל' ובנזונה קשוח בהווה. לפירס יש ארשת לבבית ואופי חסר מעצורים, מאפיינים מסורתיים של נבל (בפרט כשמדובר בדמות סמכותית ושמרנית), אבל המצב בפועל מסובך יותר. הקונפליקט הפנימי של פירס הולך וגובר בחצי השני של הסדרה, ומניע את הפרק השישי, שהיה לטעמי הטוב ביותר. קשה מאוד לומר האם פירס הוא פנאט ופרנואיד או איש נחוש שנאלץ לבצע החלטות קשות באקלים עוין.

וון, חייל-לשעבר ברוטלי ואנטיפת. מארבע הדמויות הראשיות, וון נתון להכי פחות פיתויים וניסיונות סחיטה מצד הערפדים, והוא הנחוש ביותר מהצוות (אפילו יותר מפירס הקנאי) בהתנגדות להם; בהתאם, הוא מגלה פחות אופי מהיתר במשך רוב הסדרה, מלבד מערכת היחסים הספק-ידידותית שהוא מפתח עם מייקל. אבל בפרק החמישי הוא מקבל סצנה ארוכה שהיא כולה שלו, ושמאפשרת לשחקן (אידריס אלבה, לפני שכולם ידעו מי זה) להוציא מהדמות מקסימום רגש במינימום דיאלוג – משהו מרשים באמת. כך שאפילו כאן מושגת אותה תוצאה: פיתוח דמות עגולה ולא קריקטורית בפרק זמן קצר להפליא.

התסריט. על-סגול בנויה במתכונת 'תעלומה אחת לפרק', כאשר ברקע ישנם מספר קווי עלילה מתמשכים שמתמזגים כולם בפרק האחרון.

התעלומות, ברובן, כתובות ומנוהלות היטב. אין הרבה אימה מהזן הקלאסי, אבל יש תעלומה הגונה (האם הערפדים בכלל מעורבים, ומה בעצם הם רוצים?) ומתח למכביר (בולט במיוחד הפרק החמישי העצבני). גיבורינו אינם מטומטמים, אבל גם הערפדים לא, ויש להם רשת משת"פים נרחבת שמאפשרת לשמור על אווירת פרנויה בריאה מכל הצדדים.

האיום המיידי שהערפדים מציבים אינו באמת על-טבעי: הבעיה אינה האינדיבידואל מוצץ הדם אלא הקונספירציה, הארגון האפלולי והנוכח בכל שמתכנן השד-יודע-מה מאחורי הקלעים. בהתאם, התעלומות הפרקיות ממוקדות בדרך-כלל בסוגיות אקטואליות (או שהיו אקטואליות ב-1998): שחיתות, בנקאות, פדופיליה, הוויכוח בעד או נגד הפלות – שהערפדים כן או לא בוחשים בהן.

היופי כאן הוא שהקונספירציה נמצאת, בעצם, משני הצדדים: גם הגיבורים עובדים עבור אחת, אם כי ממשלתית ולא פרטית. עוברי אורח תמימים שנקלעים למאבק מתייחסים לשני הצדדים באותה מידה של חשדנות ופחד, והטקטיקות שהיחידה נוקטת בהן כוללות לא מעט טיוחים, מניפולציות ולעתים פגיעה באזרחים מן השורה. הטריק הזה עוזר לייצר את הערפול בנוגע לאיזה צד הוא בעצם הבעיה.

הצרה היחידה אינה אשמתו של אף אחד מלבד הזמן האכזר: הסדרה נוצרה ב-1998, ודברים שהיו אז היי-טקיים נראים היום שגרתיים או מיושנים. הפרייה חוץ-גופית נחשבת שם לטכנולוגיה פורצת דרך שמצדיקה הסבר מיוחד, והגיבורים מסתובבים עם מצלמות וידאו קטנות לזיהוי ערפדים – ציוד כבד ומיותר להפליא בעידן הסמארטפון. אך חבל לתת לפרטים כאלה להפריע. ממילא, התפתחות והתפשטות של טכנולוגיות חדשות היום היא כה מואצת עד שגם סדרות משנה שעברה נראות לעתים מיושנות מבחינה זו.

הסאבטקסט. זהו אולי החלק הטוב והמעניין ביותר בסדרה, אבל ההסבר כולל ספוילרים מתונים לפיתרון הקונפליקט העיקרי שלה. ראו הוזהרתם.

השאלה שמניעה את על-סגול מתחילתה היא שאלת צדקת הדרך. הם צדים ערפדים, כן; אבל האם הם מבצעים שירות לציבור, או רודפים מיעוט לא מובן? הטיפול שעל-סגול מעניקה לשאלה מצליח להתחמק מקלישאות באופן די מדהים, והוא חריג בכלל באקלים האתי של תקופתנו. אנסה להסביר למה.

כבר בפרק הראשון, נבל משני מעמת את מייקל עם השאלה: מדוע בעצם ערפדים נרדפים? בעולם של על-סגול, ערפדים לא הורגים כדי לאכול, ולא מערפדים בני-אדם שלא מעוניינים בכך. הם מצדיקים את הפעולות היותר מפוקפקות שלהם כהגנה עצמית: הכנסייה (ונציגיה בדמות היחידה המנוהלת ע"י כומר, לא פחות) רודפת אותם כבר מאות שנים, כמו שרדפה אחרים שלא התאימו להשקפת העולם שלה. הערפדים מציעים חיי נצח למי שרוצה בהם ולוקחים דם רק במידה שמאפשרת להם להתקיים – אז מה הבעיה כאן, בעצם?

התפיסה הזו נוחה לנו, ואולי אפילו מובנת מאליה. הסימפטיה שלנו מופנית אוטומטית למיעוט שזכה למוניטין מרושעים, אך בעצם מבקש רק לחיות את חייו בצלו של ממסד חשוך וקנאי. זה נרטיב שכבר הופיע באינספור סיפורי ערפדים ודומיהם, וקבלת השונה נראית מתבקשת מוסרית. זה מסתדר, זה הגיוני.  

אבל מהר מאוד הקונספציה הזו מתערערת: כבר בסוף הפרק הראשון מסתבר לנו, מחד, שהדיבורים של הערפדים על זכות הבחירה הם לעתים רק דיבורים; ומאידך, שהיחידה שצדה אותם לא מתקיימת מכספי הוותיקן. למעשה, הוותיקן עצמו נכנע במידה מסוימת לרוח הזמן, ו"לא אוהב לדבר על רֶשע בימים אלה"; הכומר פירס הוא כנראה לשעבר בדיוק מסיבה זו. את היחידה מממנת, פשוט, הממשלה הבריטית עצמה. מדובר בהנחה מוטעית המבוססת על קלישאה, ורק לא לגמרי ברור אם הערפדים מאכילים את הקלישאה הזו לאנשים תמימים או מאמינים בה בעצמם. בכל מקרה, ככל שעובר הזמן, הטיעונים של הערפדים, שנשמעים תמיד נאצלים בהתחלה (הם מקופחים; הם רק רוצים שלום; הם אפילו דואגים לאיכות הסביבה!) נחשפים כמסכת של שקרים, חצאי אמיתות ומניפולציות, שמשתמשת בסנטימנטים יפים להשגת מטרות מכוערות.

באקלים תרבותי שחש צורך לספר שוב ושוב סיפור סכמטי על קבלת האחר (ומתוך כך לא מסוגל להציג אחרות שאינה חיובית – אפילו במקרים שברור שיש כאן בעיה, כמו באקסמן ובספרי ערפדים אינספור), על-סגול מציעה שאולי, אולי, העובדה שמישהו נרדף ע"י ממסד שמרני לא מעידה אוטומטית שהוא בסדר. עצם העובדה שגורמים שליליים תופסים כאן טרמפ על מגמות ליברליות חיוביות בעיקרן לא נפוצה במיוחד בבידור, במיוחד בצד הליברלי יותר של התקשורת הבריטית, שבו כל טענה כזו עלולה להתפרש (ולעתים בצדק) כהתקפה שמרנית על מיעוטים ספציפיים. 

יותר מכך, הסדרה לא רק מזהירה מפני הכשלים של הליברליות – היא הולכת ומאמצת נקודת מבט אחרת לגמרי, זו הקתולית. ככל שהסדרה מתקדמת, הערפדים מייצגים איום שאינו רק מוחשי אלא גם מוסרי ורוחני. ההצעה לחיי נצח, שנדמית בתחילה כבחירה הגיונית וניטרלית מבחינה מוסרית, מצטיירת יותר ויותר כפיתוי מהזן הישן והטוב, שכניעה לו תעלה לך בנשמתך. הערפדים משתמשים בהצעה הזו, ובאחרות, כדי לתמרן את הגיבורים למטרותיהם. "הם יודעים מה אתה רוצה, והם יגרמו לך לעשות את זה," אומר אחד מכלי המשחק האנושיים שלהם בפרק מסוים: "הם חזקים ברצון חופשי." רצון חופשי: החירות המקודשת, שבשמה אנו רשאים לעשות ככל העולה על רוחנו כל עוד איננו פוגעים באחרים; או הרצון החופשי שמאפשר בחירה בטוב או ברע, שמתיר לאדם למכור את נשמתו לשטן ולחתום את דינו לגיהנום. די ברור באיזה מובן משתמש האיש חסר המזל בפרק.

באקלים החילוני של בריטניה היום, נקודת המבט הדתית כה חריגה ובלתי-מובנת שהיא הופכת כמעט תמיד לאיש-קש. על-סגול נמנעת מכך ומציגה, באופן שאני מאמינה שהוא כמעט בלעדי, נקודת מבט דתית מושכלת שמטופלת בתבונה ובחן. אולי לכן היא נותרה עלומה יחסית: בצייטגיסט של 20 ומשהו השנים האחרונות היא עוף מוזר. וכזו היא: סדרה שבה שום דבר לא פשוט. היא נהדרת. לכו תראו. 

Verse For a Certain Dog/Dorothy Parker

ניסיון קל למתוח את שרירי התרגום המנוונים.

Such glorious faith as fills your limpid eyes,  Dear little friend of mine, I never knew. All-innocent are you, and yet all-wise. (For Heaven's sake, stop worrying that shoe!)  You look about, and all you see is fair; This mighty globe was made for you alone. Of all the thunderous ages, you're the heir. (Get off the pillow with that dirty bone!)  A skeptic world you face with steady gaze; High in young pride you hold your noble head, Gayly you meet the rush of roaring days. (Must you eat puppy biscuit on the bed?) Lancelike your courage, gleaming swift and strong, Yours the white rapture of a winged soul, Yours is a spirit like a Mayday song. (God help you, if you break the goldfish bowl!)   "Whatever is, is good" - your gracious creed. You wear your joy of living like a crown. Love lights your simplest act, your every deed. (Drop it, I tell you- put that kitten down!) You are God's kindliest gift of all - a friend. Your shining loyalty unflecked by doubt, You ask but leave to follow to the end. (Couldn't you wait until I took you out?)

עינייך מביעות אמון שופע ידיד יקר אשר נשלח ממעל. תמים מכל, ועם זאת כל-יודע. (לעזאזל, תפסיק ללעוס ת'נעל!) תבל ומלואה – לך נוצָרו כל היקום כולו הוא מבורך; יורש נבחר לעידנים עברו (רד מהכרית, יא מלוכלך!)  למול עולם עַצֵב אתה שמח, ניצב גאה לפני ספק ומבוכה. על מר הזמן בעליצות נובח  (אך למה לאכול על השמיכה?) הציפורים שבשמיים חגו  לא קלו כלבבך, כלבלב אמיץ! קולך כשיר של יום הלל וחג הוא (שלא תעז לגעת בעציץ!)  "כל מה שיש, אינו אלא חדווה" - כזו היא נטיית לבך לעד.  הכל אתה עושה באהבה (עזוב את החתול הזה מיד!) נאמנות ללא סייג תציע יצור נדיר מכל – חבר אמת. בעקבותיי עד סוף תבל תגיע (אז לא יכולת לבקש לצאת?)

טוב, יש פה מספיק דברים שאני לא מרוצה מהם. אבל מאחר שאני כבר די תקועה כאן, החלטתי להעלות למשפט הציבור. הציעו תיקונים, הציעו!

הקרדיט והתודה לדנה, ששלחה לי את השיר ועשתה תיקונים נחוצים ביותר. 

אטיודים פולניים

I.

כשעוד היינו בצבא, הלכנו, חברתי הטובה והקולנוענית-לעתיד א' ואני, לראות את חיים של אחרים שבדיוק הציג אז בקולנוע. המטרה המוצהרת הייתה לעזור לי למצוא נושא שיחה עם בחור מהיחידה שהיה לטעמי וידעתי שאהב את הסרט. זה לא הלך בסוף (בגלל נסיבות שלא היו תלויות בי), אבל לכל הפחות נהנינו. יצאנו וכדרכנו התחלנו לנתח את הסרט למוות. הסיטואציה המרכזית שבו, אמרנו, היא משל למלאכת הכתיבה: סוכן השטאזי האפרורי שמסתתר בעליית הגג, מתמלל את חייהם של שני בוהמיינים דיסידנטים בפוטנציה, הוא עצמו מחזאי; "גיבורו" המחזאי ובת זוגו הן הדמויות, שככל שהוא שוקע בכתיבה שלהן, הוא משקיע את עצמו בהן רגשית ומתחיל לשכתב את חייהן כדי להגן עליהן. זו נראתה כמו אנליזה לא רעה בזמנו.

כמה חודשים לאחר מכן הסרט הגיע לטלוויזיה, והתיישבתי לצפות בו עם אמא שלי. היא חובבת נלהבת של קולנוע 'זר', ותהיתי אם גם היא תבחין במשמעויות שא' ואני מצאנו. היא לא הבחינה. היא בילתה את הצפייה בהיאחזות במשענת הכיסא בכל פעם שהשטאזי קפצו לביקור, קללות נמרצות כלפיהם והבעת אומללוּת עילאית למראה רשת המיקרופונים שנפרשה בביתם של שני הבוהמיינים חסרי המזל. איפשהו לקראת חצי הסרט היא פרשה.

II.

אמא שלי חיה בבוקרשט עד גיל שנתיים, ואחר-כך בפריז עד גיל שש. אלו היו הבירות בהן הוצב באותה תקופה סבא שלי, דיפלומט פולני וקומוניסט נאמן. בתחילת שנות ה-50, בזמן שהוא שימש כנספח כלכלי בפריז, סבתא שלי התחננה בפניו לנצל את ההזדמנות ולערוק. הוא סירב. לא לגמרי ברור למה: הוא כבר התחיל להבין באותה תקופה עם מי יש לו עסק בממשלה הסטליניסטית של הרפובליקה העממית הפולנית. אולי זה היה עניין של כבוד, או של חוסר רצון לשרוף גשרים עם חברים מאחורי המסך, מי יודע. בסביבות 1955 הם חזרו לוורשה.

בוורשה אמא שלי ואחיה הצעיר הלכו לבית הספר, למדו התעמלות ונגינה והתפלקו פה ושם למיסות או לבית הספר של יום ראשון (למורת רוחו של סבא שלי. כי הוא היה אתאיסט, כן, אתם מבינים). אמא פיתחה שם סלידה בריאה מאנשים במעילים ארוכים שדופקים על הדלת באמצע הלילה. ב-1957 סבא הגיש בקשה רשמית ראשונה להגר; הוא נענה בשלילה, ותוך זמן קצר התחילו להישלל ממנו גם דברים אחרים. באזור 1965 הוא נעצר וישב בכלא במשך כמה חודשים. זמן-מה לאחר מכן בקשת ההגירה אושרה.

III.

קראתי לא מזמן את הרוח השבויה של צ'סלב מילוש. זה הדין-וחשבון שלו על מה שהתחולל בקרב האינטליגנציה הפולנית תחת הכיבוש הסובייטי. זה אחד הספרים המדכאים ביותר שקראתי בחיי, והוא מאיר-עיניים ביותר. הבעיה הגדולה בהתנגדות לדוקטרינה הקומוניסטית, הוא אומר, היא היותה כל-כך הגיונית: המטריאליזם הדיאלקטי היה צו השעה האינטלקטואלי של אותה תקופה, ואיש לא חש שהוא מסוגל להתווכח עם מצעדה (שהיה, בבירור, בלתי-נמנע) של ההיסטוריה. להתנגד פירושו לא רק לסכן את עצמך, אלא גם לסכן את האמון באינטלקט שלך. המתנגד להיסטוריה הוא טיפש, וסופו להימחץ; קשה למצוא טיעוני נגד לתזה הזו. ואנשי האינטליגנציה, רבים מהם שבורים לחלוטין אחרי מלחמת העולם השנייה (שהותירה מיליוני הרוגים ואת ורשה כחביתה הגדולה בעולם), אימצו אותה בהתלהבות קודרת. אלה היו האינטלקטואלים; הדבק שהחזיק את העם היה אחר, והוא זה שראיתי כשישבתי לצפות עם אמא בסרט הגרמני.

מילוש כתב את הספר זמן קצר אחרי שערק למערב. הוא עשה זאת בפריז, ב-1951, בזמן שחי שם במסגרת תפקידו כנספח לענייני תרבות. הוא פספס את סבא שלי בחודשים ספורים.

IV.

אתוס הצניעות הקומוניסטי לא הפריע לסבא שלי להעריך במידה סבירה את הנאות החיים. בפרט הוא אהב אוכל, טוב והרבה. מספרים שהוא היה מסוגל לזכור כל דבר שאכל בכל מסעדה שהיה בה, בכל מקום בעולם, אי פעם (תכונה שאני ירשתי). היכולת הזו כנראה נולדה לו מנערותו בשטעטל אי-שם באזור לבוב: המורשת המפוארת ביותר שקיבל משם הייתה הרעב. הוא ברח בגיל 18, למד באוניברסיטה בלבוב, הפך לקומוניסט והתגייס לצבא הרוסי. אשתו הראשונה והאהובה, גויה פולניה, נהרגה בהפצצות. כשחזר לפולין, השטעטל שלו כבר לא היה קיים.

לקראת סוף חייו, הוא חזר להניח תפילין בבוקר ולשמוע תקליטים של זמירות ביידיש. אני לא חושבת שהוא חזר לדת: הייתה כאן בעיקר אשמה, ואולי קצת געגועים. חוץ מזה, אני לא חושבת שנתקלתי אי-פעם ביהודי פולני (אפילו הדתיים) שהאמין בכנות באלוהים. ואם בכנות, אז לא בשמחה.

V.

בכמה מהרשימות שכונסו בספר מכתבים מדומים של יורם ברונובסקי הוא מתאר רשמים מכמה נסיעות לפולין, באמצע-סוף שנות ה-80. הימים הם כבר ימי דעיכתה של הרפובליקה העממית: כולם יודעים שהקץ קרוב, והכבלים מתחילים להתרופף. אבל אין אווירת שמחה בפולין שהוא מתאר: מבחינתו, פולין של אז היא פורגטוריום מאוכלס ברוחות נטולות גשמיות. החופש כבר באוויר, אבל לא ברור אם יש מי שייהנה ממנו.

פולין של היום, כפי שראיתי אותה, כבר התאוששה מהמצב הזה: אחרי ההצטרפות לאיחוד הכלכלה השתקמה ורוח המיערוב הכללית קיבלה דחיפה משמעותית. אני לא יכולה לתאר את המקומיים כמסבירי פנים או לבביים מדי, אבל נו, קשה להאשים אותם.

VI.

היא שקרנית איומה, אמא שלי. אין לה כל כוונת זדון: להפך, לעתים קרובות היא שיקרה לי או הסתירה ממני דברים כדי להגן עלי. אבא שלי ואני מתקשים מאוד בשקרים וגם גרועים בהם, אבל היא מסוגלת לשקר כלאחר יד, סתם ככה. סבתא שלי הייתה בדיוק אותו הדבר, אם לא גרועה יותר: עד יומה האחרון, בתעודת הזהות הישראלית שלה לא היה כתוב שמה האמיתי אלא שם של משרתת פולניה, זהות מזויפת שהיא השיגה כדי לשרוד את לבוב של שנות ה-40 ושמרה לאחר מכן. בסופו של דבר, הדברים האלה הופכים להרגל.

VII.

אמא ואני היינו בפולין לפני כמה שנים. סוג מאוד מצומצם של מסע שורשים. גרנו בוורשה אצל פסבדו-קרובים-רחוקים, שזו הייתה הפעם הראשונה שפגשנו אותם. הם היו נחמדים והכנסת האורחים שלהם הייתה ללא רבב, אבל קשה היה לקשור איתם שיחה. הלכנו לראות את הבית שבו אמא שלי גרה. בשביל משפחה אמידה יחסית, בית הדירות נראה די עלוב ואפור. לא יכולנו להיכנס, אז רק הצצנו לחצר. אמא שלי זכרה את הבאר שעדיין הייתה שם, והצביעה על החלון שהדירה הייתה מאחוריו. שאלתי אותה אם היא רוצה להיכנס. היא אמרה שלא. זה מקום זר עכשיו, היא אמרה. אני לא חושבת שהיא שיקרה.

בקרקוב גילינו את כוחה של ההתמסחרות, או אולי של הצעירים הפולנים שגילו בשנים האחרונות את מגניבותה של התרבות היהודית, ומחפשים להם בנרות סבתא יהודיה שתחבר אותם מחדש לזהותם האבודה (אם כי לא כדי להוציא דרכון ישראלי...). אני חושדת שהם אלה שהפכו את הרובע היהודי של קרקוב למין דיסנילנד של מגני דוד עקומים ועברית עילגת. זה היה די מצחיק.

VIII.

אני מכירה מישהי שמעריצה את פולין. בת גילי בערך, רגילה לגמרי. שני ההורים נולדו בארץ. בפגישתנו הראשונה היא חקרה אותי על הקשר הפולני שלי. היא הוציאה אזרחות, כמובן, ולומדת קצת את השפה, וקוראת לפולין "מולדת".

 משום מה, הבחורה הזו תמיד עושה לי צמרמורת.

IX.

לא, אני לא חושבת שלרשימה הזו יש פואנטה.

מה הבעיה שלי עם ניל גיימן, מאת ענבל

קודם כל, הערה לסדר: הסמינר נגמר! הגשתי אותו! אני חופשיה! חופשיה!!! עכשיו, מי רוצה לתת לי עבודה?

ולענייננו.

דניאל ביקש שאנסח במילים מה הבעיה שלי עם ניל גיימן. ראשית כל, נראה לי שחשוב להעיר שלא תמיד הייתה לי בעיה עם ניל גיימן. כשנחשפתי אליו לראשונה, די אהבתי אותו. בשורות טובות היה ספר הפולחן שלי במשך תקופה די ארוכה ועדיין אהוב עלי מאוד, ו-Neverwhere¹ היה ונותר סיפור חמוד לאללה. גם קורליין לגמרי בסדר, אם כי מפאת קהל היעד הייתי צריכה לקרוא אותו כמה שנים מוקדם יותר כדי לקבוע באמת אם הוא מצליח כספר ילדים. הבעיה התחילה אחר-כך, עם אלים אמריקאיים, ועם הסיפורים הקצרים שנציגם המובהק וחסר הטעם הוא שלג,זכוכית, תפוחים.

הבעיה, אני מאמינה, מורכבת מכמה אלמנטים הנשזרים זה בזה למסכת מעצבנת אחת. ננסה לזהות כל אחד מהם בנפרד:

הוא נורא יומרני. קודם כל, הוא קורא לעצמו (ומרשה לאחרים לקרוא לו) מספר סיפורים. מספר סיפורים?! ברצינות? אני מקווה שאני לא צריכה להסביר כמה מתנשא ומטופש זה נשמע. אתה סופר, בנאדם. Writer באנגלית, מה שמתאים אפילו יותר מאחר והוא כותב גם דברים שאינם ספרים. הניסיון לקרוץ לכיוון השבטי-אותנטי-בעל-כוח-סמי-מיסטי-השומר-על-שלהבת-החוכמה-העתיקה עלוב בתכלית.

חוצמזה ישנו העניין התוכני. גיימן מזכיר לעתים את דן בראון בכך שהוא כותב באופן שיגרום לאנשים שלא יודעים יותר מדי להרגיש שהם נורא חכמים. הרפרנסים המיתולוגיים-פולקלוריים המרובים שלו מסריחים מפרטנציה, וכל שטיק "הא-הא, בניגוד לדעה המקובלת בסיפורים העתיקים משהו הוא בעצם ככה" כנ"ל. אלים אמריקאיים הוא כולו תרגיל מהסוג הזה: רעיון די בנאלי (כל מה שאנשים מאמינים בו הוא אמיתי ולכן כל האלים קיימים בו זמנית ונלחמים אחד בשני. פיהוק. פראצ'ט לפחות עשה את זה מצחיק) מוקף בתועפות קשקשת מיותרת, בגלל שגיימן לא יכול להתאפק וחייב להראות לנו כמה הוא מלומד כל פסקה שנייה.

אה, ואם זה לא מספיק גרוע, הוא גם עושה טעויות. הקטע עם הגולם² באלים עדיין מרגיז אותי (בחייאת, מכל הפולקולורים שהיית יכול לחרבן, היית חייב לבחור את שלי?!), למשל. אלה דברים קטנים, שאפשר לפספס בקלות, אבל הם מצביעים שוב על אותו דבר: אי-הבנה מספקת בחומר, מוסווה בתוך המון יומרה. גיימן אמר פעם באיזה ראיון (ציטוט מהזיכרון) שאם הוא לא היה סופר, הוא בטח היה הברנש הזה בפאב שמספר לאנשים "ידעת שלאברהם אבינו היו שלוש נשים?" מלבד זאת שגם הציטוט הזה הוא התגנדרות מוסתרת בקושי, אם זה ככה לפחות תנסה לזכור את הדברים נכון.

הוא מנסה בכוח להיות איב"י. איב"י, למי שאינו גולש אדוק של עין הדג, פירושו "אפל יותר, בוגר יותר": הצורך להכניס בכוח תכנים אלימים/מיניים/מטרידים, במיוחד לסיפורים "תמימים" במקור. השיא של הנטייה הזו אצל גיימן הוא, כאמור, שלג, זכוכית, תפוחים: גרסה "הפוכה" של סיפור שלגייה לא מספיק מעניינת, אז בואו נזרוק פנימה פדופיליה, נקרופיליה, גילוי עריות, אלימות קשה ועוד ועוד. עוד דוגמה היא סצינת הסקס הראשונה והמזוויעה באלים אמריקאיים (אתם יודעים איזו, ואם לא אל תשאלו: אני לא הולכת לחזור על זה). זו סצינה שלא משרתת שום מטרה בעלילה, לא קשורה בשיט לדמויות, ונמצאת שם רק כדי לייצר אווירה פרוורטית. דוגמה שלישית היא סיפור ששכחתי כרגע את שמו, ומערב בית זונות ומכירה של פילגש ממין זכר לאיזה גנגסטר (מישהו זוכר את השם?) – סיפור חסר פואנטה לחלוטין שכל תכלית קיומו, ככל הנראה, היא לתת לגיימן הזדמנות לומר "ציצים ציצים זיונים בתחת. פות. ציצים".

בכמויות קטנות ובטיפול זהיר, זה יכול לעבוד. אצל גיימן זה לא עובד. גם בגלל המנות הגדושות מדי, שמייצרות בסופו של דבר אדישות: כשמשהו מחליא קורה בעולם יחסית קונוונציונלי, זה מחריד, כי אנחנו מקשרים את זה לעולם שלנו; כשכל העולם מחליא, מה זה כבר משנה? וגם, ואולי בעיקר, בגלל המלאכותיות שבדבר: הוא לא מתכוון לזה. זה לא חלק אינטגרלי מעלילה טובה או משהו כזה. הוא פשוט רוצה להיות אפל.

אוברייטד. אני לא בקטע של "אהבתי אותו לפני שהוא היה מיינסטרים ועכשיו כשכולם אוהבים אותו הוא גרוע". אבל גיימן זוכה להערצה שלא מגיעה לו. אנשים פשוט בולעים את התדמית שלו בשלמותה בלי לשאול שאלות. הו, הוא כה אפל! וגותי! וחכם! העניין מזכיר למדי את ההערצה ללא תנאים שזוכים לה טים ברטון והמרצ'נדייז שלו בקהלים מסוימים, ומגלה את אותה בעיה, שהיא אולי לב הבעיה של הגיימניזם כולו: היאחזות בסממנים שטחיים כקריטריון להנאה מחומר תרבותי, על חשבון היכולת לזהות איכות. ניל גיימן לא עד-כדי-כך טוב. יש מוכשרים ממנו בהרבה שפועלים כיום, אבל הם הרבה פחות מוכרים פשוט כי המיתוג שלו מוצלח יותר, וכי יש קהל יעד רחב שיאהב אוטומטית כל דבר שנמכר לו בתור אינטליגנטי ואפל, בלי להתעמק יותר מדי בתוכן. מעיל עור ואהבה לחתולים  לא מחליפים כתיבה טובה, אנשים.

וזו בעצם הנקודה בה כל הצרות לעיל מתחברות להן יחדיו: גיימן מוכר לוקשים, ויותר מדי אנשים לא מסוגלים לזהות שאלה לוקשים. כשהוא לא כבד מדי עם שתי הבעיות הראשונות, הוא סופר סביר ודי מבדר; אבל רבים מוכנים להישבע בשמו כי הם לא מסוגלים להבדיל בין הבטחה לבין הקיום שלה, ובין קיום סממנים רצויים בטקסט לטקסט טוב. וחוסר היכולת הזו היא שמביאה לצרה הגדולה מכולן: קפיאה על שמרי הפנטסיה. כשאתה בטוח שאתה הכי חכם ומגניב בעולם כי אתה קורא את זה-וזה שהוא כה קשוח ואפל ומגניב, אתה לא מנסה לבגר את הטעם שלך, לא עובר הלאה לדברים טובים יותר. גיימן מוכר יחסית, ולא מעט מהחומר שלו נחמד; הוא נקודת התחלה טובה לפנטסיה אורבנית/אפלה (כפי שהוא היה עבורי, אי-אז בראשית גיל ההתבגרות) ולפנטסיה בכלל. אבל כשבטוחים שזו פסגת היצירה ואין בלתה, אין התקדמות, ואין גם עניין בדברים חדשים.

גיימן מסוגל להיות טוב יותר. לפני כמה שנים התפלק לו סיפור שממש אהבתי: חקירה באזמרגד. הסיפור לא היה טוב בגלל הסטינג הויקטוריאני-אלטרנטיבי האפל, ולא בגלל הכרזות המאגניבות שפוזרו באמצע, ולא בגלל עצם הכללת הלאבקרפט, ולא בגלל עצם הכללתו של שרלוק הולמס. זה היה סיפור טוב כי הייתה לו עלילה מהודקת ומעניינת, עם טוויסטים שלא ניחשתי מראש, וכי הוא שילב שני קאנונים ספרותיים ידועים באופן מקורי ומוצלח. אבל רוב הזמן גיימן לא כזה, כי גם לו אין סיבה להתאמץ: למה להתקדם, כשיש פלח רחב של קהל היעד שלו שיריע לכל פיסת זבל נטולת השראה שהוא יוציא.

וזו הבעיה שלי עם ניל גיימן. הסוף.

דיסקליימר: כותבת שורות אלה לא קראה את סנדמן, בין השאר כי המפקד המנוול שלה בצבא לא הסכים להשאיל לה אותו. רוני, אם אתה קורא את זה: מהדורת אספנים מיי אס.

אה כן, וכל זה משקף את טעמי האישי וכמה מחבריי הטובים ביותר אוהבים אותו וכו' וכו'.

[1]אני לא הולכת לקרוא לו לעולם-לא-עולם. זה שם משונה. 
^[2]למי שלא זוכר, הוא כתב על המצח של הגולם את המילה הלא נכונה. זאת מעבר למרגיזוּת שבשימוש דווקא בגולם, שימוש שמצביע על עצלנות מחקרית מובהקת. ר' כאן.  HTML

The Manual of Detection/Jedediah Berry

נתחיל מהחלק החשוב: גבירבותיי, נמצא ספר פנטסיה אורבנית מעניין.

כן כן, בים של ערפדים ואנשי זאב, בלונדיניות חטובות עם חרבות גדולות, תועפות סטימפאנק ושיטוטים פיוטיים-בלחץ בלונדון, יש ספר שמציג סטינג חדיש למדי וגם כתוב היטב (ולא נכתב ע"י טים פאוורס).

"מדריך הבילוש" מתרחש בעולם שתואר כשילוב של קפקא וריימונד צ'נדלר. אני נוטה להירתע מהכללות מסוג זה – בדרך-כלל נוטים להיאחז במאפיינים שטחיים של הסופרים הנזכרים שמשותפים ליצירה החדשה ("אה, יש פה עירוב בין חלומות למציאות! זה כמו פיליפ ק. דיק!" סיפור אמיתי) כאשר יש מחסור בקווי דמיון מהותיים. אז אני לא אגיד שהספר הוא קפקאי בגלל שהוא עוסק באדם קטן בתוך מנגנון ביורוקרטי עצום ממדים וחצי-אלוהי – בקושי קראתי קפקא, ולכן אני לא יכולה לקבוע. צ'נדלר, לעומת זאת, קראתי גם קראתי, ו"מדריך הבילוש" עושה צ'נדלר טוב פי עשר מחיקויי ההארד-בוילד שמסתובבים בשוק וחושבים שמעיל ארוך וז'רגון קשוח מספיקים.

מה שתמיד הרשים אותי ביותר בפרוזה של צ'נדלר, ומה שלחלוטין לא עובר בעיבודים המוסרטים (שרובם שחורים-לבנים), היא הצבעוניות. צ'נדלר כותב צבעוני. הוא כותב אר-דקו, עם הרבה עיקולים וצבעי כרום ואמייל מבריקים, ואפשר כמעט להרגיש את המרקם דרך המילים. מהבחינה הזו, "מדריך הבילוש" קולע בול: כבר בעמודים הראשונים, מה שתפס אותי הייתה האיכות הזו.

גיבור הספר, צ'רלס אנווין (Unwin), אינו בלש. הוא פקיד בכיר בסוכנות, בה"א הידיעה, היא המנגנון הענק המסדיר את פעילותם של הבלשים בעיר כנראה-אמריקאית לא מזוהה, בתקופה שמזכירה במעורפל את בין המלחמות. הסוכנות מבוססת על היררכיה מסודרת: ישנם הבלשים, שכפופים למפקחים שמחלקים להם משימות; בזמן החקירה, הם מחויבים להעביר דוחות משימה מפורטים לפקידים, שבתום החקירה יסדרו אותם לנרטיב קוהרנטי שיעבור בסופו של דבר לעיתונות. קשר בין הבלשים לפקידיהם אסור בתכלית האיסור.

אנווין הוא פקיד ותיק שממונה על ענייניו של גדול בלשי הסוכנות, טראוויס ט. סיווארט. גאונותו הארגונית של אנווין, אותה הוא הוכיח כשהצליח לארגן באופן קוהרנטי את המסובכות שבחקירות, הפכה אותו לאגדה בחוגי הפקידים. אבל לאחרונה נראה שפני הדברים אינם כתמול שלשום. לאחר הניצחון הגדול האחרון שלו, פרשה שזכתה לשם האיש שגנב את ה-12 בנובמבר, סיווארט נסוג לתוך עצמו ושקע בדיכאון (כנראה בגלל מעורבותה של הפם פאטאל הקבועה שלו, קליאופטרה גרינווד הבוגדנית); אנווין החל לחלום חלומות משונים שבהם מככב הבלש (אותו הוא לא פגש מעולם); ושגרת יומו המדויקת של הפקיד הופרעה בעקבות עניין מוזר: אישה צעירה שעומדת כל יום על הרציף בתחנת הרכבת, מחכה, לא ידוע למי. קיומה מטריד את מנוחתו של אנווין, שמתחיל להגיע לתחנה בכל בוקר בתירוץ קלוש, רק כדי לראות אותה.

ובאחד הבקרים בתחנה ניגש אל אנווין בלש זר, מוסר לו ספר ותג, מודיע לו שהוא כעת בלש מוסמך, ומסתלק.

 אנווין לא יודע את נפשו מרוב אימה. הוא פקיד, הוא מסודר, הוא שונא טעויות, וזו בטח טעות: מעולם לא קרה כדבר הזה. בדרכו לברר את העניין, הוא נשאב, כמובן, לתעלומה.

"מדריך הבילוש" כתוב, במידה רבה, כאגדה או כחלום יותר מסיפור בלשי. אלמנטים תמוהים שונים (קרנבל חצי-נטוש על יושביו, אנשים שהולכים בשנתם וגונבים שעונים מעוררים) צצים על ימין ועל שמאל, ורובם גם משחקים תפקיד בעלילה. האקסצנטריות של הספר כמעט מתחילה להעיק פה ושם (הגיבור חודר למסבאת פשע שנמצאת מתחת לבית קברות ושם משחק פוקר שאלות-ותשובות עם שני עבריינים שהם תאומים סיאמיים שהופרדו בילדותם, וזה אפילו לא אמצע הספר), אבל יש בה גם קסם לא מועט.

האלמנטים הצ'נדלריים עדיין בולטים: למשל, אמילי דופל (Doppel), העוזרת האישית של אנווין בתפקידו החדש כבלש, מזכירה עכברית שבכל זאת מפתחת מעין מתח מיני מוזר עם הגיבור וברור מלכתחילה שהיא יודעת יותר משנראה לעין; או הסגנון המרלואי בעליל בו כתובים הדוחות שמעביר סיווארט לאנווין. אבל ככל שהספר מתקדם, מחלחלים יותר ויותר אלמנטים פנטסטיים, והסיום כבר נמצא במובהק בפנטסיה גמורה.

מה שכן, תחושת הקתרזיס של הסוף לא שלמה לטעמי. יתכן שהמאפיינים החריגים הרבים בעלילה מנעו ממנה להתכנס בסופו של דבר לנקודה מאוד מובחנת; אני, בכל מקרה, לא הרגשתי שירדתי לעומקם המלא של הדברים גם כאשר כל הקצוות הפרומים נקשרו. התמה הראשית מטופלת יפה מאוד, בהתחשב בכך שהיא לא מאוד מקורית (סדר נגד כאוס), אבל יתכן שדווקא בגלל הטיפול החדיש יחסית, משהו בסוף לא בדיוק מסתדר. יש לי הרגשה שברי חשש ליפול לקלישאות או לאמירות ברורות מדי, ולכן ערפל קצת בכוונה את הנקודות המרכזיות. אני מבינה אותו לחלוטין; אני נוטה לעשות זאת בעצמי בכתיבה. אבל עדיין, נותרה בי הרגשה (קלה מאוד, בעצם ממש קלושה) של החמצה.

בכל מקרה, מומלץ בהחלט לכל מי שהתעייף מהשטיקים הרגילים. אה, ויש שם פילים. פילים זה טוב.

קרוסאובר ויקטוריאני מטורף!!!1

אי-שם בשלהי 2006 אבט"שתי לי בכפר ציורי בגבול הצפון. במהלך היום, חובותיי הסתכמו בשמירה על מדשאה של גן ילדים. מלבד פעם אחת מסעירה בה עזרתי להם לזרוע גזר, לא היה לי הרבה מה לעשות, וכך מצאתי את עצמי מתווה תכנית נחמדה לקרוסאובר ספרותי ויקטוריאני גדול ממדים. מאוד נהניתי מהעניין, הייתי מרוצה מעצמי, ורק כשחזרתי לציוויליזציה גיליתי שאיזה ממזר בשם אלן מור גנב לי את הרעיון.

אז הקרוסאובר נגנז. אבל מאחר ואני עדיין חושבת שיש לו איזה ערך מוסף מעבר לכתביו של מר מור, אני שמה אותו כאן. 

ובכן, לעניינינו.

השנה היא 1890, והאימפריה הבריטית גדולה, חזקה ובטוחה בעצמה מאי-פעם. אך מייקרופט הולמס, בכיר בממשלת הוד מלכותה, אינו מרוצה. הממשל לא ערוך להתמודד עם האיומים החדשים על בטחונה של בריטניה - בנוף פוליטי, תרבותי וטכנולוגי שמשתנה ללא הרף, המפלצת הבאה יכולה לארוב במקום שעד אתמול היה הבטוח ביותר בעולם.

מייקרופט, בניגוד לאחיו הצעיר והרגשן, לא מטריח את עצמו בהתרוצצות פרטנית אחרי פושעים נחותים. נקודת המבט שלו  רחבה יותר. הוא רואה צורך בשינוי פרדיגמה רציני. לא עוד שוטרים פשוטים שמטפלים בבעיות פנים, בעוד אנשי צבא ומרגלים מקצועיים אוספים מידע מעבר לים; מה שנדרש הוא אדם רב-שימושי, אדם שירגיש נוח באותה המידה בפרברי לאהור, בסלון במייפייר ובשיכוני וייטצ'אפל. אדם שמיומן הן בלחימה פנים-אל-פנים והן בדקויות הכנת קוקטיילים. אך היכן ניתן למצוא אדם כזה?

בשום מקום, מגלה מייקרופט. אדם המכיל את המזיגה המדויקת של חספוס ועידון, של קשיחות וערמומיות, פשוט אינו קיים.  ולכך יש רק פתרון אחד: יש לייצר אדם כזה.

בעזרת ידידו משכבר הימים, פרופסור הנרי היגינס, הוא מצליח לאתר אדם שמגלה, לפחות, את הפוטנציאל המתאים: ג'יימס קוויגלי, מוכר ירקות קשוח מהאיסט אנד. יש לו שכל, יש לו שרירים, יש לו מיומנות חריגה בשימוש בסכין ובאגרופים, יש לו קסם אישי בלתי מוסבר (במיוחד עבור המין היפה). כמו כן, יש לו את המבטא הקוקני הכי נוראי מהצד הזה של התמזה, מה שעלול להקשות במקצת על הסתננותו לחוגי החברה הגבוהה. היגינס זוכה במשימה לאמן אותו לקראת התפקיד.

לצוות מתגבש זה מצרף מייקרופט גורם נוסף: אלן קמפבל, מדען צעיר ומבריק ממעמד גבוה. קמפבל הסתבך בפרשיית סחיטה עם גורמים מפוקפקים, ונמצא על סף חשיפה שתהרוס את חייו. מייקרופט רואה כאן הזדמנות חד-פעמית. הוא דוחף את קמפבל הנואש לזייף התאבדות, והכימאי מצטרף במשרה מלאה לצוות. כלומר, עובר לחיות ולעבוד במרתף של המפקדה ברחוב בונד, מאחר ונאסר עליו להיראות בפומבי והוא נמנע מלצאת החוצה באור יום. הוא אחראי על ייצור האמצעים המדעיים החדשניים ביותר שעשויים לסייע לקוויגלי במשימותיו.

לצורכי איסוף מידע מהרחוב ותקשורת יום-יומית אחרת, ישנן נערות רחוב בונד: רשת של זונות (רטרו-ויקטוריאניות, איך אפשר בלי?) שנמצאות למעשה תחת חסותו של מייקרופט ומספקות לו מודיעין שוטף. 

אז זהו. הטון אמור להיות, בבירור, פחות על-טבעי מאשר בליגת הג'נטלמנים היוצאים מגדר הרגיל, אבל עדיין ניסיתי לבצע את אותו שטיק שבו כל דמות, גם משנית ביותר, היא מספר כלשהו (או גרסה של דמות מספר כלשהו). דרקולה לא נכנס, מאחר והוא גונב-הצגה מקצועי, ושרלוק הולמס קיים רק ברקע. טרם פתרתי, אגב, את השאלה כיצד יידבק לאלן קמפבל הכינוי Q. 

לא קונספט מאוד מקורי, אבל שימח אותי למרות זאת. מי יודע, אולי בכ"ז אעשה אתו משהו יום אחד. רומן-חליפת מכתבים נשמע הגיוני.

על קנאה

חטאי המוות הנוצריים נורא נוחים, בסך הכל. ביהדות, שתמיד התעניינה יותר במה אתה עושה לעומת מה אתה חושב, מתחילים להסתבך די מהר עם גילוי עריות וכל מיני דברים משונים; רשימת החטאים הנוצרית, לעומת זאת, מתאימה לכולם. בהנחה שאתה אדם בריא בן יותר מ-12, כנראה שחווית את כל הסעיפים בשלב כזה או אחר. יש משהו מאוד דמוקרטי ומנחם בכלליות הזו.

הקנאה היא בכל זאת החריגה ברשימה, וזאת בגלל עובדה פשוטה ששמתי לב אליה מזמן: בניגוד לששת עמיתיה, קנאה היא לא כיפית בשום צורה. במילים אחרות, היא לא חטא מובהק, אלא עונש. 

זה מצחיק בשביל בת יחידה, אבל לפעמים נדמה לי שקינאתי עוד לפני שנולדתי. זו לא תמיד היית קנאה רציונלית; נדמה לי שפשוט הסתובבתי מאז ומתמיד בתחושה שאני לא בדיוק שם, לא בדיוק מתאימה. שאני תחליף סביר אבל לא באמת נורמלי.   שברגע שהסובבים אותי ימצאו מישהו קצת יותר מוצלח ממני, אני אנטש. אני הייתי זו שלא לגמרי נוח אתה, שקשה לדבר אתה, המוזרה. וגם כשזה בפירוש לא היה נכון, תמיד היה איזה קול שהזכיר לי שנו, באמת. את יודעת מה את שווה. את יודעת שכלום.

כשאת ילדה, הצלחה נמדדת בהשתלבות חברתית. אחרי גיל ההתבגרות, המדד מתרחב להישגים אחרים, אקדמיים, אמנותיים. ושם התחילו הצרות האמיתיות מבחינתי. בשלב שאת מרגישה תקועה, לא הישגית, וגרוע מכך, בשלב שאת רוכשת מעגל חברתי שחלק נאה ממנו מורכב מאנשים מבריקים, הקנאה כבר לא מופיעה כהתפרצות מזדמנת אלא כזמזום נמוך אבל קבוע.

והיא מתפשטת, במין אופן זחלני כזה. עם כל פספוס שלך, ועם כל הישג של אחרים (במיוחד של חברים) היא גוברת. זרם התודעה שלך הופך לרשימה אובססיבית של החוסרים שלך בהשוואה ליתרונות של כל אחד שהוא לא את. זו מוקפת חברים, זה מוכשר בנגינה או בציור, זו עושה חיל בלימודים, זה פעיל חברתית: לכל אחד, נדמה לך, יש משהו, משהו שלך אין. את מעין ואקום, את חושבת: מין כתם מטושטש כזה, לבן-אפרפר, של בינוניות מזהרת. בלי עתיד, בלי השראה. והמחשבה הזו אוכלת כל רגע טוב, מכבה כל סיפוק שאת חושבת שזכית בו לרגע. 

"I cannot read, and therefore wish all books were burnt", אומרת הקנאה בפאוסט של מארלו; ואת קוראת את המילים ומבינה כמה זה נכון, לעזאזל, כמה הקנאה גורמת לך לרצות למות ובו-זמנית להרוס את כל מה שמסביבך עד היסוד. את מפנטזת על נקמה באנשים שלא עשו לך דבר, באנשים שאת יודעת שאת בעצם אוהבת. והיא גומרת אותך: את  מוצאת את עצמך במצב כזה שאת לא מסוגלת להיות בחברת אנשים אחרים, כי כל איתות חיובי מצידם גורם לך לרצות לתלות את עצמך. ובסופו של דבר, עצמך גורמת לך לרצות לתלות את עצמך.

אני מייחסת את מצבי השלם למדי היום לעובדה שבפעם או בפעמיים שבהם עניינים נהיו באמת לא נעימים, היה לי מספיק שכל להרים טלפון ולדאוג שיהיה שם מישהו איתי. ההתאוששות האמיתית שלי מהתקופה ההיא התאפשרה רק באמצעות בריחה: יציאה מהבית ומעבר למסגרת שונה שבה יכולתי ליצור אני חדשה. 

וזה עבד? אולי. הנסיבות היום טובות יותר, אין ספק. אבל אתמול מצאתי את עצמי שוב במסיבה, מקשיבה לאנשים מסביבי מדברים על לימודים, והופעות, וחיים, ורוצה לתלות את עצמי.

וזה מרגיז אותי נורא. כי אני רוצה להיות מעל הרגש הילדותי השפל הזה, כי אני יודעת שלרציונאל אין שום קשר לעניין. כי אני יודעת שיש לפחות כמה אנשים שאוהבים אותי, אוהבים באמת ובמנותק מרמת המוצלחוּת הנזילה שלי. כי אני רוצה לאהוב את העולם בצורה כנה ולא אנוכית. כי אני יודעת שהדבר הנכון הוא להכיר בטוב.

אבל זה קשה. פאק, זה קשה.

נ.ב.: מצטערת אם כל זה נשמע פסיכי. בבקשה תישארו חברים שלי אח"כ

מסע בין קריביים - Caribbean Trek

דניאל הציע לפני כמה שנים (ברשומת פייסבוק שכבר לא פתוחה לעיני בני-תמותה שנמצאת אי-שם במעמקי פרופילו) משחק נהדר: לקחת סדרות מודרניות ולהעביר אותן למאה ה-16. עלו כך הרבה הצעות מוצלחות. התרומה האישית שלי הייתה מסע בין קריביים: עלילותיה של ספינה ספרדית המשייטת בהודו המערבית, במשימה למצוא איים חדשים, לגלות תרבויות בלתי נודעות, להגיע למקומות בהם טרם דרכה רגלו של אדם לבן, ולהמיר את כולם לנצרות.

הבוקר חשבתי על זה שוב משום מה, והחלטתי שיש כאן פוטנציאל להרחבה. אז הנה:

צוותה של ספינת הוד מלכותו Empresa[1]:

קפיטן סנטיאגו טיבריו דה לה קורקובאדו: ותיק קרבות אנדלוסי חם מזג, חובב נשים ושונא חולצות. וטראן של הארמדה, חביב הפיקוד שלמרות הפצרות חוזרות ונשנות לתפוס את מקומו באדמירלות מתעקש להוציא את צוותו לעוד ועוד משימות בקרב שבטים עובדי אלילים. עוז לבו וקסמיו המחוספסים מטילים אימה בקרב לוחמים בעלי ראש כלב ושובים את ליבן של נסיכות אינדיאניות בתוליות.

דוקטור פרנסואה דה ספוק: מלומד מבריק מהסורבון שנלווה למשלחת לצרכי תיעוד, אחרי שחזר לבית משפחת אמו בספרד. במהלך המסע מתגלעים חיכוכים רבים בין איש-הסכולסטיקה הצונן לקפיטן האנדלוסי הלוהט, בעיקר בשל התעקשותו של הראשון לפתור כל דילמה שנקרית בדרכם תוך שימוש בסילוגיזמים של הדוקטור אקווינס זצ"ל, אך בכל זאת מתפתחת ביניהם ידידות אמיצה המאפשרת לדוקטור להשלים לבסוף עם דמו האיברי.

אלוורו גויה: מנתח רתחן אך רחום. ידידו הוותיק של הקפיטן מהימים המרים של הארמדה. למרות שהוא על ספינות כבר 20 שנה, עדיין מקיא בתחילת כל הפלגה.

פטריק "איברנו" מונטגומרי: בנאי ספינות אירי שנמלט מהדיכוי הבריטי במולדתו אל חופי האימפריה בה השמש לא שוקעת לעולם. קולו הרועם, שיערו האדום וחיבתו למשקה וקטטות מותירים רושם שאין לטעות בו בקרב הפוגשים את רב-המלחים החסון.

פאולו שאבס: נווט פורטוגזי צעיר ופזיז. נוטה להיחטף על-ידי קניבלים.

אטורה סוֹלוֹ: רב-תותחן מגנואה. סייף מיומן.

אלחורה: שפחה מוּרית שהמירה את דתה לנצרות, ומשמשת כסייעת והמשרתת האישית של הקפיטן. 

פרקים זכורים לטוב:

The Wrath of Aga Khan/The Search for Spoque

בעלילה מפותלת ודו-כרכית זו, קפיטן דה לה קורקובאדו וצוותו נקלעים לאי מדברי בו הם פוגשים שבט מונגולי אבוד שנקלע למקום 200 שנה לפני כן. השבט הלוחמני ומנהיגו שואף הנקם זוממים להשתלט על האמפרזה, לשוב לעולם הישן ולהטיל מחדש את אימתה של אורדת הזהב על אירופה. אחרי קרב קשה, הח'אן ואנשיו מוכרעים, אך זאת במחיר חייו של הדוקטור ספוק, אשר מקריב את עצמו למען הצוות (תוך ציטוט שנון מתומס א-קמפיס).

בכרך השני, קפיטן דה לה קורקובאדו הממאן להינחם על מות ידידו הטוב ממרה את פי האדמירלות ויוצא למסע נואש בפריגטה בריטית גנובה לעבר מעיין הנעורים האגדי בפלורידה, בתקווה להשיב לחיים את ספוק. המסע המסוכן עולה לקפיטן במחיר אישי כבד כאשר בנו-יחידו נופל בדרך. הכרך מסתיים במונולוג נוגה של הקפיטן על חשיבותה העליונה של הידידות בין גברים אצילים, חשיבות המעמידה לעתים בצל אפילו את חובות המשפחה.

Let That Be Your Last Battlefield

אינדיאני מקועקע בקעקועים שבטיים מורכבים נמלט לספינה בזמן אחת העגינות, וטוען שהוא נרדף ע"י אויב דמוני. אחרי בירור מתגלה שהמפלץ הוא אינדיאני אחר עם קעקועים כמעט זהים, מהשבט השכן! הצוות נדהם ומסביר לשניים שהם כמעט ולא שונים זה מזה, וכי כל בני האדם שווים בעיניי האל והכנסייה. אז הם מגלים שמיסיונרים אנגלים הגיעו לאי קודם. הם טובחים בכל התושבים.

City on the Edge of Forever

הצוות מגלה חורבה אצטקית מכושפת שמובילה אותם באופן בלתי מוסבר אל ספרד של הרקונקיסטה. שם הם מתיידדים עם עלמה חסודה אך מגלים, לזוועתם, שנוכחותם במקום (והתנהגותה הרחומה אך הנאיבית של העלמה, המצילה גשש מורי וסועדת את פצעיו) שינתה את ההיסטוריה, וספרד של ימיהם נמצאת בשליטת הכופרים! כעת עומדת בפנים המשימה להחזיר את המצב לקדמותו, גם במחיר מותה המזעזע של העלמה.

עלילה זו זכורה בעיקר בשל הפולמוס שהקיף אותה: דון מיגואל דה סרוואנטס כתב את הטיוטה הראשונית, שהייתה מורכבת בהרבה וכללה תוכן סאטירי: בין השאר, דיון מטא-פואטי של גויה והדוקטור ספוק אודות אפשרות קיומו של צוות מוסלמי מספרד המקבילה, שהמשיך כהרהור מבודח על שרירות לבו של הגורל המעלה ומוריד שליטים ועל הדמיון המהותי בין עמים אויבים. המוציאים לאור חתכו לחלוטין את הדיאלוג והוסיפו מספר רב של שיחות וקרבות שנועדו להדגיש את שפלותם של הכופרים ביחס לאצילות לבו של הקפיטן דה לה קורקובאדו.  סרוואנטס לא שבע נחת מהשינויים והתקיף את העורכים במספר חיבורים עוקצניים. ניתן למצוא הדים של סכסוך זה בכרך השני של דון קיחוטה.

תוספות? שיפורים? מישהו?

7.11.12: And now, an English translation thanks to the excellent Yael. Go beyond the cut.