קצת על צילום, חזירות והזמן האכזר

בחופשה שחזרתי ממנה עכשיו החלטתי לנסות לא לצלם הרבה. הלך בסדר, אני חושבת (275 תמונות בשבעה ימים – יכול להיות יותר גרוע, לא?). ניסיתי גם להסתפק בתמונה אחת מכל דבר מעניין, אם כי בזה אני לא בטוחה שהצלחתי. 

כמובן שנתקלתי בהמון צלמנים אחרים בדרך. תיירים עם פלאפונים, עם טאבלטים, עם מצלמות קטנות זולות, עם מצלמות אוטומטיות ענקיות שעושות רעש של תת-מקלע. באזורים המתוירים יותר, הייתי צריכה לעצור לרגע בערך עשר פעמים ביום כדי לאפשר למישהו לצלם את חבריו על רקע ענתיקה כזו או אחרת. אני, כעיקרון, לא מצלמת את עצמי עם דברים מעניינים ברקע (אני כבר יודעת איך אני נראית, הדברים המעניינים יותר מעניינים) אבל עדיין, בכל פעם שצץ לעיני איזה עוף מים או בניין ציורי, האצבע נשלחת לעבר הכפתור.

כעבור זמן מה הבנתי את הסיבה לכך שההרגל הזה מרגיז אותי. צילום בלתי-פוסק מפריע להתרכז במה שקורה לך באותו רגע, כן, אבל זו רק תופעת לוואי של של המידה המגונה העיקרית שמשתקפת כאן: תאוות בצע.

כי הרי מה בעצם עובר לנו בראש כשאנחנו שולפים מצלמה בטיול? אנחנו רוצים ללכוד את הרגע. אנחנו רואים משהו יפה, ועוד שנייה לא נראה אותו עוד, אולי לעולם; המחשבה הזו בלתי נסבלת, ולכן אנחנו מעבירים את המראה לפורמט נגיש של תמונה (המהדרים מסתובבים עם מצלמת וידאו, אבל זה כבר באמת מוגזם). במקום לתת למה שמול עינינו להיסחף מאתנו, אנחנו מקבעים אותו בתור פקטת מידע מיטלטלת שאפשר לחזור אליה בכל עת. וזהו, אנחנו הולכים, מסופקים שיש לנו עוד חתיכה של משהו יפה שכבר לא יכולה לברוח. ליתר ביטחון, נצלם את הדבר המעניין חמש פעמים, כדי לבחור מתוכן את השוט הראוי יותר להיכנס איתנו אל הנצח – שלא תוחמץ ההזדמנות לזווית אופטימלית, חלילה.  

אי-שם בסוף שנות השישים, נדמה לי, מפרסמים אמריקאים חכמים תפסו משהו מהותי ברוח התקופה (ההיפית, הניו-אייג'ית, המתנערת מצבירת עושר) ועברו ממכירה של מוצרים למכירה של חוויות. היום כבר לא תמצאי את עצמך קונה מכונית יוקרה עם מושבים מתכווננים ומיני-בר והשד יודע מה, או לחלופין לא תשתה סודה בגלל פרסומת כמו "שתה טמפו, זה טעים". היום, יסביר לך המפרסם הנחוש, אתה קונה בעצם תחושת חופש – או יוקרה – או משפחתיוּת, שמתגלמים כמובן במוצר שמנסים לדחוף לך. גם בפרסומי חופשות נמצא את אותו הדבר – מובטחת לך *חוויה* מדהימה, או עמוקה, או מפנקת; זו לא סתם הנסיעה שאתה לוקח כאן, זו איזו מהות נפשית פנימית.

וכנראה שזה עובד גם בכיוון ההפוך, כי תאוות הצלמות מבטאת איזה צורך לקחת חוויה ולהפוך אותה לדבר מה ממשי עמיד. זו תחושה שהחוויה, אם לא ניאחז בפיסה מוחשית ממנה, תתפוגג ותיעלם, תהפוך לחסרת חשיבות. כמו משתמשי האינסטגרם במסעדות היוקרה (שרבים מבעלי המסעדות ממש שונאים, למיטב הבנתי), חלק מההנאה אינה רק הארוחה אלא הבעלות על תמונת הארוחה. בלי לצלם, הארוחה פשוט תלך בדרך כל בשר, ועוד יום-יומיים לכל היותר כבר לא יהיה לנו ממנה כלום – ואז מה?

ואז כלום. הכל חולף. התבוננות בתמונה של עץ ערבה מעל גשר לא תחזיר את העץ, את הגשר – הרגע איננו. המקום היחיד בו הוא נשמר, במידה חלקית ובעייתית ככל שתהיה, הוא הזכרון. ולצורך העניין, זה מה שהחלטתי לטפח בטיול הזה, במקום לאבד חלקים ממנו בניסיון לתפוס את מה שיחמוק בכל מקרה מבין האצבעות.

דיסקליימר: ספקולציה, כן? אולי בעתיד אערוך מחקר אמפירי על המניעים הנפשיים העמוקים של תיירים צלמנים, אבל זה לא יהיה היום.

רטינה כלשהי לכבוד שבוע הספר

לפני כמה שנים פירסמתי באיזו פלטפורמת נרקיסיזם ציבורי אחרת תלונה על חוסר היכולת הכמעט מוחלט והחמור שלי לחבב ספרות עברית. אני מצטערת לומר שלא הרבה השתנה מאז (ואולי לא עבדתי מספיק כדי לשנות, כי לא פעלתי על פי כל ההמלצות שקיבלתי). בשבוע שעבר, בלילה חסר שינה, עשיתי טעות וניסיתי ספר של מאיר שלו (השלישי מספרי המבוגרים שלו שקראתי) שכנראה שרף אותי מלנסות עוד ספרות עברית לעוד שנה. אחרי שהשלכתי אותו בגועל לערימה שליד המיטה, ניסיתי להבין מה כל-כך עצבן אותי. הגעתי למסקנה מסוימת.

לסופרים עברים נחשבים (במיוחד הממש קאנוניים, כלומר האשכנזים המבוגרים) יש מין צער-עולם מאוס שמטפטף לאורך השורות, ושחוסר החיבה שלי אליו הפך בשנים האחרונות לאלרגיה חריפה. זו מין כמיהה נוגה, נוסטלגיה מרירה מתוקה לזמנים שהיו ולא ישובו עוד, להורים שכבר אינם, לחברים שהלכו וכו' וכו'.  בגידת הגוף והפחד מהמוות המתקרב גם עלולים לצוץ, במקרים קיצוניים. במקרה של שלו, זו התרפקות (שלא לומר חיטוט אובססיבי, שצץ גם אצל אחרים - ר' הרגע שסיפור על אהבה וחושך נהיה באמת משעמם) על המשפחה שלו (או על גרסה מדומיינת של המשפחה שלו, הרי כולם אותם אנשים). כן, זה מלא כמיהה לזמנים ומקומות שאינם. כן, יש טעם מריר של האכזבות שהסבו החיים בארץ הקשה הזו  לשלושה דורות. כן, יש את ההתיישבות העובדת המזורגגת, והסיפור נגמר (איך לא) בלוויה. התוצאה היא שילוב של סנטימנטליות ומלנכוליה שמסמר את שערותיי, וששהיתקלות התכופה בו מספיק מציקה לי כדי שאמנע ליתר בטחון מרוב הספרים שהוא עלול לבעבע בהם.         

אני מניחה שמה שחסר לי ברוב הספרות העברית זה מין גרעין קשה של אירוניה, ניתוק, או אולי נקרא לזה פיכחון. איזו עדות לפרספקטיבה שמבינה שיש בטרגדיה האנושית יותר מטרגדיה בלבד. המכונים אצלנו מפוכחים דווקא נוטים יותר מכל, לטעמי, לשקיעה במסכנותם הפואטית. ההתפלשות הרכרוכית הזו, הכניעה לרגשנות, היא נטייה שאני מוצאת הרסנית מאוד במישור האישי (זה קיצור דרך להתקף דיכאון) ואני חושדת שגם במישור הציבורי. אם היפים והצודקים לא היו עסוקים בישיבה בביצה, ואתם יודעים מה - אם רק מאורות הספרות שלנו לא היו חבורה של קשישים נרגנים שרוטנים שפעם לעגבניות היה טעם אחר, יכול להיות שדברים היו זזים פה לכיוון שונה. אבל בזמן שבשאר העולם כשסבא מתחיל לדבר על הנוער של היום אנשים מגלגלים עיניים, פה מתייחסים אליו בתור אורקל גאון. משהו בכבוד למבוגרים אצלנו בהחלט השתבש לטעמי.  

ואתם יודעים מה - אולי זה בכל זאת משהו אישי שלי. כי כן, אני נוטה לדיכאון במיידה מסוימת, והחרא הזה שמחלחל לאטמוספירה סביבי מזיק לי באיזו רמה. כשחברה טובה מתחילה לדון איתי על העובדה שעוד מעט נצטרך לטפל בהורינו המזדקנים (אנחנו בנות 24 וההורים שלנו בריאים כשוורים, על מה לעזאזל את מדברת?), כשאנשים צעירים ממני מדברים בעיניים לחות על מה שהיה ולא יהיה עוד, המאמץ לא ליפול לבוץ נהיה קצת יותר מאומץ. ברגעים טובים זה מכעיס אותי מספיק כדי לרצות להכניס איזו סטירה מטפורית (או לא כל כך) לפרצופה הנוגה של המוזה המסוימת הזו; ברגעים פחות טובים אני סתם רוצה לברוח ממגיפת התוגה המשתקת הזו. 

(בנושא ההורים המזדקנים, אגב, מצאתי פתרון פשוט: כל פעם שמישהו מתחיל לתחקר אותי כיצד אתמודד עם נטל הטיפול בהם אם וכאשר, אני עונה בלי למצמץ שאני מתכוונת להרעיל אותם ברגע שהנושא יעלה. זה עובד מול כולם חוץ מההורים שלי, שכמובן מעודדים אותי באנחה לעשות בדיוק כך. אוף.)

סדרות בריטיות במספר פרקים ארביטרי: In the Flesh

(הנטייה של השפה האנגלית לשימוש מרובה במילות יחס נפרדות מהנושא הוא יתרון כאשר מנסים להישמע מרשימים והולך לאיבוד בעברית.  "בבשר"? לא באמת. "טבוע בבשר"? ננההה. שיהיה In the Flesh).

טוב, אני לא ממש אוהבת זומבים. אין לי משנה סדורה נגדם, אבל אף פעם לא חיבבתי את הרעיון, וחשיפת היתר המסיבית בשנים האחרונות די המאיסה אותו עלי לגמרי. אז אם כבר יוצאת פעם אחת סדרת זומבים (בערך) שכן מוצאת חן בעיניי בגדול, אני חשה מחויבת להגיד משהו בנושא. מאחר וזו סדרה שלא זכתה להתרשמותי לתפוצה רחבה במיוחד, אשתדל לא לספיילר.

אז לפני שלוש שנים, בנסיבות לא ברורות, כל מי שמת בשנה שקודם לכן עלה מקברו והתחיל לצוד את החיים. אנגליה (ואולי העולם) נכנסו למצב חירום. בערים, הצבא נלחם בזומבים המשתוללים; בפריפריה המצב היה חמור יותר, ומיליציות מקומיות התארגנו (תחת ארגון הגג HVF – Human Volunteer Force) כדי לנסות להגן על התושבים מפני מה שנראה כסוף העולם.

ואז השתלטו על המצב והסדר שב על כנו. הסדרה נפתחת זמן מה (לא נאמר כמה בדיוק – כנראה שנה בערך) אחרי שהתקוממות הזומבים דוכאה. מעבר לכך - נמצא טיפול תרופתי שמחזיר לזומבים את התבונה והאישיות האנושית, והממשלה מתחילה לנסות לשלב אותם מחדש בחברה.

קיירן הוא זומבי (אגב, המילה "זומבי" מוזכרת בסדרה בדיוק פעם אחת, בדקות הראשונות – בכך In the Flesh מזכירה קצת על-סגול, סדרת ערפדים שמעולם לא נשמעה בה המילה ערפד) בן 18 שעבר טיפול שכזה. בפתיחת הסדרה הוא במרכז שיקום ממשלתי – מתקן מאובטח היטב בו אלפי זומבים עוברים תרפיה כימית ופסיכולוגית לקראת היציאה החוצה. קיירן לא מרגיש מוכן לחזור למשפחתו, אבל אין לו ברירה. יש כמה רמזים שהרשויות הממשלתיות המטפלות בנושא נמצאות תחת עומס כבד ולהוטות לפנות כמה שיותר מקום במרכזי השיקום, כמה שיותר מהר.

גם ההורים של קיירן לא יודעים בדיוק מה לעשות עם עצמם, או עם העובדה שבן שנפטר לפני שלוש שנים פתאום חוזר אליהם הביתה. רוארטון, כפר עני בצפון אנגליה שספג פגיעה חמורה בזמן מתקפת הזומבים, הוא לא מקום ידידותי במיוחד ל"סובלים מתסמונת תמותה חלקית". המיליציה האנטי-זומבית שכבר פורקה ביתר חלקי המדינה עדיין פעילה, ויש חשש שכל הופעה פומבית של אחד ה"רקובים" (rotters – גם עובד טוב יותר בבריטית) תביא לפיצוץ כולל.

אז נתחיל מהטוב ונתקדם הלאה.

In The Flesh עובדת, עקרונית, על שני צירים מרכזיים שמשולבים זה בזה – המאמץ של קיירן לחזור ולהשתלב במשפחה ובחברה, והתגובה של קיצוני הכפר לנוכחות הזומבים המשוקמים. הציר הראשון כתוב ומשוחק מעולה. המשפחה של קיירן במצב שברירי – ההורים מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר ובתוך כך מדחיקים גם את הקשיים של קיירן וגם את המשקעים הרגשיים שלהם עצמם בנוגע לאופן שבו הוא מת מלכתחילה. ג'ם, אחותו, היא חברת מיליציה שעוינת אותו במופגן, וטיפוס בלתי נשלט ורע מזג באופן כללי (יתכן שכתוצאה מהתבגרות בתוך אפוקליפסת זומבים). קיירן נמצא איפשהו בין ניסיון להפגין נורמליות (הוא משתמש במייק-אפ ועדשות מגע שהמדינה מספקת כדי להסתיר את המראה הגופתי – עבודת איפור מצוינת, אגב, שהצליחה לגרום למראה הטבעי של השחקן להיראות מאופר-מדי ומזוגג קצת) לבין הצורך לעמת את הוריו עם הסממנים הברורים לחוסר הנורמליות שלו. קו העלילה הזה נפרש בעדינות לאורך שלושת הפרקים, ומספק לא מעט רגעים נוגעים ללב.

הסדרה גם עושה עבודה יפה מאוד בפרטים הקטנים של עולם שחוזר לסדרו אחרי קטסטרופה. אנגליה בסדרה לא נראית פוסט-אפוקליפטית – הכל די כרגיל, מלבד נוכחותם של כמה זומבים פה ושם. אבל בית הקברות של העיירה בו נערכים טקסי הזיכרון חדש לגמרי, והמצבות מאולתרות – כי חלק גדול משוכני בית הקברות הישן עלו מקבריהם לפני שלוש שנים, והאזור עדיין סגור בסרטי משטרה ואף אחד לא נכנס אליו; דרשות יום ראשון מתנהלות במרתף שהוסב לכנסייה מאולתרת מאותה סיבה; למראה סימני סכנה למשפחה, ההורים של קיירן שולפים מהמוסך אלה מסומרת ומסור חשמלי, צעצועים קצת חריגים בשביל זוג נשוי בגיל העמידה אבל הגיוניים מאוד כאמצעי הגנה עצמית בתקופה שבה לא היו הרבה אמצעים אחרים; אחותו הצעירה של קיירן, נערה מתבגרת, מסתובבת באופן קבוע עם אקדח תופי גדול. מעבר למה שנאמר, אלה הדברים שמסייעים להעביר את התחושה שמשהו קיצוני באמת קרה כאן בעבר.

עוד אספקט חינני שנמצא ברקע הוא התנהלות הממשלה בכל הנוגע למצב. הזומבים שמיועדים לחזור הביתה מועברים לילה לפני המפגש עם המשפחות ממתקן השיקום, שנראה כמו בית כלא לכל דבר, למין בית-חולים ויקטוריאני נעים בכפר, כדי שהשהקרובים לא יראו את התנאים האמיתיים שבהם החזיקו את המתים-חלקית; ה"אחראית על מתים-חלקית בקהילה" היא אחות מקומית חביבה אך חסרת טאקט למדי שעברה הכשרה של שלושה שבועות שלמים; קו התמיכה לקרובי משפחה תפוס כל הזמן. אף אחד מהפרטים האלה לא מובלט יותר מדי, אבל נראה שהכותבים באמת חשבו על ההשלכות של עולם שאירוע כזה קרה בו.

ואז אנחנו מגיעים לרעים.

נדמה לי שכבר הזכרתי כלאחר יד כמה נושא קבלת האחר מרכזי כיום בטלוויזיה בכלל ובמד"ב ופנטזיה בפרט, עובדה הגיונית למדי: אם אנחנו יוצאים מנקודה בה פלורליזם וליברליזם הם הבסיס למערכת המוסרית, הביטוי המרכזי של רוע הוא אי-סובלנות ושנאת האחר. בגדול, תפיסה כזו היא לגיטימית. אבל הייצוגים שלה בפנטזיה נהיים לעתים קרובות מגוחכים, בעיקר בגלל אנלוגיות פגומות: כאשר יש לך גזע של מוטנטים/ערפדים/ווטאבר שבאמת מסוכנים להחריד והורגים אנשים פה ושם, אבל הקבוצות שמתנגדות להם מוצגות כמקור הרוע – כי הן כל-כך לא סובלניות – משהו בלקח שניסית להעביר לא בדיוק עובד. In the Flesh, למרבה המזל, חומקת מהפאק המוסרי העיקרי של המקרים האלה. הזומבים מסוכנים רק במצבם הפראי, בו הם באמת שקולים לחיות טרף ולא אחראים למעשיהם – במצב המטופל, הם בני אדם נורמטיביים כמעט לגמרי, ואין שום אינדיקציה שיש להם איזה דחף מיוחד לאכול אנשים ו/או יכולת יוצאת מגדר הרגיל לעשות זאת. אבל היא נופלת, וחזק, בפח השני שמאפיין מקרים כאלה: פח הסטריאוטיפיזציה.

יש הרבה סוגים של אנשים רעים בעולם. חלקם הגדול, אני חושבת, הם אנשים טובים. אני מכירה אנשם חביבים, נדיבים ואכפתיים שהם גם גזענים איומים – אני מניחה שכולנו מכירים כאלה. אני מאמינה שהרבה אנשים עשויים להתנהג באופן מפלצתי בהינתן נסיבות מתאימות, מכל מיני סיבות שרובן לא קשורות לסדיזם או לשנאה פתולוגית נוסח עדות ה-KKK  ודומיהם. פחד או לחץ חברתי, כשהם מתרכבים עם טינה מוסתרת לאדם או לקבוצת מיעוט, יכולים להתפוצץ בדרכים נוראיות אצל אנשים סימפטיים לגמרי מכל בחינה אחרת.

ב-In the Flesh לא שמעו על זה. ביל, ראש המיליציה, מוצג מהשנייה הראשונה כנטול כל תכונות חיוביות – הוא גס, מתלהם, בור, שטוף דעות קדומות, שוביניסט, הומופוב וסדיסט לא קטן. אין לו שום ערכים או תפיסת עולם מלבד שנאה וטינה. החבורה שלו מורכבת בעיקר מבריונים קהי שכל, והמנהיג הרוחני שלהם הוא כומר (כמובן, כומר. מתי ראיתם לאחרונה כומר בטלוויזיה שלא היה מפלצת פנאטית?) שיורק דרשות שטנה נוטפות אש וגופרית בכל הזדמנות כאחרון האנרכיסטים המוסווים של צ'סטרטון. למקרה שמישהו לא הבין את הרמז, הם גם מסתובבים במדי הסוואה ועם רצועות זרוע מעוטרות בסמל המיליציה. בקיצור, הם פשיסטים רשעים, סוף פסוק.

בפרמטרים שהסדרה מציבה, אין ספק שרדיפה של הזומבים המשוקמים אינה מוצדקת בשום צורה. מצד שני, ניתן להבין רתיעה מסוימת – בכל זאת, זה לא כזה כיף להסתכל למישהו בפנים ולהבין שאותם פנים אחראיים למוות של אדם קרוב, למשל. וגם אם לא סבלת אובדן אישי, כמה שנים של אימה מתמדת מפני דבר מסוים יכולות להותיר אצלך חוסר חיבה מתמשכת לאותו דבר, אפילו אם הוא ממש מנומס עכשיו. אבל בסדרה קשה למצוא את המורכבות הזו (מלבד אולי אצל ג'ם, וגם אצלה הקונפליקט נפתר לצד הנכון תוך שניים וחצי פרקים). מעבר לכך, החל משלב מסוים מופיעה הקבלה ברורה בין שנאת-זומבים להומופוביה, שמחזירה אותנו שוב לנקודת "אסור להשוות": למיטב ידיעתי, טרם התרחשה הומוקליפסה שבמהלכה סטרייטים נאלצו להילחם על חייהם מול עדרי גייז פראיים.

אנלוגיה אלטרנטיבית שהייתי מציעה היא כזו: היחס של אזרחים במדינה שהתחוללה בה מלחמה לחיילים-לשעבר בצבא האויב שהובס, שכבר "נוקו" וחזרו לחברה (אזרחים רוסים מאזורים שהגרמנים פלשו אליהם, אם תרצו). המלחמה נגמרה, החיילים כבר לא מסוכנים, אבל האיבה עדיין שם – גם כלפי כאלה שלא עשו דבר – וקשה להתווכח איתה. גישה כזו הייתה יכולה להיות יותר מעניינת, יותר ריאליסטית ולסלק את הטעם  החינוכי החמצמץ שנשאר בפה.

לפעמים נדמה לי שהצלקת שהגזענות הותירה במערב אירופה כל-כך עמוקה עד שעצם ההתבוננות בה כתופעה אנושית רב-רבדית, לא כרוע חד-משמעי ומוחלט, מכניסה את המקומיים לחרדות מפני שובה. אולי זו גם סתם שטחיות, אבל בחייאת, ביביסי. אנחנו לא ילדים קטנים. זה מעצבן במיוחד בגלל שבצד ה"טוב" כן קיימים ניואנסים; זה לא שהכותבים לא יכולים, הם לא רוצים (או לפחות לא מנסים). במצבה הנוכחי, In the Flesh נראית עדיין חצי אפויה, וחבל. כולי תקווה שעוד עונה תצליח למצות את הפוטנציאל שבהחלט יש כאן.