יום שבת, 18 באוגוסט 2012

בורחס, באטמן והחזרה האינסופית


לבורחס יש סיפור שנקרא "ביוגרפיה של טדיאו איסידורו קרוּס". הבעיה בו, שהיא בוודאי גדולתו בעיני קוראים ארגנטינאים, היא האזוטריות שלו: הוא עוסק באפיזודה אחת מתוך האפוס הלאומי של ארגנטינה, מרטין פיירו, עלילת פמפס וגאוצ'וס והרפתקאות שאני לא יודעת עליה שום דבר. ההסברים והנספחים סייעו לי בכל זאת להבין בערך במה מדובר.

הסיפור עוסק בסמל המשטרה קרוס, דמות משנה במרטין פיירו, שתפקידו באפוס מתמצה בכך שהוא בא לעצור את הגיבור המשתמט, אך באמצע הקרב צועק שאיננו יכול לקחת חלק ברצח של אדם אמיץ ועובר להילחם בשוטרים האחרים לצידו של פיירו. בורחס מרחיב על הרקע: קרוס, עריק ופושע בעצמו, נלכד בידי שוטרים לילה אחד; הוא מאולף, מוכנע, והופך לסמל משטרה. כשהוא בא ללכוד את העריק, הנסיבות המקריות של הלילה מהדהדות משום מה את ליל המעצר שלו. משהו מקליק, והוא מבין שהוא כבר היה כאן פעם בעבר, ושהאיש שהוא עומד לעצור הוא, מנקודת מבט מוחלטת, הוא עצמו. הוא צועק שאינו יכול לקחת חלק ברצח של אדם אמיץ ועובר להילחם לצד העריק. הכל מחליק למקום, והרגע המיתולוגי נוצר.

בשביל קורא שמכיר היטב את חומר המקור, אני מניחה שהרגע הזה מייצר סיפוק עצום; בורחס מוכשר מספיק כדי לגרום גם לקוראים זרים להבין את הסיפוק הזה. זהו הקתרזיס שנוצר כאשר ערבוביה אקראית של פרטים מסתדרת פתאום לסכמה מוכרת, ויותר מכך, לסכמה איקונית. אנחנו מרגישים בקיומה של יד הגורל, והגורל הוא מה שאנחנו, כקוראים, כבר ידענו והכרנו מראש.

חלק מכובד מהתרבות היום התמכר לתחושה הזאת. מה שהולך חזק היום, כידוע, זה רימייקים, או reimaginings, או ריבוטים של פרנצ'ייזים קיימים. היום לא ממציאים סיפורים חדשים, אלא בונים מחדש (עם טוויסט, כמובן, תמיד עם טוויסט) סיפורים ישנים, וכמה שיותר ישנים יותר טוב. ובכל אחד מאלה תמיד יש רגע (או כמה רגעים) של התכנסות, בהם משהו נופל למקום ואנחנו מאושרים.

דוגמה בולטת (ומוצלחת) לז'אנר הזה היא שרלוק, הסדרה (מיני-סדרה? מיני-סדרה מרובת עונות? עונות בריטיות קצרות מטופשות) של סטיבן מופאט וחברים שמעבירה את שרלוק הולמס ללונדון המודרנית. שרלוק חיה מהרגעים הללו[1]: שרלוק ממהר החוצה בקריאת "The game is afoot"; שרלוק מצולם לעיתון כשהוא לבוש בכובע ציידים ומעיל משובץ. הסדרה מוקדשת לשחזור מחוכם של רגעים נודעים מהסיפורים, ואנחנו שקראנו את הסיפורים נהנים לראות איך מול עינינו מגיע שוב מה שאנחנו כבר יודעים.

כדי למצוא עוד דוגמאות לא צריך להרחיק לימים שבהם הברנדי היה התרופה לכל דבר. טרילוגיית באטמן של נולאן מלאה ברגעי "מיתולוגיה": באטמן קושר גנגסטר לפרוז'קטור כדי לייצר את ה-Bat-Sign הראשון, או זהותה של דמות משנה מסוימת בסרט השלישי שנחשפת באופן אגבי רק בסוף הסרט. הנטייה הזו בולטת בהשוואה לסדרת סרטי באטמן הקודמת, של ברטון/שומאכר, שלא נשענו על קריצות כאלה אלא התרחשו בעולם הקומיקס כפשוטו. שם לא היו קריצות לרגעים מכוננים: שם הכל פשוט קרה. אצל נולאן, לעומת זאת, הצופה נמצאת בתחושה מתמדת של תשתית שקיימת ברקע. הנטייה הזו בולטת בסרטי קומיקס רבים: אפילו הנוקמים בעל משקל הנוצה כולל סצנה או שתיים בסגנון (""Hulk: SMASH!). יש סרטים אחרים מהשנים האחרונות, כגון קזינו רויאל, שלמעשה מבוססים לחלוטין על רגעים 'גורליים' שכאלה (ר' האורגזמה הקולקטיבית שאמורה לפרוץ בקהל כשנאמרת השורה האחרונה בסרט: "השם הוא בונד. ג'יימס בונד.").

הבעיה בתפוצה הרחבה של האמצעי הזה היא שבהנחה ואין ליוצרים את הכישרון של בורחס להטעין אותו במשמעות מטאפיזית, מדובר בטריק די זול. הוא יוצר קהל שמסוגל לצרוך שוב ושוב את אותם רגעים, את אותם חומרים, ועוד להרגיש מתוחכם. זה חיסכון האנרגיה היצירתי האולטימטיבי: מינימום חשיבה מקורית שמביא למקסימום קריאות שמחה של המעריצים. במקום להביא חומר חדש, דשים שוב ושוב בקיים ומתבסמים מההנאה שבהיזון חוזר שלו. ההקצנה של הרעיון מצויה בעתיד דמיוני, בו כל הסרטים הם פס מחזור אינסופי של כמה סיפורי ענק מוכרים, כאשר כל סיבוב מעניק לחזרה הבאה עוד רובד של 'עומק' מדומה.

תוספת מהורהרת:
האובססיה התרבותית הנוכחית עם חקירת המיתולוגיה המודרנית קשורה חלקית, לדעתי, לזליגה של פרדיגמות מחקר תרבות פוסט-מודרניות (שבורחס עצמו היה, אהממ, מבשר שלהן) מהאקדמיה לתרבות הפופולארית, מן הסתם בתיווכם של יוצרי סרטים מלומדים-אך-פופולאריים כגון במאי הגל החדש ודומיהם. אך ההתפשטות האדירה שלו בעשור האחרון דווקא טעונה הסבר נוסף. הפוסט-מודרניזם נמצא בסביבה כבר משנות השישים, אבל הגלגול המסוים הזה שלו קשור, אולי, לחרדה של התקופה שלנו: לא וואקום ערכי, אלא הידע שהערכים שלנו נמצאים בסכנה; פחד מלהביט לעתיד שמביא לצורך להאדיר ולייחס גורליות ומשקל למה שקיים כבר מזמן. פחד שהופך את החדשנות למצרך נדיר, וכנראה גם לא רווחי במיוחד.

***הפסקה האחרונה היא ספקולציה גילמנואידית טהורה ויש להתייחס אליה ככזו***


[1] ומפאנגירלז חובבות סלאש, אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת (אין לי מושג מאיפה להתחיל אפילו). 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה