יום שני, 22 באפריל 2013

אני והתולעים

טוווב, אתם לא חייבים לקרוא את הדבר הזה. למען האמת, די עדיף שלא תקראו את הדבר הזה. אני כנראה אקום מחר בבוקר,  אמלמל "מה לכל הרוחות חשבתי לעצמי" ואמחק אותו. זה ניסיון לפרוץ איזה מחסום שלי.



עוברת עלי תקופה קצת קשה לאחרונה, מה שלגמרי לא חריג עבורי כי התקופות האלה תוקפות אותי מדי פעם ובפעם, בתירוצים שונים ומשונים (פעם זה מצב העולם, פעם מצב הסביבה הקרובה, פעם אני - הכל תירוצים, בסופו של דבר). מינון מוגבר של מחשבות שחורות בדרך כלל שולח אותי למיטה להתבודד, מה שגורם לי להרגיש מבודדת ולא רצויה, מה שמוביל לעוד גועל נפש וחוזר חלילה. ללולאה הזו יש בדרך כלל נקודת שבירה, אי שם, אם כי מתוכה אני לא יכולה לראות אותה בדיוק.

בתקופות האלה יש עוד מלכוד שאני נוטה ליפול לתוכו יותר ויותר: אני נורא נורא רוצה איזו קבוצת תמיכה שתהיה שם ותחזיק לי את היד. אני רואה אנשים אחרים שופכים את מררתם בפומבי, ומקבלים חיבה לאינסוף, ואני רוצה גם! וכאן אני נתקלת בבעיה: אני כנראה לא מסוגלת להעביר את הצורך הזה החוצה, או שמשהו בביטוי שלי חסר.

העניין הוא שבשלב כזה או אחר שרפתי, מבחינתי, חלק מכובד מהאפשרויות המקובלות לעזרה. באזור גיל תשע פיתחתי משהו שאפשר להגדיר, כנראה, כהפרעת חרדה, שאכלה לי את החיים במובן העמוק עד אמצע גיל ההתבגרות. בתקופה הזו באמת לא תפקדתי, ולא באופן שיכולתי להסתיר. החרדה לבשה מבחינתי אופי של רגישות-יתר קיצונית: לא במובן של רכות לב יתרה, אלא כך שמראות מסוימים (דווקא תמימים), ואפילו אקורדים מסוימים יכלו לגרום לי כאוס רגשי הרסני שהיה משתק אותי. בסופו של דבר, החיים שלי סבבו סביב הבעיה הזו, המגבלות שהיא גרמה לי, האכזבה והכעס של ההורים שניסו לעזור ולא ידעו איך, ההיתקלויות הבלתי פוסקות עם מורים או יועצים... אתם מבינים את הרעיון. אז הלכתי לפסיכולוגית לכמה שנים. עבדתי על זה. התבגרתי. ובסופו של דבר, זה הלך.

זה היה שחרור אדיר בשבילי. פתאום - לא יכולתי להאמין - הייתי נורמלית! לא הייתי הדפוקה, הבעייתית! הפסקתי את הטיפול, לקחתי על עצמי לעשות חלק מהדברים שלא הייתי מסוגלת להם קודם, ונהניתי מההרגשה שהכל בסדר איתי סוף סוף.

כמובן שלא הכל היה בסדר, וזה התחיל להתברר לי די מהר. הפרצים הרגשיים הגולמיים האיומים הלכו, זה כן, אבל עכשיו הייתה לי בעיה חדשה. בהתחלה, עצם היותי נורמלית, ברמה אחת עם כולם, הספיק לי: זה היה כזה חידוש מרענן שלא חשתי צורך להרהר מעבר לו. אבל עם הזמן האופוריה הזו נשחקה והתחלתי להשוות את עצמי לאחרים, והתוצאות איכשהו יצאו לא מחמיאות. תפקדתי ברמה אנושית סבירה, כן, אבל לא יותר מזה, ומפה לשם זה כבר לא הספיק, והתחלתי להרגיש בינונית וחסרת ערך. המחשבות האלה הלכו וגברו, עד שבסוף הן היו שם כל יום, כל היום. הייתי עצב חשוף שכל דבר, מבפנים או מבחוץ, שלח אותו לסחרורי תיעוב עצמי חדשים. היו לי אפילו חברים דמיוניים שהתחילו לבוז לי.

הייתי חלק מקבוצת חברים די מגובשת באותה תקופה, וחשבתי בהתחלה שאם אשען עליהם זה יעזור; הסתבר שההפך הוא הנכון. כשניסיתי להישען, נפלתי; כשהתלוננתי בפניהם על התחושות שלי, הם התרחקו. ראיתי איך בתוך הקבוצה נרקמים קשרים חזקים, שאני לא הייתי חלק מהם.

בערב מחורבן במיוחד התקשרתי לחברה טובה מאוד שלי בתקווה שהיא תוכל להקל עלי קצת. היא הקשיבה לשני משפטים ואז אמרה שאני נשמעת פתטית. באותה תקופה זה נראה כמו שיעור חשוב במגבלות החברות.

שגרת החיים שלי שוב התחילה להיפגע, אבל הפעם לא התכוונתי ללכת לשום טיפול. זה היה מאחורי, לעזאזל, הייתי בן אדם בוגר ו*נורמלי*, סירבתי לחזור אחורה. אז כן, הייתי עצובה עד קטטונית במשך כמה חודשים ברצף. אז כן, הלכתי איזה שתי מחשבות בכיוון היותר מעשי של האובדנות (ומיד הלכתי חזרה). אבל עד כדי כך לא נשברתי.

השנה וחצי האחרונות בבית הספר היו סיוט מוחלט. רעיון הגיוס הבעית אותי ברמות שהדירו שינה מעיני, אבל נראה שהחרדה שלי לא מעניינת אף אחד. הצו הראשון שלי, שעורר בי פחד איום (ומגוחך, בדיעבד), חל בעשירי למאי; חמישה חברים קרובים היו מיועדים להגיע ללשכת הגיוס בתשיעי למאי. התחננתי שמישהו מהם ידחה את הצו ביום כדי שלא אצטרך ללכת לבד; כולם סירבו. כשגיליתי כעבור שנה שצו הגיוס שלי הוקדם מאוקטובר לסוף יולי, בערך שבועיים אחרי הבגרות האחרונה, הרגשתי שהתקרה נופלת עלי; התקשרתי לכמה אנשים והתחננתי (פתטית. לעזאזל, לעזאזל!) לתמיכה. אחת הייתה עסוקה בהכנות לבגרות במתמטיקה והודיעה שאין לה זמן כרגע, עוד שניים נתנו כמה פירורי אהדה שנשמעו מזויפים, שמחים מדי.

ואז התגייסתי ואלוהים אדירים, זה היה נפלא. ההלם היה כל כך גדול שלא הרגשתי כמעט כלום, ואני מתכוונת לכלום, למשהו כמו חצי שנה. אלה היו חודשים מצוינים, תגלית בשבילי. תפקדתי בצורה שקולה לגמרי, הסתדרתי עם הכל. שוב הייתי על הענן מתחילת ימי התיכון: הייתי נורמלית.

כמה שנים אחר כך אזרתי אומץ ושאלתי חברה מימי בית הספר למה הם לא עשו כלום למרות שהיה ברור שמשהו רע עובר עלי. לא חשבתי שאת צריכה, היא ענתה. חשבתי שאת מתרחקת מאתנו סתם ככה, כי את תמיד היית האינדיבידואליסטית שאוהבת להיות עם עצמה. ניסיתי להבין על מה אני מדברת. מבחינתי, אני צרחתי לעזרה בכל תקופת התיכון. איך היא הצליחה לפספס משהו כל-כך ברור? שיחה עם אמא שלי העלתה תמונה דומה. לא שמת לב שאני מתפרקת לגמרי? ראיתי שאת קצת עצובה, אבל חשבתי שסתם היית רעבה ורוב הזמן היית די בסדר.

מכל זה נשארתי עם מסקנות סותרות. 1. משהו בתקשורת כנראה היה לקוי 2. הדיכאונות שלי לא מעניינים אף אחד, וקרוב לוודאי שירחיקו ממני את מעט החברים שיש לי בכל זאת. ומכאן הגענו ללולאה הארורה והמטופשת הנוכחית: אני רוצה תמיכה, אבל מרגישה שיבוזו לי אם אבקש אותה. אני רואה אנשים אחרים מייבבים את עצמם לדעת בפומבי ונעטפים בחיבוקים, אבל משהו בי יודע שאיתי זה לא יעבוד, אף פעם: אני חייבת להישאר רגועה, קשובה ובשליטה עצמית, או שהכל אבוד, אני אפול חזרה לתהומות הדפיקות ופשוט לא יהיה מי שירצה לתפוס אותי בדרך. יש לי ערך כל עוד אני אדם בוגר ומתפקד, כל עוד אני יודעת להיות מצחיקה ומעניינת - מעבר לזה, אני מריחה מוחלטת ואף אחד לא ירצה להיות חבר שלי יותר.

אני לא חושבת שסגרתי כאן מעגל מלא, אלא בכל זאת ספירלה שנוטה מעט מעלה: יש לי את בן הזוג הכי נהדר בעולם שכן מסוגל להיות שם כשאני שוב קורסת, אפילו כשזה נמשך שבועות. אבל ברגעים השחורים באמת כולם נמצאים לבד: זה נכון לכולם, פשוט משום שאם לא היית שם לבד הם לא היו כל-כך שחורים.

כאמור, אני כנראה אשבר ואמחק את הניסוי הזה ברחמים עצמיים עד מחר בבוקר, כי המחשבה על הבוז שיבוזו לי כתוצאה מהווידוי הנרקיסיסטי הזה עושה לי בחילה כבר עכשיו. אבל מילא, אומרים שטוב להוציא את הרעל מהבטן מדי פעם, והמחשבות האלה שוב מציקות לי לאחרונה וביתר שאת. אם מישהו בכל זאת הזדמן לקרוא עד כאן: תעמידו פנים שלא אני כתבתי את כל זה.





תגובה 1:

  1. אני שמחה שקראתי לפני שמחקת. למרות שאין לי ממש מה לומר, מעבר לעובדה ש-(א) למיטב הבנתי, זה טיבו של דכאון: הוא בולט החוצה רק בשלבים חמורים למדי, למרות שמבפנים הוא ענקי כבר מהתחלה; ו-(ב) אני חושבת שזה קטע של בני נוער, כלומר, שהחברים שלך היו קצת שקועים בעצמם ונתנו רציונליזציה להתנהגות שלך, ואולי גם שאחרים הניחו שאם את מתנהגת קצת מוזר זה סתם התנהגות טינאייג'רית ולא משהו חמור. שזה עצוב.

    אני לא יודעת אם זה ככה איתך, אבל אני יודעת שאישית, כשאני מרגישה חרא ועל סף בכי מכל שטות, נורא נורא חשוב לי להסתיר את זה. חלילה שאנשים אחרים (אפילו ההורים שלי, על אחת כמה וכמה זרים) יראו שאני חלשה, כי מה הם יחשבו וכו'. ואז אני מרגישה חרא עם זה שאני מסתירה את הכל, ומרגישה שאני כמו רובוט או משהו, ובד"כ זה נגמר תוך יום בערך אבל זה ממש באסה... אבל הפואנטה שלי היא שאני לא נותנת לאנשים לראות. שאולי אם היו שואלים את אמא שלי לגבי ההתנהגות שלי ביום כזה היא הייתה גם אומרת שנראה לה שהייתי די בסדר. ולפי התיאור שלך, של כמה שהנורמליות הייתה חשובה לך, של כמה שהדכאון גרם לך להרגיש דפוקה, אולי היה גם אלמנט כזה - נסיון להסתיר כמה שיותר, שמחמיר את התחושות הפנימיות, אבל עדיין לא מתבטא כלפי חוץ.

    האם חזרת ללכת לפסיכולוג/ית, מאז? אולי שווה לך לשקול את זה.

    השבמחק