יום שני, 6 במאי 2013

סדרות בריטיות בשישה פרקים (בינתיים): שרלוק


אז, שרלוק. שרלוק שרלוק שרלוק. אני יודעת שכתיבת הפוסט הזה, בדיוק בנקודת השפל בין שתי עונות שבה כולם שוכחים ממנו, היא תרגיל בחוסר רלוונטיות, אבל לכן זה דווקא נוח, כשלאף אחד לא מספיק אכפת כדי לרדת עלי כי לא התלהבתי עד כדי כך. לא שסבלתי, היא מאוד מהנה, אבל היא לא מופתית, לא כמו שאומרים שהיא ולא כמו שהיא אמורה להיות.

בהתחלה תכננתי לכתוב רשימת יתרונות/חסרונות שתשקף את דעתי המעורבת. אבל בסופו של דבר הבנתי שעלי להתמקד במרכז הסדרה, שהוא גם בסופו של דבר האלמנט הבעייתי בה: שרלוק עצמו. לפני שאגיע לשם, ורק כדי להוציא את זה מהמערכת, הנה תקציר של הרשימות המתוכננות:

טוב:
מוזיקת הפתיחה, העריכה (ובעיקר אפקט ה-deduct-o-vision האלגנטי), הרפרנסים שגרמו לי לגחך בחדווה גיקית אווילית (The Geek Interpreter! הפצע ברגל-לא-בכתף של ווטסון!), טוויסט או שניים שנשתלו היטב ומרטין פרימן המצוין.

רע:
התעלומות המטופשות במפגיע, הנבלים הפטפטנים והמופרכים, הקריצות ההומו-אירוטיות המיותרות לגמרי לטובת ציבור הפאנגירלז, עלילות רקע שנשמטו באבן (הולמס היה מכור לסמים?), והחבר מכוכב אחר בעצמו -  בנדיקט קמברבאץ' הבינוני.

ולעניינינו.
יש שני אלמנטים עיקריים שמפריעים לי בדמותו של שרלוק, ומעבר לכך, באינטראקציה שלו עם העולם הסובב. הקיום של שניהם במקביל מעניין, מאחר והם סותרים במידה מרובה.

הפחות מדי
יש דבר אחד שמוסכם על כולם בנוגע לשרלוק המודרני: משהו לא בסדר איתו. מה בדיוק, לא ברור: מכנים אותו פסיכופת או סוציופת, אוטיסט או אספרגר. הוא משונה, ככל הנראה א-מיני, ויש בו משהו ילדותי מאוד, נרגן ולעתים תלותי. ווטסון הוא לא רק עמית וידיד של הולמס: הוא מטפל צמוד שמאפשר לו לקיים איזו אינטראקציה נורמלית עם החברה.

מכל המאפיינים לעיל, היחיד שנכון לגבי הולמס הקלאסי הוא הא-מיניות. הולמס של קונן-דויל אקסצנטרי, אבל אין ספק בהיותו גבר בוגר. הוא מסתדר לבדו, לא מעורר אנטגוניזם אוטומטי בכל מי שהוא פוגש וגם אינו באמת גס רוח, רק מוכן לוותר על קצת יותר גינונים מהג'נטלמן הוויקטוריאני הממוצע. כפי שרואים בסיפורים כמו החייל הלבן או האיש הזוחל, הוא ניחן ברגש-כבוד אנושי ובעולם ערכים ששרלוק המודרני כנראה פגום ומנותק מכדי לתפוס.

החברה הבריטית הוויקטוריאנית נשלטה על-ידי נורמות קשיחות למדי, אבל במרווח מאוד מסוים בתוכה – המרווח שאוכלס על-ידי גברים מהמעמד הבינוני ומעלה, בהיעדר חובות משפחתיות לוחצות – התאפשר חופש פעולה ומחשבה נרחב מאוד, גם ביחס לסטנדרטים של ימינו. אקסצנטריות מסוגים שונים הייתה נסבלת, אפילו מוערכת בחוגים מסוימים; אדם היה יכול להישאר רווק עד יומו האחרון ולהקדיש את חייו לחקר חיפושיות מהאמזונס, ואף אחד לא היה מוטרד יותר מדי. הולמס המקורי אולי נחשב תמהוני קמעה, אבל לא הרבה מעבר לכך – הבחירות שעשה לא גרמו לאיש להטיל ספק במצבו הנפשי.

בימינו (כנראה הודות להתפתחות ולשגשוג של הפסיכולוגיה, ולחלחול העמוק שלה לתפיסת העולם שלנו) אקסצנטריות מהסוג הזה מובנת הרבה פחות. טובים ממני כבר דיברו על המדיקליזציה הגוברת של השיח, שבגללה דברים שזוהו סתם כטיפוסי אישיות שונים עד לפני כמה שנים מאובחנים כהפרעות כיום. לעתים יש כאן היבט חיובי (כאשר הפרעות שגורמות סבל אמיתי וניכר יכולות להיות מאובחנות ומטופלות), אך לפעמים נדמה שמה שקורה, בעיקר בפופ-פסיכולוגיה של התרבות הכללית, הוא מין הכחשה גורפת של הפולימורפיזם הטבעי של הטבע האנושי, וחתירה לאיזה טיפוס אישיות "מאוזן" אחד שמתפקד ומותאם לסביבה באופן אידאלי  לכן, אני חושבת, נפוץ גם טרנד האבחון העצמי המרגיז כל-כך, של אנשים שטוענים שהם סובלים מאספרגר/ADHD/ווטאבר בלי שטרחו ללכת להיבדק. אז לא, אם אתה לא חברותי ומתנהג בחוסר טאקט אתה לא בהכרח נמצא על הספקטרום האוטיסטי. יכול להיות שאתה סתם לא נחמד.

וכאן אנחנו מגיעים להולמס החדש. בלונדון ב-2012, אתה לא יכול להיות סתם אדם אינטליגנטי מאוד עם אישיות לא רגילה. גבר מבוגר שמתנזר ממין ובעל תחומי עניין צרים? הבה נפתח את ה-DSM, זה בטח שם איפשהו. וכל הכתיבה של הדמות מושפעת בהתאם. הולמס המקורי היה לא שגרתי; הולמס של היום נמצא על סף הפתולוגיה, וכל מי שסביבו מתייחס לכך שוב ושוב. 

אני יודעת שיש שיגידו שהאינטרפטציה של מופאט וחברים דווקא מעניינת, כי היא עושה את הולמס 'אנושי' יותר, בניגוד לעל-אדם ההיפר-רציונלי של סיפורי קונן-דויל. אני מבינה למה, ועדיין לא מקבלת. אולי זו העייפות של כל אדם מהתקופה שלו, והולמס של מופאט הוא פרשנות מודרנית כה הכרחית שהיא מעט מרגיזה. ואולי זה סתם שהרדוקציה של אדם לסך הבעיות שלו מעציבה אותי.

היותר מדי
בנקודות מסוימות, שרלוק חולק קווי דמיון מפתיעים עם דמות טלוויזיונית אחרת שסטיבן מופאט היה מעורב בכתיבתה: סאלי מזיווגים הדוקטור העשירי. מעבר לדמיון הפיזי המסוים, שניהם שחצנים שהיהירות שלהם מוצדקת בכך שהם באמת יודעים יותר טוב מכולם, ושניהם מקבלים יחס שמבהיר שגם הסובבים אותם גם היוצרים רואים בהם משהו מיוחד במיוחד. הדוקטור הוא מושא להערצה אינסופית, ובהרבה מקרים רגשות רומנטיים, מצד כל מי שהוא פוגש. אומרים שהוא "נהדר", קוראים לו "אל", משווים אותו לכוחות טבע ולתופעות אסטרונומיות. כל המלוות שלו צונחות לרגליו אחרי פרק וחצי, וקבלת מקום קבוע בטארדיס מוצגת בתור הדבר הכי אדיר ביקום גם כשהיא כרוכה בסיכון ניכר ובתלאות רבות עבור השותפות.

שרלוק אמנם נחשב בלתי נסבל על-ידי רוב האנשים, אבל לא חסרות פעמים בהן גאונותו זוכה להכרה, בהן מודים ש"אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה", שטובים ורעים כאחד מציינים כמה גבוה הוא מעל כולם בגאונותו. למרות האופי שלו, אנשים סביבו ממש מסורים לו – גברת הדסון, ווטסון (שמוותר על מערכות יחסים עם נשים כדי להישאר בן לוויה נאמן – ווטסון המקורי, כזכור, עזב כמה פעמים בשביל להתחתן), מולי הפתולוגית האומללה שמאוהבת בשרלוק משום מה וסופגת ממנו השפלות למכביר, ועוד ועוד אנשים שסובלים מנוכחותו אבל נשארים נאמנים לו כי הוא ככל הנראה פשוט מצוין כל-כך שהכל שווה את זה. גרוע מכך – דמויות משנה קאנוניות מסוימות עוברות הפחתה כדי לא לעמעם את נהדרותו המתפרצת של שרלוק.

הפרק שבו זה צץ בצורה הכי קונקרטית הוא הפותח של העונה השנייה. איירין אדלר, דומינטריקס מניפולטיבית קשוחה, משיגה חומרים מסוימים שיכולים להביך את משפחת המלוכה, והולמס נדרש להשיג אותם חזרה. אדלר כאן היא מעין מקבילה נשית של הולמס, רק עם סקס – אבל, כמו שטורחים להבהיר לנו היטב עד סוף הפרק, *קצת* פחות טובה. הם עוסקים בהונאות הדדיות מורכבות לאורך כל הפרק, אבל המילה האחרונה היא של שרלוק, וגם מתבטאת בצורה מביכה במיוחד – שרלוק מפצח לבסוף את הסיסמה למכשיר ובו המידע, ומגלה, הפתעה, שזה השם שלו כי הבחורה לא רק שלא יכולה לו אינטלקטואלית אלא גם מאוהבת בו מעל הראש! כדי להוסיף חטא על פשע, הובהר שהגרסה הזו של אדלר בכלל לסבית, אבל שרלוק פשוט עד כדי כך טוב. לתזכורת, היא הייתה אדישה לגמרי להולמס בסיפור המקורי (מלבד כיריב עם פוטנציאל), נשואה לגבר אחר (שהפעולות שלה נועדו להבטיח את שלומו, בין השאר), וחשוב מכל: היא הביסה את הולמס, באופן מוחלט, ולמיטב זכרוני הייתה האנטגוניסטית היחידה שבאמת הצליחה להונות אותו ולחמוק מעונש. הולמס העריץ אותה על כך, ואפילו גילה גסות רוח לא אופיינית כלפי הלקוח שלו כשזה העיר משהו על המעמד הנמוך שלה. ההכפפה שלה לשרלוק, אינטלקטואלית ורומנטית, מאוד לא הוגנת כלפיה.

עוד דוגמה מצערת הוא מייקרופט. מייקרופט אמור להיות האח החכם יותר: הוא המגה-הולמס, האח הגדול והמוצלח, זה שאפילו שרלוק מכיר ביכולותיו העדיפות ושלא פותר תעלומות בעצמו סתם כי לא בא לו ואין לו כוח לכל הפרטים הטכניים.  מייקרופט מודל 2012 הוא סבבה והכל, אבל סובל מהטפשה מסיבית: הוא עושה שטויות, פונה לשרלוק לעזרה בתעלומות שהוא לא מסוגל לפתור בעצמו(!), ובכלל הופך למין ביורוקרט מנדנד שתכניות הקונספירציה שלו נוטות להתפוצץ בפרצופו. זה יופי בתור ביקורת על הממשלה, אבל זה לא הרעיון עם מייקרופט. היחיד שניצל איכשהו מהטיפול הזה הוא מוריארטי. אמנם נראה שגם הוא מאוהב בשרלוק (שירי, הו פאנגירל), אבל הוא לפחות עושה רושם של יריב ראוי באיזו מידה.

שרלוק הולמס המקורי היה מכונת חשיבה משומנת, אבל אנושית; שרלוק הולמס מודל 2012 הוא בו-זמנית אל וילד עם צרכים מיוחדים, פיצול ששובר לגמרי את האמינות של הדמות. נהניתי מהסדרה, אל תטעו; אבל היא פרובלמטית, גם בפני עצמה וגם (במיוחד) ביחס שלה למקור. סטיבן מופאט יודע לעשות דברים מעניינים עם ספרות (ג'קיל, המיני-סדרה הקודמת שלו, הוכיחה את זה יותר טוב), אבל פה משהו לא מסתדר. מילא. אני מניחה שגם די-בסדר זה משהו. לפחות זה לא רוברט דאוני ג'וניור.

2 תגובות:

  1. מקסים ומדוייק להפליא!
    כמעריצה של שרלוק כילדה וכא-מינית מוצהרת, מחזקת כל מילה שלך.
    ובזכותך הבנתי למה ממש לא אהבתי את הסדרה....

    השבמחק
  2. כן, כזה. וכמו שכבר ציינתי בפרטי, אני לא אתפלא אם היוצרים הושפעו יתר על המידה מהאוס, על הדפקים החברתיים ומערכת היחסים בין ווילסון לבינו, במקום שזה יהיה ההיפך.

    והמוריארטי הזה מעצבן אותי ממש.

    השבמחק