מבטאים את זה פרנקנ*סטין*

"רוח בלהות מהלכת על פני אירופה." – ק. מרקס

לא הייתי מגזימה ואומרת ש"למה אין פנטזיה יהודית?" זו ה-שאלה היהודית החדשה, כי בכל זאת, אבל היא בהחלט מרחפת ad nauseam במעגלים שאני מסתובבת בהם, ונדמה לי שהדיון מתחיל למצות את עצמו במקצת. יש לי כמובן תשובה משלי, לכולם יש תשובה משלהם, אבל השאלה שמתחילה לעניין אותי יותר בשולי הדברים היא שאלת הדרך שלא נבחרה, כלומר אילו מגמות עבר כן היו יכולות לקחת אותנו בכיוון זה ומדוע הן לא עשו זאת. הציונות המוקדמת הייתה הרי תנועה רומנטית בהרבה מובנים, בת נאמנה למשפחת ההתעוררויות הלאומיות של המאה ה-19, על כל הפולקלוריזם הנלהב המשתמע מכך. ביאליק ורבניצקי, טשרניחובסקי, הפלירט עם הסימבוליזם בבצלאל המוקדמת, אפילו "הדיבוק" כאבן יסוד של התיאטרון העברי – בעולם אחר כל אלה היו יכולים להתגבש לאורגניזם תרבותי כלשהו, בלי שהמודרניזם הבלתי מתפשר ייפול פה על הכל כמו משקולת 16 טון. ולא נזכיר פה בכלל את הכנענים, ש... טוב, בואו פשוט לא נזכיר אותם.

יתכן שמה שהניע את ההתרחקות מהזרם הזה היה הפחד (המוצדק) מאיזו שטעטליות מיסטית-סנטימנטלית, או פשוט סלידה סוציאליסטית עמוקה מכל דבר שאינו ריאלי ומועיל חברתית. אבל עוד קו מחשבה יכול להתחיל דווקא במקום מוקדם יותר: החיבור בעל הכותרת הנרגשת "אוטואמנציפציה!", שפורסמה בעילום שם בברלין בשנת 1882. המחבר, ד"ר י.ל. פינסקר, בחר מסגור מעניין לשאלה היהודית:

"בין האומות החיות עתה על האדמה קיימים ועומדים היהודים כבני אומה שמתה זה כבר. באבדן ארץ מולדתם אבד להם קיומם החפשי והגיעו למצב של התפרדות, שאינו מתאים למהותו של אוֹרגניסמוס חי ומאוחד. המדינה היהודית, שנהרסה תחת משׂא השלטון הרומאי, נתעלמה מעיני העמים, אבל העם היהודי, גם אחר שנתיאש מן הקיום בדמות הגוף של מדינה, לא יכול בכל זאת להשלים עם הכליון המוחלט ולא חדל להתקיים גם אחרי כן בתור אומה ברוח. וכה ראה העולם בעם הזה את התמונה המפחידה של מת המתהלך בין החיים. התמונה הזאת מעולם הרוחות, תמונת מת תועה, תמונת עם שאינו מאוחד בגוף בעל אברים, שאינו קשור בארץ מיוחדת, שאינו עוד בחיים ובכל זאת מתהלך בין החיים; התמונה המוזרה הזאת, שאין למצוא דוגמתה בתולדות העמים, שלא קמה כמוה לא לפניה ולא אחריה – אי אפשר היה שלא תעשׂה בדמיון העמים רושם זר ומַתמיה." (תרגום אחד העם [לינק לפרויקט בן יהודה], לכן 'אורגניסמוס')

פינסקר מזהה את שורש הבעיה היהודית במין אימה על-טבעית. מה שנקרא בשפה העממית קריפי ובשפה העממית פחות ה-uncanny או ה-eerie, התחושה של משהו זר שנמצא על סף העולם המוכר, או התחושה של דבר מה (חיים) שנמצא במקום שהוא לא אמור להיות בו (מוות). התפיסה בת המאה ה-19 של הלאום כגוף חי יוצרת המשגה של העם היהודי כרוח ללא גוף, רוח רפאים, שמשוטטת תוך קרקוש שלשלאות וגניחות מאיימות ברחבי העולם ולא מבינה מה לא בסדר. אחרי הכל, כשאתה מגלה רוח רפאים אצלך בבית, הדחף הראשוני הוא לקרוא למגרש, לא למנות אותה לשרת האוצר. וכך הניסיון של יהודי אירופה הדגולים והמשכילים להוכיח את תרומתם לתרבות הכללית נידון לכישלון מראש: לקהל הנחרד, הוא נשמע כמו הדיבוק שממליץ לקורבנו לא להיפטר ממנו כי הוא יעשה אותו עשיר ומפורסם. מה הפתרון של פינסקר? מאחר ואנחנו קוראים על שמו רחובות, ברור שהתשובה היא תחייה לאומית של העם בארצו! (כותרת נרגשת!) כך המת יחזור ויהיה לחי, הרוח תשוב ותתגלם בגוף, והזרות המאיימת תתפוגג לה בנוחות על ערפילי ההיסטוריה.

אבל יש... בעיה... עם המטפורה הזו, כשלוקחים אותה לצעד הבא. ד"ר פינסקר הרופא אמור היה לדעת בשלב זה בקריירה שלו שמוות הוא בדרך כלל לא מצב רפואי הפיך. סיפורים שעוסקים בהשבת מתים לתחייה לרוב לא מסתיימים בסוף טוב שבו המת-לשעבר ממשיך בחייו כאילו כלום לא קרה. להפך, הניסיון לשנות את סדרי העולם גורם תמיד לאסון ולחזרה ללקח המתבקש שמה שמת רצוי לו שיישאר מת. רק אלוהים יכול להחיות מתים, והניסיון לתפוס את מקומו הוא היבריס מחריד שהעונש עליו חמור.

זוהי מסקנה שתקסום אולי לאדמו"ר מסאטמר, אבל קצת פחות לאבות הציונות. הדיבור היהודי המרוכך יותר על דברים שקמים לתחיה ועושים צרות הוא סיפור הגולם. בגלגולו המודרני, יצירה חצי-מקורית של מהגר לקנדה, הגולם הוא סיפור תחייה מזוויע פחות – מדובר בתחייה של חומר דומם, לא של משהו שהיה חי פעם, ועיקר האיום הוא בתרחיש סטייל "שוליית הקוסם" של טכנולוגיה שיוצאת משליטה וזקוקה להשבתה. לפיכך הוא מתאים אולי לתפיסה של המשך קיום יהודי סביר בגולה – מהצד הפנימי פנטזיית כוח נעימה על דמות חזקה ומגוננת, וממבט חיצוני איום חומרי ניתן להכלה שאינו מפחיד במיוחד.

הפתרון הציוני, לעומת זאת, עלול להוביל בתוך המטפורה הפינסקרית לתמונה אחרת לגמרי: סופת ברקים אביבית משתוללת מעל תל אביב. בתוך הבניין, איש נמוך קומה בעל ראש גדול ושיער מוזר מתרוצץ סביב שולחן עליו מונחת דמות דוממת מכוסה סדין. הרגע מגיע, האיש הנמוך מחכך את ידיו ומרים ידית, נשמע קול נפץ חשמלי והדמות על השולחן מתרוממת באיטיות, הסדין צונח ממנה וחושף גוף המורכב מחלקים שנאספו מכל קצות תבל, תפורים זה לזה באופן מגושם. "עם ישראל חי!" זועק בעל השיער. "אנו מכריזים בזאת!"

וכך היצור יוצא לשוטט בעולם, ממתין לאהבתם ולקבלתם של האנשים אותם הוא פוגש, אבל הם רק צורחים ובורחים למראהו, מסרבים להכניס אותו הביתה, מסרבים לראות בו חלק מהמשפחה. אבל למה? תוהה היצור. האין עצם קיומו נס? האם הוא לא רוצה רק לחיות בשלווה? אך טבעו לא מאפשר זאת. לא הוגן, אולי, אבל זו דרכו של עולם.

עם כיוון כזה, פלא שאף אחד לא רוצה את המאיים והאלביתי מסתובב פה יותר מדי? הז'אנר שלנו לא יכול להיות רומן גותי, ההשלכות נוראות מדי. לא, אנחנו ריאליזם סוציאלי חביב וטוב. הכל בסדר, הכל בסדר.

* נכתב במקור עבור פרויקט שעטנז