אחד מהתחביבים הראויים ביותר לאדם בן תרבות, אני
מאמינה, הוא ההנאה המלומדת מקטילה רצינית. זה אולי לא הדבר הכי נחמד בעולם, אבל יש
עליצות רבה בירידות שנונות על משהו גרוע. אולי זו סובלימציה של יצר סדיסטי, בדומה
לסיפורי נקמה שבהם אנחנו מרשים לעצמנו ליהנות מאלימות או השפלה נגד מישהו שמגיע לו.
הקטילה עולה עוד רמה אחת מעל הוונדטות, בכך שהיא תוקפת בשמם של ערכים תרבותיים,
בשם ההגנה על האיכות והסטנדרטים ושמירת הסדר הטוב. אפרים קישון, מתעד חשוב של החוג
המשכיל-בורגני הישראלי בשנות החמישים והשישים, המציא לנוהג פועל מיוחד, רק כדי להמחיש
את מרכזיותו לשיח התרבותי בכללותו. צפו בפרקים של MST3K; קראו ביקורות
מסעדות של שגיא כהן; קראו ביקורות שירה של יהודה ויזן. אני עושה את כל הדברים
האלה, והם מספקים שעות של בידור וקתרזיס.
מדי פעם עולה על בימת תשומת הלב הציבורית דבר-מה
כל-כך רע, ובאופן כל-כך צבעוני, שהקטילות הבודדות מתאחדות והופכות למין סופת גמז
שמזינה את עצמה, עד שהיא מכלה את כל חומר הבערה של תשומת הלב ודועכת. הפעם המטרה
קלה: הפושע הוא השחקן והצדקן המפורסם שון פן; הפשע הוא ספרו החדש, בוב האני שפשוט
עושה דברים (Bob Honey
Who Just Do Stuff; העברית לא יכולה לעשות צדק עם הדקדוק הפגום במכוון
במקור). עברתי עכשיו על אי-אלו ביקורות של הספר, וכולן קורעות לו את הצורה. על פי
מה שהצלחתי להפיק מהן, כנראה שבצדק. העלילה, עד כמה שיש כזו, מגוללת את סיפורו של
פלוני בוב האני, גבר בגיל העמידה המאוחר המוצא את מחייתו במגוון עיסוקים גונזואיים,
כמו מכירת מיכלי ספיגה והתנקשות בקשישים; בין
לבין, הוא כועס על אשתו לשעבר הכלבה, חושק באישה צעירה וחסרת שיער, ומתפלסף על כל
מה שלא בסדר בחברה האמריקאית של ימינו. לקראת סוף הספר, הקוראים המאושרים אפילו
זוכים לקרוא מונולוג זועם המופנה לנשיא טראמפ, שיתכן והיה הסיבה האמיתית ליצירה כולה.
הפרוזה, לפי כל העדויות, בלתי נסבלת. הסופר
המוכשר נוקט בכל מיני אמצעים ספרותיים מעצבנים: ניאולוגיזמים תמוהים ("she had spizzerinctum to spare"),
אליטרציות מציקות (“There is pride to be had where the
prejudicial is practiced with precision in the trenchant triage of tactile
terminations”) ויתר שטיקים
פסבדו-ביטניקיים לא מוצלחים. כמה מהמבקרים תהו האם פן מבין את ההבדל בין ספר
סיפורת לתסריט; אחרים שיערו, בהנאה לא מוסתרת, שיתכן והוא מעולם לא סיים לקרוא
ספר. הקונסנזוס, ככותרתו של המאמר הרלוונטי בהפינגטון פוסט, היה שחייבים לעצור את הסופר
שון פן.
היותו של הכותב מפורסם יחד עם האיכות הירודה ללא
ספק של הכתיבה הן לכאורה סיבות מספיקות לחינגת קטילה. אבל בין השורות, ובין
המובאות מתוך הספר, נדמה לי שאני מבחינה במשהו נוסף. המבקרים הזכירו את האנטר ס.
תומפסון ואת הביטניקים כהשראות אפשריות לכתיבת הספר. זה נשמע נכון בעיקרון, אבל
במשך קריאת הביקורות, משהו בתערובת של סלידה מהממסד, מנייריזם לשוני ומיניות גברית
נמרצת הזכיר לי מאוד את סגנונו של קורט וונגוט. ומכאן נראה לי שהגעתי לסיבה נוספת
בגללה הספר של פן עורר משטמה רבה כל-כך.
מה משותף, נאמר, לאנשים הבאים: וונגוט, קן קיזי,
האנטר ס. תומפסון, ג'ורג' קרלין, ביל היקס וביל מאהר? לא הרבה, על פניו: שלושה
סופרים (בין השאר), שלושה קומיקאים, חיו בתקופות שונות והתתמקדו בנושאים שונים.
אבל הם חולקים ביניהם מספר מאפיינים, שביחד מתגבשים למשהו שניתן לכנותו טיפוס: גבר
אמריקאי לבן שנולד לפני מהפכת הסיקסטיז, אנטי-ממסדי בעיקרון, זועם, מתעב דת ומלחמה
ובז לתרבות הצריכה (יתכן שהוא רואה את כל שלושת האחרונים כקומפלקס אחד). הגבר הזה
הוא גם דמות ליבידינלית באופן בלתי מתנצל, שממליץ בכל הזדמנות לעשות סקס במקום
מלחמה, והרבה ממנו אם אפשר; הוא בדרך כלל יביע הערצה לנשים באופן כללי, אך הסתייגות
מסוימת מפמיניסטיות אקטיביות. הוא גם בדרך כלל יתמוך בלגליזציה מקיפה של סמים,
כחלק מאג'נדה כוללת של חופש אישי וגילוי עצמי, ולפעמים יגלה סבלנות כלפי סוגים
מסוימים של רוחניות לא ממוסדת.
הטיפוס הזה היה בחזית תרבות הנגד משנות החמישים
עד, נגיד, שלהי שנות השבעים. כיום, כוכבו דעך: הוא גברי באופן סמכותי ותובעני מדי,
עיוור לגמרי לרגישויות של זהות, בטוח מדי בצדקת דרכו המובנת מאליה; אלה מהפרטים
האופייניים ששרדו עד ימינו מוצאים את עצמם בהתנגשויות חזיתיות חוזרות עם תרבות
הפוליטיקלי קורקט והאקטיביזם הזהותני, שהם לא מצליחים, וקצת מסרבים, להבין. וכמו
כל דבר פאסה, הוא זוכה לתגובת נגד אלימה במיוחד דווקא מצד התרבות שהוא לכאורה
שייך אליה, שמבקשת להרחיק את עצמה משרידי העבר שכבר לא נראה מזהיר כל-כך. כיום, צחוקים
על פמיניסטיות במקביל להצהרות אהבה ותמיכה כלליות בנשים יביאו להאשמות (די
מוצדקות, אם נודה על האמת) בהסגברה; סלידה מוצהרת מהדתות הגדולות תגרום לסולד
להצטייר כאיסלאמופוב, יודאופוב ופוב באופן כללי. כללי השיח הפוליטי והמחאה השתנו,
ולחברים לעיל, שרגילים מאוד לחשוב על עצמם כיפים וצודקים, קצת קשה לתפוס זאת.
פן, כנראה, תקוע עדיין בתרבות הנגד של לפני כמה
וכמה עשורים, והספר שלו משחזר בנאמנות את כל המאפיינים של הטיפוס הזה. הסקס הבשרני
(חובבי הספר בטוויטר כבר הציעו משחק "בינגו וגינות" ביחס לאזכורים הרבים
של האיבר הנ"ל בספר, צמוד לשמות תואר כמו "מבהיקה" או
"קסומה"), האלימות האבסורדיסטית, הכעס על הצרכנות והממשל, אפילו הפואמה
שלועגת ל-#MeToo כטרנד אינפנטילי: הכל מצביע לאותו כיוון. גם האסתטיקה, שמנסה מאוד להיות
מין מיש-מש גונזו אידיוסינקרטי, שייכת בעליל לעידן אחר.
מבחינה זו, הוא נחת על הקומבינציה המדויקת
שתבטיח לו את ערימת הביקורות המרושעות ביותר של השנה. שון פן לא כתב סתם ספר גרוע:
הוא כתב ספר גרוע שמזכיר למחנה הצדק והמחאה של היום את מחנה הצדק והמחאה של אתמול,
וזה כבר ממש בלתי נסבל.
אחת הדוגמאות המובהקות לזרם הזה שתיארת כאן זה הסרט 'קן הקוקיה'. בזמנו הוא נתפס כמניפסט אנטי ממסדי, כשיר הלל לרוחו החופשית של היחיד וכו'. כשצופים בו היום לעומת זאת רואים בעיקר יצירה מיזוגנית וסקסיסטית, על גבר לבן, 'פראי' ו'משוגע', שנכבל ע"י חבורה של נשים גדולות ומפחידות (והמשרתים השחורים והכנועים שלהן), כאשר הדמות הנשית החיובית היחידה היא זונה שהגיבור מזמין בשביל החבר'ה בבית המשוגעים. בקיצור, סביר להניח שפורמן לא היה זוכה להספדים מרגשים כל כך אילו מישהו היה טורח לצפות בסרט שלו בעשור האחרון.
השבמחקנכון. ואגב, הוא מבוסס על ספר של קן קיזי שהזכרתי ברשימה לעיל.
מחקאני יודע, אבל המותג 'קן הקוקיה' כסמל של חופש בדרך כלל מזוהה עם הסרט, ובעיקר עם הדמות שגילם שם ג'ק ניקולסון. (וחוץ מזה, לא קראתי את הספר, ככה שאני לא באמת יודע עד כמה כל התכנים הללו נוכחים בו).
מחק