מתוך המחויבות העמוקה שלי לעדכניות ורלוונטיות, קראתי לאחרונה ביוגרפיה של המיסטיקן הידוע לשמצה אליסטייר קראולי (1875-1947). הנ"ל גדל בקהילה נוצרית-אוונגלית קטנה וקנאית באנגליה, וכבר בגיל צעיר למדי מאס בה והחליט להפוך ב-180 מעלות את כל מה שלמד שם; בהמשך הקריירה הצבעונית שלו, צהובוני לונדון הכתירו אותו בתואר "האיש המרושע בעולם", מה שבלי ספק שימח אותו מאוד. הוא אכן עשה כמיטב יכולתו, אבל החלק העצוב מגיע כשמתחוור לקוראת שקראולי אכן היה אדם נורא - אבל מסיבות אחרות לגמרי.
קראולי הצהיר על נאמנותו לשטן, ניסה לזמן כל מיני שדים (הוא ייחס את הופעתה של המפלצת מלוך נס לטקס השבעה שהשתבש בביתו הסמוך לאגם הסקוטי), קרא לפריצת גבולות מינית מוחלטת והוציא לאור עוד ועוד קבצים של שירים פורנוגרפיים (גרועים), אבל התבוננות מקרוב מגלה אדם קטן להדהים: אדם שנהג לנטוש ולבגוד באופן שיטתי בחברים ומעריצים, כל פעם שצרותיו האישיות והפיננסיות הרבות גברו עליו. במהלך משלחת טיפוס הרים בהימלאיה שנקלעה למצוקה, הוא נטש לאחר שנמנע מלעזור לחברי המשלחת במהלך מפולת, מה שעלה לכמה מהם בחייהם; הוא פיתח דפוס התעלל-וזרוק קבוע במאהבות ומאהבים (שהיו, כמו שקורה בהרבה מקרים כאלה, אנשים חלשים ונוחים לניצול מלכתחילה); בתו הבכורה, בעלת השם המופלא Nuit Ma Ahathoor Hecate Sappho Jezebel Lilith Crowley, מתה מטיפוס בגיל שנתיים, בבורמה, אחרי שקראולי, שגרר אותה ואת אמה למסע מיסטי ממושך באסיה, שלח אותן לחזור לבדן לאנגליה בעוד הוא נוסע לפגוש מאהבת בשנגחאי (הוא האשים את האם, ובסופו של דבר דאג לאשפוזה בבית מחסה לחולי נפש). כל חייו של קראולי סבבו תמיד סביב קראולי, ובעוד האידיאולוגיה שלו ("Do what thou wilt shall be the whole of the Law") לכאורה תומכת בכך, ברור שגם הוא ידע מה ההבדל בין הטרנסגרסיות הדרמטיות החביבות עליו ובין שפלות רגילה (עניין משלחת הטיפוס הרת האסון, למשל, היה מקור לבושה שרדפה אותו כל חייו). הגזענות הבולטת שלו נעדרה אפילו הצדקה מיסטית מהזן התיאוסופי הפופולרי באותה תקופה, אלא נראתה פשוט כתחושת עליונות מצויה של הבריטי האימפריאלי כלפי גזעים "נחותים" שצריכים לדעת את מקומם. הסכסוכים הממושכים והקטנוניים להפליא עם מיסטיקנים אחרים מהחוגים שהסתובב בהם (ועם ו.ב. ייטס, שקראולי כנראה שנא פשוט כי הוא היה משורר הרבה יותר טוב) הם הדובדבן שבקצפת.
לקראולי היו הבזקים של תובנה רוחנית רצינית, שהם כנראה אלה שהביאו לו את תהילתו המתמשכת, במיוחד במהלך שנות ה-60 העליזות (קראולי היה חלק מרשימת הקריאה הפסבדו-מלומדת הסטנדרטית עבור ההיפי הנלהב והלא-מאוד-ממוקד, לצד אלדוס הקסלי וספר המתים הטיבטי); אבל רובם הלכו לאיבוד בתוך ים של מחוות מרדניות ילדותיות, התמכרויות, שנור נואש וחוסר יכולת מוחלט להכיר בפגמיו או לנסות להתעלות מעליהם. במובן הזה, מדובר בסיפור טרגי במידה מסוימת: פוטנציאל שהיה ובוזבז על שטויות של יוהרה ואנוכיות. קראולי כנראה מעולם לא חדל להיות הנער שהחליט שהדרך הטובה ביותר למרוד בחינוכו השמרני היא להכריז "אני עכשיו עובד שטןןןןן 666", וכך רוב הקריירה שלו נראתה.
יותר מכך, יש כאן נקודה חשובה עבור מי מאיתנו שתוהים מדי פעם על מהותו של רוע. קראולי עדיין מוצג לפעמים כ"האיש המרושע בעולם", מתוך אותה התלהבות מציצנית ישנה מפרפראות כמו אורגיות, טקסים לכבוד כוחות האופל וקוספליי מוגזם, אבל כל זה אינו בכלל ממין העניין. קראולי היה איש רע, מאוד רע, אבל הנבזות והפחדנות שגילה בכל הזדמנות היו מותירים אותו כזה גם בתוך הקהילה הנוצרית הקטנה שלו או כסתם פלייבוי לונדוני ממוצע. הלקח האוניברסלי הטמון גם כאן הוא לא ההפתעה-לכאורה בגילוי שישנו רוע בנאלי; אלא ההבנה, ההולכת ומתחזקת ככל שאנחנו יודעים יותר, שלא בטוח אם יש בכלל רוע אחר.
Aleister Crowley: Magick, Rock and Roll, and the Wickedest Man in the World/Gary Lachman, 2014
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה