הגנת הרגע: על נצחון המקרי אצל בורחס

ישנו מושג אחד, המשחית ומעוות את כל האחרים. אינני מתכוון לרוע, אשר תחום חלותו מוגבל לאתיקה בלבד. כוונתי היא לאינסוף. - חורחה לואיס בורחס, "התגלמויות של הצב"

לא מזמן קראתי היכנשהו (נדמה לי שב"גרדיאן") ציטוט של נבוקוב על בורחס, משהו בסגנון "חשבתי שיש שם משהו, אבל כשעברתי את השפה היפה מצאתי שאין מאחוריה כלום" (ציטוט מעצבן, כי תמיד מעצבן שסופר אהוב אחד לא מעריך כראוי סופר אהוב אחר, ומפוקפק, כי הוא נשמע חריג מאוד בשביל נבוקוב – שבכל מקום אחר שהסתכלתי בו דווקא הכריז על הערכתו לארגנטינאי). כותב המאמר שבו הציטוט הופיע ציין כי טעות בידו של נבוקוב – מה שהוא ראה אצל בורחס לא היה כלום, אלא הכל, כל מה שישנו. מה שבורחס הציע לא היה אפס, אלא אינסוף – שני מושגים שהמתבונן הלא זהיר עשוי להתבלבל ביניהם בנסיבות מסוימות.

זו אבחנה נחמדה, והיא משקפת תובנה די נפוצה בקשר לבורחס, סופר האינסוף: הרי הוא אהב יותר מכל את הנצחי והמוחלט. "הספרייה של בבל" היא הסיפור המצוטט ביותר בהקשר זה, אולי בגלל שהיא משלבת באופן חסכוני כל-כך בין האינסוף ובין הספרות - שני שדות הפעולה הפוריים ביותר של בורחס שבהם קנה את תהילתו. בורחס עצמו, ב"התגלמויות של הצב", מספר על תוכניתו לכתוב ביוגרפיה של מושג האינסוף, תוכנית שעל מנת להגשימה, לדבריו, כל מה שהיה צריך הוא "חמש או שבע שנים של השתלמות במטפיזיקה, תאולוגיה ומתמטיקה" – שהן כנראה הסיבה שהתוכנית לא יצאה אל הפועל בשלמותה. יארומיר חלאדיק, גיבורו ביש ובר המזל של "הנס הנסתר", הוא מחבר הספר "הגנת הנצח", שמכיל אולי את הביוגרפיה ההיא שלא נכתבה.  

"הצעדים שצועד אדם מיום היוולדו עד יום מותו יוצרים תבנית מסוימת בזמן, תבנית שאין לתפוס אותה. השכל האינסופי תופס את התבנית הזאת מיד, בכוח האינטואיציה, כשם שבני אדם תופסים את תבנית המשולש," מציעה הערת שוליים במסה "ראי של חידות". תמונת האינסוף המוצעת כאן תופסת את הזמן (ובמשתמע, את המרחב) כשלמות כמו-שפינוזאית, ובמידה מסוימת (מקודת המבט החלקית של השכל הסופי, שאינו רואה את העצם השלם שהוא הזמן והמרחב) דטרמיניסטית.  

אך בעוד המוחלט הוא אחד מגיבוריו הידועים יותר, הניצב בשורה אחת עם המבוך, המראה והנמר, הרי שבלא מעט מכתביו צץ ועולה גיבור שני, צנוע ואלמוני יותר, שהוא היפוכו המושלם של האינסוף, במרחב ובזמן: זהו הרגעי, בר החלוף, המקרי או הקונטינגנטי. המוגדר ומוגבל בזמן או במקום, ולעתים הקטנוני או חסר הערך בעליל, הם הגיבורים הנסתרים של רבים מסיפוריו של בורחס; הם ניצבים, חמקמקים, מול הבטחת האינסוף ובסופו של דבר מכריעים אותה. המוחלט, הנצחי וההכרחי נוכחים או מוצעים כאפשרות, אבל נהדפים לטובת הפרטים השבריריים והארעיים ביותר.

ניקח לדוגמה את "המוות והמצפן". מעשה רצח מתרחש; המניע אינו ידוע. מפקח המשטרה המגיע לזירה מציע סיבה בנאלית: שוד שהשתבש. גיבור הסיפור, הבלש הנודע לנרוט, צייד פושעים ואינטלקטואל גם יחד, דוחה את המניע הזה כ"אפשרי, אך לא מעניין". הנרצח היה רב, מומחה לקבלה, ולנרוט משוכנע שסיבת הרצח נמצאת בתחום המיסטי: בתום חקירה קצרה הוא מסיק שהרצח קשור בניסיון לחשוף אספקט סודי של הטטרגרמטון, השם המפורש – שלגביו קיימת "הסברה כי [הוא כולל בתוכו] את סגולתו התשיעית [של האל], היא הנצח, כלומר הכרתם הישירה של כל הדברים שהיו, שהווים ושיהיו ביקום".

לנרוט מתחקה, אם כך, אחרי רוצח (או רוצחים) שמבקשים למצוא בדרך כזו או אחרת את האינסופי. אין ספק שהרעיון קוסם לבלש במידה כזו או אחרת; גם אם אין אינדיקציה שהוא מבקש למצוא את השם בעצמו, החיפוש אחר הנצח כמניע לרצח מרתק אותו, ואף נראה לו הכרחי במידה מסוימת – בפרט כאשר מתרחשים שני מעשי רצח נוספים אשר מצביעים גם הם לאותו כיוון, ויוצרים תבנית גיאומטרית מסתורית הרומזת על תכנון מיסטי רחב היקף. הרמז האחרון חבוי במכתב המגיע לתחנת המשטרה עליו חתום "שפינוזה": הבחירה בשם הזה מציינת הן האופי היהודי של סדרת הרציחות והן את הכיוון הפנתאיסטי שלה, כאשר הכותב (או הכותבים) מסביר את החוקיות של מעשי הרצח כהוכחה "בדרך גיאומטרית" – התייחסות קלה לזיהוי ל-"אתיקה" ולהוכחה של שפינוזה לאופיו האימננטי של האל ביחס לעולם, הוכחה המצביעה על העולם כמערכת של שלמות אינסופית והכרחית.

על סמך הרמזים האלה לנרוט מקיש מיקום בו יתרחש הרצח הרביעי, אשר אמור, לדעתו, לחשוף את השם הקדוש בפני מחפשיו. אך במקום כת המבקשת  להכיר את כל הדברים שהיו, הינם או יהיו ביקום, הוא מוצא את הפושע הנודע רד שרלאך, שהוזכר כבדרך אגב מספר פעמים במהלך הסיפור. אנשיו מכריעים את לנרוט, שמבין שאין לו טעם להתנגד. "אתה מחפש את השם הנסתר?" שואל לנרוט את שרלאך, משוכנע עדיין שהפתרון לחידה מוכרח להיות באינסוף. התשובה פשוטה: "לא. אני מחפש דבר-מה הרבה יותר קל-ערך וארעי. אני מחפש את אריק לנרוט." מסתבר כי התרגיל כולו (מלבד הרצח הראשון, שהיה אכן תוצאה של שוד שהשתבש ולפיכך מקרי לחלוטין) היה מלכודת שנועדה להביא את לנרוט לידיו של הפושע, שרצה בו מסיבה שאין בה כלום עם הכרת הנשגב – הוא ביקש לנקום את כליאתו ומותו של אחיו, שלנרוט היה אחראי להם. מדובר במניע אנושי, פשוט, כמעט בנאלי. התקרית לא הוזכרה לפני כן. סביר להניח שלנרוט כלל לא זכר אותה. המיקוד שלו באינסופי (שהוא מבחינתו מה שמעניין -  ההסבר הפרוזאי והנכון שהוצע לו בהתחלה נדחה על ידו, מאחר ורצח מקרי וסתמי, "אפשרי" ולא יותר, לא נראה לו מספק מבחינה אינטלקטואלית) על פני שגרת המאורעות שאינם מעוגנים במוחלט הפיל אותו בפח.

אך גם ברגעיו האחרונים לנרוט מסרב להרפות מהאינסוף – בקשתו האחרונה לשרלאך היא כי בגלגול הבא, כאשר שרלאך שוב יטמון לו (בהכרח) מלכודת מוות, צורתה תהיה מספקת יותר בעיניו: הוא מבקש למות בתוך הפרדוקס של זנון, בתוכו לא ניתן להגיע מנקודה לנקודה מאחר וביניהן נמצאות אינסוף נקודות אחרות. (בורחס דן בפרדוקס הזה כאחד מגילויי האינסוף ב"התגלמויות של הצב" – הצב האלאי שלא ניתן להשיגו הוא הנזכר בכותרת.) גם ברגעיו האחרונים, כאשר אהבתו לנצח כבר הובילה אותו לאובדנו, לנרוט מסרב להרפות ממנה גם כאשר מטח כדורים פרוזאי בעליל מקיץ עליו את קיצו.

הנצח ב"מוות והמצפן" הוא כוזב, אשליה קטלנית של התבונה, אך ישנם לא מעט סיפורים בהם המוחלט הממשי בהחלט נכנע גם הוא לפני הסתמי. האלף, בניגוד למה שחושב מספר הסיפור בשם זה בהתחלה, אינו הזיית שיגעון של המשורר היומרני קרלו ארחנטינו דנרי: מדובר באמת ובתמים בנקודה אחת במרחב ממנה ניתן לראות, בו זמנית, את כל יתר הנקודות, מכל זווית אפשרית וללא כל הפרעה או הסתרה. זוהי הצצה ממשית ונדירה לתוך האינסוף, לנקודת המבט המוחלטת שאינה נחשפת בדרך כלל לעיני בני אדם. דנרי חושש שעבודות שיפוצים ברחוב בו הוא מתגורר יהרסו את המרתף בו נמצאת הנקודה, שמשמשת אותו בכתיבת פואמה אדירת ממדים המקיפה בתוכה, בשאיפה, את העולם כולו. המספר, הרוחש טינה נסתרת לדנרי בשל יריבות ספרותית ורומנטית (ובשל טרחנותו חסרת התקנה של האחרון), סבור בתחילה כי דנרי מטורף, אבל עד מהרה הוא עומד על טעותו: האלף אמיתית (בעותק של הספר שאני קוראת עכשיו מופיעים סימונים בעט סביב תיאורי אינסופיותה). המספר, הנחשף בתוך רגע להווייתו חסרת הגבולות של היקום כולו, המום לרגע; אך כאשר דנרי השנוא שב וניגש אליו, דורש הכרת טובה עבור התגלית המרעישה, הוא מתעשת בן רגע. קסמו של האינסוף פג, והמספר מחליט לשכנע את דנרי, ברמיזות הנוגעות לבריאותו הנפשית, להניח לבית, ואיתו לאלף, להיחרב.

המספר (גרסה בדיונית של בורחס עצמו) נחשף לנשגב באופן בלתי אמצעי, בצורתו הטהורה והמדהימה ביותר – הוא ראה, ברגע אחד, הכל; והוא בוחר להרוס הכל (יש להניח, בין השאר, בשל מה שנחשף לפניו באלף – מכתבי הזימה שכתבה ביאטריס, אהבתו הנכזבת שמותה פותח את הסיפור, לדודנה דנרי), בשם נקמה קטנונית להחריד ביריב שלא מדעת, בשמה של אהובה מתה שלא רצתה בו מלכתחילה. מכל מה שראה המספר ושכח בתוך האלף, הוא מקונן בשורה החותמת את הסיפור על אובדנו של זכרון יחיד: פניה של ביאטריס.

הדוגמה קורעת הלב מכולן נמצאת ב'גן השבילים המתפצלים'. יו טסון, סיני המרגל עבור הגרמנים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, מגלה, כאשר הסינולוג סטפן אלברט מפרש עבורו את הרומן הנושא את שם הסיפור, את הסוד שגילה אב סבו, שהוא המבנה הכולל של כל הזמן כולו; מעבר להתגלות הקיומית יש כאן גם גאולה אישית, כי נרמז שהחרפה שהטיל אב סבו על משפחתם במפעלו חסר הטעם לכאורה עיצבה את חייו של יו טסון והובילה אותו בזמן הזה (לא בכולם) למקום בו הוא נמצא, לתפקיד השפל-בעיניו של מרגל. הוא מגלה בנשימה אחת את משמעות העולם ואת משמעות חייו שלו, ובתוך רגע מוותר על הכל כשהוא יורה באדם שהביא לו את התגלית. הסיבה לכך עלובה בתכלית, אקראית בתכלית: הוא פשוט בחר את האדם הראשון בשם 'אלברט' שמצא בספר הטלפונים והרג אותו כדי להעביר למפעיליו הגרמנים את שמו של אתר צבאי שעליהם להפציץ. האתר אמנם מופצץ, אבל כפי שאנחנו מגלים כבר בשורה הראשונה של הסיפור, לא הייתה לכך כל השפעה על מהלך המלחמה. המשמעות המוחלטת נזרקת הצידה בשביל חוסר משמעות מוחלט – בשביל אירועים מקריים וזניחים שאיש לא ידע מה חשיבותם ושנשכחו מיד.

הכרחי, אך לא מעניין

חשיבות הרגעים הללו עשויה להתברר כאשר בוחנים מה קורה בסיפורים בהם בורחס בוחן את האינסוף ללא סייגים. ניקח, נאמר, את "כתב האל": המספר, כהן אצטקי שנכלא בצינוק בידי הספרדים כשרק יגואר מארח לו לחברה, מבקש לפענח את הצופן הרשום על בדוגמת הפרווה של היגואר, צופן שמשמעותו תעניק לו כוח אלוהי מוחלט – כוח להיחלץ משביו, ואף לסלק את הספרדים מארצו ולכונן מחדש את הציוויליזציה האצטקית שנפלה. אך בעודו מנסה לפענח את הלחש שיהפוך אותו לכל-יכול, הוא זוכה בדבר-מה אחר: חיזיון הדומה לאלף, אך המציג בפניו נוסף על המרחב כולו את הזמן כולו, את הסיבתיות ואת שלמותו של היקום. זוהי "הכרת כל הדברים שהיו, שהווים ושיהיו", ידיעת-הכל שגם היא תכונה של האלוהות. ועם ידיעת הכל (הכוללת בתוכה גם את ההבנה של כתב האל, כלומר, הגישה לכל-יכולות), אובד לכהן כל הרצון לפעול. מאחר והוא נמצא כעת ברמה האלוהית, כל מה שתכנן לעשות קודם הפך חסר משמעות בעיניו.

"כתב האל" הוא בחינה ספרותית של האמירה המובאת בספר העיקרים "אילו ידעתיו, הייתיו": הידע המוחלט כופה גם נקודת מבט מוחלטת. הוא כבר לא הכהן האצטקי, אלא המוחלט; וגורלו שלו, או גורלה של התרבות האצטקית שאותה רצה להציל קודם לכן, מעניין אותו עכשיו כקליפת השום. הוא יכול לעשות הכל, אבל (אולי בדומה לאל) אין לו סיבה לעשות כלום. הסיפור נגמר בנקודה זו; אין לו לאן להמשיך.

דוגמה נוקבת יותר נמצאת בסיפור "בן האלמוות": בני האלמוות, שחיו בעבר בעיר אותה בנו לעצמם, השמידו את העיר וחיים כעת כפראים, מבלי ליצור, מבלי לדבר, כמעט מבלי לנוע. אין להם כל סיבה לפעול: בתוך חייהם האינסופיים, מה שהיה הוא במוקדם או במאוחר מה שיהיה, ולפעולותיהם, או אף לזהותם, אין עוד כל משמעות. "כל מעשינו צודקים, אך גם סתמיים. [...] אף אחד אינו מישהו, אדם אחד בן-אלמוות הוא כל בני-האדם. [...] לכל, בקרב בני-התמותה, נודע ערך בשל היותו בלתי חוזר, אקראי. בקרב בני-האלמוות, לעומת זאת, כל מעשה (וכל מחשבה) אינו אלא הד של מעשים שקדמו לו בעבר [...] ויחזרו ויישנו בעתיד עד לזרא."

בדברנו על הספריה של בבל, הזכרנו את האינסוף ואת הספרות כשתי רגליים עליהן ניצבת יצירתו של בורחס. יתכן ונכון לומר שהמרחב בו מתרחשת כתיבתו היא הספרות עצמה (או החיים; יתכן ונכון לומר שבשביל בורחס הם היינו הך). ב"בן האלמוות" מתגלה השפעתם ההרסנית של חיי הנצח גם על הספרות: עברו אלף ומאה שנים מאז כתב הומרוס את האיליאדה אודיסיאה, אך כיום, בהיותו בן-אלמוות, כמעט ואינו זוכר אותן, לא כל שכן כותב עוד כמותן (ומדוע לו? בני האלמוות לא חשים דחף להנציח דבר). "אם נניח משך אינסופי, עם נסיבות ושינויים אינסופיים, הרי שהבלתי-אפשרי יהיה דווקא לא לחבר את ה'אודיסיאה'" – אך זוהי בדיוק הסיבה שאיש מבני האלמוות לא עושה זאת בפועל.

באופן אחר, קרלוס ארחנטינו דנרי משתמש באלף לכתיבת פואמה שמתארת הכל, את כל מה שיש בעולם, בלי אבחנה של חשיבות או טעם: "בכמה הקטארים של קווינסלנד, ביותר מקילומטר של הנהר אוב, במד גז מצפון לורקרוס, בבתי-המסחר העיקריים של נפת קונספסיון, בחווילתה של של מריאנה קמבסרס דה-אלויאר ברחוב האחד-עשר בספטמבר בבלגראנו ובבית מרחץ-טורקי לא רחוק מן האקוואריום הידוע בברייטון." התוצאה היא זבל בלתי קריא, גם מחמת חוסר כשרונו הנחרץ של המחבר אך גם משום שהניסיון להקיף את העולם כולו נידון לכישלון מעשי וסגנוני. הספרות מטבעה ממוקדת בפרטיקולרי; בורחס עצמו, אינסוף או לא אינסוף, היה מוקסם מכל מה שפרטני ומקרי: ממכשיר עינויים שהופך לסמל קדוש; מכתיבה כלאחר יד של יצירות שייכנסו אל הנצח; ומאנשים שמשליכים הצידה את המוחלט לטובת מה שקטנוני, מה שמעניין. הארעי הוא שראוי לנו, הוא שמעניק לנו משמעות ומהות. מנקודת מבט זו, הבחירה בארעי והאקראי על פני המוחלט והאינסופי מצטיירת כבחירה הנכונה, המשמעותית, הן מבחינת הסיפור והן מבחינת חיי גיבוריו.

הכהן האצטקי זכה להבין את האינסוף שבידיעה ואת האינסוף שבכוח הרשום על גבו של היגואר, ובהתעטפו באינסוף הזה הפך אינרטי, אדיש וחסר משמעות. השוו את היגואר לגורלו של חתול מנומר כלוא אחר, הנמר בכלוב ב"התופת, שיר א', טור 32": הנמר הזה מוכן למות בשביו ובלבד שימלא את תפקידו ויביא מילה – מילה אחת! – לספר הגדול שיכתוב אדם שיראה אותו במקרה פעם אחת. על כל אהבתו המשוערת של בורחס לאבסולוטי, בקוראנו אותו קשה מאוד להאמין ששליחותו של החתול הראשון הייתה נעלה בעיניו מזו של השני.