יום שישי, 22 בנובמבר 2013

הערה על חוסר קונסיסטנטיות מסוים וסיבותיו

אז נכון יש את הדבר הזה בסדרות אמריקאיות, כשמופיעה איזו מגדת עתידות ומנבאת משהו נורא שעומד לקרות? ונכון שדמות אחת תמיד תהיה ספקנית ומזלזלת, ואחרת תיבהל ותגיד שאולי יש בזה משהו, ובמשך כל הפרק יהיו כל מיני סימנים קטנים ומבשרי רעות שמצביעים על כך שהנבואה עומדת להתגשם, והדמות הספקנית דבקה בספקנותה ואומרת משהו בסגנון "אנחנו קובעים את הגורל של עצמנו!", ואז הם מצליחים בעבודה משותפת למנוע את הדבר הנורא והבלתי-נמנע לכאורה? עד כאן הכל בסדר, אבל הקטע המוזר מגיע כשתמיד – אבל תמיד – יש בסוף איזה טוויסט שמראה שהנבואה דווקא כן התגשמה. לפעמים באופן מלא (מישהו שחזו לו שימות אבל ניצל מתמוטט פתאום מהתקף לב) ולפעמים כקריצה מחויכת (הגיבורים יוצאים מהחדר, ואז פתאום קורה משהו קטן שהולם את התחזית), אבל תמיד משהו. אני לא מצליחה לחשוב על שום דוגמה טלוויזיונית שבה מנבאים משהו שסתם לא מתגשם.

יצא לי לתהות בנוגע לדפוס המוזר הזה. מה אתם מנסים להגיד, אנשים מהטלוויזיה? הכל ידוע מראש או לא? יש כאן איזה מתח בלתי פתור, ונדמה לי שהצלחתי לזהות חלק ממנו.

ביוון העתיקה, נאמר, הכל היה פשוט. הטרגדיות הקלאסיות מבהירות לנו יפה מאוד איך דברים עובדים: ניבאו נבואה והיא תתגשם, וככל שבני-התמותה ינסו יותר להימנע ממנה, היא תתגשם יותר. לא שאם הם לא היו עושים כלום היא לא הייתה מתגשמת, כנראה (אם כי אני לא בטוחה כמה ההנחה הזו נבחנה בספרות). הגורל הוא יודע כל, סטטי ובלתי משתנה. לנו נותר רק לבחור באיזו מידה של חן אנחנו נכנעים לו.

התרבות המערבית (רובה, כן? לכל מי שחושב לקפוץ לי פה עם קלווין) נפטרה מהתפיסה הזו בשלבים איטיים, החל מרעיון השכר והעונש, שמטיל על האדם את האחריות לייעודו הסופי (גם אם הרשות השופטת היא על-אנושית) וכלה בהומניזם החילוני שמהלל את זכות האדם לבחור את דרכו מתוך שימוש בתבונה. הפטליזם העמוק של העולם הקלאסי נחשב (מלבד אצל מכחישי מציאות מקצועיים שמסוגלים להחזיק באמונה שהכל נגזר ועם זאת, ברמת המיקרו, הכל לטובה, ויש מקום לחשוד שגם הם לא בדיוק התעמקו בסופוקלס) למייאש מאין כמוהו, ויותר מכך, לאנטי-אנושי. התפיסה הליברלית הקלאסית מניחה שהאדם הוא בעל רשות, רצון חופשי וזכות בחירה, ושהאחריות לגורלו מצויה, במצב הבסיסי והרצוי, בידיו.

אבל לא אלים אנחנו ולא בני אלים, ולא יכולים לקבוע את דרכנו מתוך שליטה מלאה בעולם שסביבנו. מה שנותר לנו הוא לנסות ולפלס לנו דרך כמיטב יכולתנו בתוך מערכת כאוטית שגדולה מאיתנו בהרבה, ושאין לנו מושג מה באמת קורה או יקרה בה בכל רגע נתון. בעולם בו הכל ידוע מראש, יש לנו לפחות את הנחמה שבסדר ובמשמעות, בידיעה שכך הדברים מוכרחים להיות. בעולם שלנו, אלה המשמעות והמחיר של ויתור על הפטליזם: הכרה בכך ששום דבר לא מובטח או ברור או ידוע, שאפשר להיכשל בקלות, ושיש סיכוי סביר שהכישלון יהיה אשמתך. מעבר לכך, יש כאן הכרה בכך שמעבר לחוקי הפיזיקה אין בעולם שום סדר שאנחנו לא קובעים בעצמנו, ושאיננו, לכן, מלאכותי ושביר.

והמקום המדויק שבו קשה נורא לבטא את המצב הזה הוא הכתיבה. כי פה נמצא כל העניין בכתיבה: העמדת פנים שיש סדר בכאוס, שמה שבמציאות הוא שטף של רגעים אקראיים שמתנגשים זה בזה ונפרדים שוב כשהם יוצרים ביניהם קשרים רופפים ומצטלבים של סיבתיות הוא בעצם מבנה מסודר, עם התחלה ואמצע וסוף ושיא ופיתרון, או במילה אחת, נרטיב. אקדח המונח על השולחן במערכה הראשונה חייב לירות בשלישית; פרט בעלילה יכול להיות, במקרה הגרוע ביותר, red herring, שנוצר ספציפית כדי להסיח את הדעת, אבל לא משהו אקראי לגמרי שסתם עבר בדרך. למיטב ידיעתי, זה מכשול שאולי רק כמה כותבים אוונגרדיים במיוחד הצליחו לעקוף. כתיבה עלילתית לא יכולה לתאר באופן מלא אקראיות וסתמיות, כי אז היא לא תהיה כתיבה עלילתית.

ומה קורה כשיש נבואה בשטח? כמובן שיכול להיות שלא יקרה כלום; למעשה, אם אנחנו הולכים עם האידיאולוגיה, שרוב כותבי הסדרות האמריקאיות משלמים לה לכל הפחות מס שפתיים, לפיה העתיד עוד לא כתוב, הדבר ההגיוני ביותר הוא שלא יקרה כלום. אבל משהו פה יותר מדי לא נוח. גם כשהלקח שהם מנסים להעביר הוא דבר אחד, יוצא שהם מספקים הוכחות דווקא לכיוון השני – כי באיזשהו מקום, קשה לסבול את המחשבה שבתוך מסגרת קבועה מראש, שחוקיה אינם באמת חוקי העולם שלנו ובה כן יש לדברים משמעות, משהו שנשמע משמעותי נאמר סתם ככה. הפרק נכתב כדי ללמד אותנו את הלקח שגורלנו בידינו; אבל עצם קיומו של רצף אירועים שמסודר כדי ללמד לקח כלשהו מסתדר דווקא עם התפיסה ההפוכה. בתוך מסגרת מושגית כזו, הנבואה לא יכולה שלא להתגשם.   


אם נרחיק לכת קצת יותר באותו קו מחשבה, נוכל לומר שנבואה, עוד מבנה טקסטואלי שנכפה על הבלגן של המציאות, מקבילה במובן מסוים לנרטיב; ששמיטת הקרקע מתחת לנבואה, הצגתה כמבנה אקראי וסתמי, תשמוט את אותה קרקע מתחת לחשיבות ולמשמעות של הנרטיב עצמו, מהלך שרוב הכותבים שאינם אותם אוונגרדיסטים שנזכרו קודם לא כל-כך רוצים לעשות. כמובן שכאן אני כבר מתחילה להשתעשע בספקולציות, אבל זה בלוג ומותר לי. למי אכפת, כל מה שכתבתי חסר משמעות בכל מקרה. 

2 תגובות:

  1. יש סדרה שלמה על הנושא הזה, Flash Forward מ 2009. בזמנו נכתב בניו-יורק טיימס שסדרה זו היא חלק מהתופעה של סדרות שנכתבו בהשראת ה 11.9 ועוסקות בגורל.

    השבמחק
    תשובות
    1. (הדיליי הכי ארוך אי פעם, סליחה. ג'ימייל אכל לי את הנוטיפיקציות)

      ראיתי את פלאש פורוורד בזמנו, וצודק, היא באמת מתעסקת בנושאים האלה ובצורה יותר נבונה מהממוצע. ממש חבל שהיא בוטלה בדיוק כשהתחילה לתפוס תאוצה באמת.

      מחק