סיכומי שנה, עבור הרבה אנשים, הם בעצם תירוץ משמח לאוורר את כל הטינות והמררות שהצטברו במהלך השנה האחרונה ולהיראות כאילו הם עושים זאת מסיבה מיוחדת. למה שלא אנסה גם.

השנה האחרונה, ובמיוחד החצי השני שלה, הייתה בעיקר תקופת ביניים ששום דבר לא קורה בה, וכאלה לא מועילות לי במיוחד. היא התאפיינה, מבחינתי, במיאוס (מאנשים שמסרבים להפתיע אותי, מסרבים להתעלות על המגבלות הידועות, מסרבים לומר משהו שלא נשמע לי שחוק) ובדידות (תזכורת מתמידה כמה קשה לי להתחבר, כמה קשה אני צריכה לעבוד בשביל לשמר קשר, כמה מעט אני מסוגלת לעורר אכפתיות). כך שאני לא יכולה לומר שהשנה הזו מסתיימת עבורי באופן חיובי במיוחד.

כולנו סובלים מאותה התמכרות לציונים שרירותיים בזמן, מהרגשת החשיבות המזויפת שניתנת ליו שהוא בדיוק כמו כל יום אחר מלבד העובדה שהמספר המציין אותו אחר. אבל מי יודע. אולי אני אקום מחר בבוקר והכל ייראה אחרת, כל הדברים הרעים יעלמו וכל הדברים הטובים שוב יראו כאילו יש בהם משהו. נותר לי לחיות ולראות. שנה טובה.