יום שבת, 9 בפברואר 2013

קינת הקקפו




עוף מוזר הוא הקקפו (Strigops Habroptila, או תוכי ינשופי, למרות שאין לו שום קשר לינשופים). דגלאס אדאמס זצ"ל מספר לנו בספרו הזדמנות אחרונה לראות על היצור הזה: לקקפו אין טורפים טבעיים, והוא חסר-מעוף ונטול כל אמצעי הגנה; קצב הריבוי הטבעי שלו איטי להחריד, והזכרים מושכים את הנקבות באמצעות קול במבום עמוק שהתדר הנמוך שלו מקשה לאתר את מקורו (מה שלא עוזר לקצב הריבוי). הקקפו ירוק, רך ומסורבל; הוא מבלה את רוב זמנו בתעייה סביב הגבעות במבט ממצמץ והמום. מדי פעם הוא נופל מעץ.

מיותר לציין שכניסתם של מינים פולשים לניו-זילנד הביאה להכחדתו המוחלטת כמעט של העוף הנעבעכי, שהתגובה המיידית שלו לסכנה היא פשוט לעמוד שם. תוכנית שימור מקיפה בת 30 שנה הצליחה להציל את המין, שחי כיום באושר יחסי בכמה איים קטנים שטוהרו לחלוטין מטורפים ומינים מתחרים. וויקיפדיה מספרת לי כי נכון לשנה שעברה אוכלוסיית הקקפו מונה 126 פרטים, שכולם מוכרים לעובדים בשמותיהם הפרטיים.

ביום הראשון שלי בקורס הצבאי שאלו אותי המפקדות מה התחביבים שלי. אמרתי שקשה לי לענות, כי אין לי שום תחביב מאוד ספציפי, איסוף בולים או משהו בסגנון. זה מאוד הצחיק אותן, משום מה, למרות שהן שמרו על פרצוף חתום; בסוף הקורס סיפרו לי שזכיתי והייתי הראשונה שמצאה את עצמה על קיר הציטוטים בחדר הסגל. אני לא התבדחתי; קשה לומר שיש לי 'תחביבים', כמו פיסול בחימר או בניית טיסנים. הפנאי שלי מורכב בעיקר משתי פעילויות: קריאה (הרבה) וכתיבה (קצת). אלה הדברים שאני יודעת לעשות.

לפעמים זה מספיק. בצבא זה הספיק, אם כי נדרשתי לכתוב בשיחדש התקשורתי-צבאי של דובר צה"ל. ככל שעובר הזמן, אני מתחילה להבין שיש לי פה בעיה, לפחות מבחינת הפרנסה. העולם מוצף באנשים שכותבים, וכל אחד מהם מרגיש שכתיבתו-הוא היא המפתח לפיצוח כל בעיות הקיום. נסו לקרוא פעם מוספי תרבות או טורים אישיים בעיתון ותקבלו מושג במה מדובר. כל הנ"ל מתחרים על נתח שוק מצומצם, שרוב המשרות בו יושבות יפה על סף שכר המינימום. בינתיים, בחברות היי-טק ומעבדות עמלים האנשים שמקדמים את העולם באמת. פרשני-המציאות-על-דעת-עצמם אינם אלא נמלים שזוחלות על קטר של רכבת וחושבות שיש להן משהו מעניין להגיד על המנגנון.  

ניסיתי לשלם את החוב שלי לצד הריאלי של העולם, שהנתק ממנו תמיד עורר בי רגשי אשמה. אבל ראיות שהצטברו מאז ימי בית-הספר היסודי הוכיחו לי לבסוף שאני פשוט לא מוכשרת לריאלי. לא שאני מדהימה בהומאני: לנגן או לשיר אני לא יודעת, וכישורי הציור שלי סבירים במקרה הטוב. בכל הנוגע למלאכות יד, היד היחידה שלי היא שמאלית. הביקור האחרון שלי בבנק הוכיח לי כמה ההבנה שלי בניהול חיים אמיתיים מחרידה. בקיצור, אני לא מותאמת לחלוטין להישרדות בסביבת המחייה שלי, שדורשת כישורים מוגדרים ויחס עלות-תועלת הרבה יותר גבוה משיש לי להציע. 

כנראה שכל זה הוא הגזמה פראית, או כך לפחות אומרים לי. אני מוצאת עכשיו, בהדרגה ובזהירות, ממה להתפרנס, אם כי משכורת נורמלית עודה חלום מרוחק. אני מתכננת קדימה מבחינה אקדמית, וזה מסלול שסביר שאנסה להמשיך בו. מעולם לא נטרפתי על-ידי סמור. אני לכל היותר בז מאוריציוס, או משהו כזה. אני אצטרך לעבוד קשה, אבל יש סיכוי טוב שבסופו של דבר אסתדר, כך או אחרת.

ועדיין... כל-כך הרבה חסר לי. כל-כך הרבה דברים בסיסיים ליתר האנושות, כמו כישורי תכנות, או סטטיסטיקה, או נגינה בגיטרה, או לא ליפול מעצים. ותמיד יש לי הרגשה שבקצה הדרך ממתין לי, כמו שלט אבירים, הקקפו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה