יום שישי, 11 בינואר 2013

עוד המלצות על סרטים נידחים


טוב, אז אם כבר התחלתי עם דברים-שענבל-נורא-אוהבת-ואף-אחד-אחר-לא-שמע-עליהם-חוץ-מבן-זוגה-ביש המזל-שצריך-לספוג-הכל, אני יכולה להמשיך כבר באותה רוח. והפעם: Grosse Pointe Blank, ששמו העברי הפושר להפליא הוא מפגש בגרוס פוינט ושייקרא גרוס פוינט להלן.

ג'ון קיוזאק משחק רוצח שכיר מדוכא שחוזר לפגישת מחזור בעיר מולדתו ומנסה לחדש את הקשר עם אהבת נעוריו.

מבחינתי, התיאור הזה נשמע כמו סיבה די טובה בפני עצמה לראות את הסרט. מאחר וזו טכנית קומדיה רומנטית, ואקסיומה נודעת קובעת שקומדיה רומנטית עם נשק חם מקבלת יתרון אוטומטי על קומדיה רומנטית סתם (ר' חמים וטעים), הרי שיש לו נתוני פתיחה די טובים. כמו כן, ג'ון קיוזאק נורא חמוד, וכל סרט רומנטי שהוא משתתף בו ושאינו מעצבן כמו נאמנות גבוהה או פצצת ניו-אייג' מבחילה כמו סרנדיפיטי ראוי לתמיכה מירבית.

אז, מרטין הוא רוצח שכיר שלאחרונה מתחיל לזייף קצת בביצועים. בעצת הפסיכולוג שלו (שמנסה נואשות להיפטר מהפציינט הפלילי הטורדני) הוא מחליט לנסוע לפגישת מחזור בעיר מולדתו, גרוס פוינט. הוא מקווה לחדש את הקשר עם דבי, אהבת נעוריו, אותה נטש במפתיע אך מעולם לא שכח. בדרך הוא אמור גם לחסל מישהו באותה עיר – כפיצוי ללקוח זועם על מבצע משובש קודם. בעקבותיו דולקים רוצח שכיר מופרע בגילומו של דן אקרויד שמנסה לגייס אותו בכוח לאיגוד מתנקשים שהוא מקים, שני ביטחוניסטים מפוקפקים שהמופרע הנ"ל שילח בו כאמצעי לחץ, וטיפוס מוזר עם מבטא כבד שמנסה לרצוח אותו כי... ככה, נו. הוא בטח עשה משהו לא יפה.

זה נשמע סוג של דבילי. זה יכול היה להיות דבילי. זה לא. זה כיף. למה? אה-הא.

הדיאלוגים. מעבר לשנינות המובנית ולבדיחות הרצח (הטובות בפני עצמן), יש משהו מאוד... אמיתי... באינטראקציה בין הדמויות (שאינן פסיכופתיות לגמרי). היחסים המתחדשים בין מרטין לדבי נראים כמו יחסים בין שני אנשים עם עבר משותף, לא בין שתי בובות תסריטאיות; כנ"ל הפגישות עם חברים מהעבר. יש מעט מאוד הסברים על הרקע של הדמויות, אבל מהקצת שנותנים לנו התמונה מצליחה להיות ברורה לגמרי. סצינה לדוגמה, רק כדי להבהיר במה מדובר: מרטין עולה לקבר של אביו, שנפטר בהיעדרו, ושלא שמענו עליו שום דבר. הוא ניגש למצבה, שולף בקבוק וויסקי שקנה בדרך, ושופך את כולו על הקבר בפנים חתומות. לאחר מכן הוא שומט את הבקבוק על האדמה, מסתובב והולך. האם באמת צריך להוסיף על כך?

כל סיקוונס פגישת המחזור פשוט מופתי, בכך שהוא מצליח להעביר בדיוק את המבוכה ואי-הנוחות שחשים בסיטואציות כאלה, ובמעט מאוד מילים. אין צורך להסביר כאן שום דבר במפורש: היחסים שהתקיימו בעבר בין האנשים הללו ברורים משיחות החולין הגמלוניות ומהעלאת הזכרונות הנואשת מעט, ואנחנו מקבלים את ההרגשה שבסיטואציה כזו, התגובות שלנו היו דומות מאוד. הבריון השכבתי לשעבר הוא פנינה אמיתית; בעימות קצר איתו מרטין מצליח להתעלם מכל קלישאות סגירת החשבון ולייצר את אחת הסצינות המצחיקות ביותר בסרט, שעם זאת מרגשת למדי.

הפסקול. כיאה לסרט שעוסק באיחוד של מחזור 80 ומשהו, הפסקול מורכב אך ורק מלהיטי אייטיז, אם כי בדרך-כלל מהצד הפחות דביק ומתקתק של המפה. חוץ מזה שנורא נחמד לשמוע סרט עם הפוגז, הקלאש, פיית נו מור ודיוויד בואי מנגנים ברקע, מישהו שם טרח והתאים תמטית בין מילים לעלילה, כך שהאפקט הנוצר הוא בין משעשע (We Care A Lot מנגן בכניסה לפגישת המחזור, I Can See Clearly Now על רקע סצינת התנקשות) למרגש (Under Pressure נשמע ברקע בזמן רגע התגלות קיומי קטן שמרטין חווה – אני עדיין לא מסוגלת לשמוע את השיר הזה בלי לחייך) למגניב (Mirror In the Bathroom נותן קצב לסצינת מכות [ע"ע] מהירה ומוצלחת).

המכות. לגרוס פוינט יש, מן הסתם, אלמנטים של מה שאבא שלי מכנה 'סרט חקלאי'. אבל הזגזוגים המהירים בין אלמנטי-קומדיה-רומנטית לקרבות אלימים מוסיפים לווית חן לאחרונים, ועושים את הראשונים מצחיקים יותר.
מלבד זאת, האקשן פשוט טוב: מהודק, אינטנסיבי ולא מופרך מדי. סצינת המכות שנזכרה לעיל, לדוגמה, נראית באמת כמו קרב מגע ולא כמו כוריאוגרפיה, מה שלא מפחית במאום ממגניבותה. מרטין גם אינו גיבור פעולה בלתי פגיע שיוצא מסיטואציות קטלניות בלי לפרוע את השיער: כששורטים אותו הוא בהחלט נשרט. לשונאי האלימות: בשליש האחרון של הסרט במיוחד יש כמה רגעים גרפיים למדי, אם כי שום דבר שמתקרב אפילו לטרנטינו ממוצע.

הקרוס-ז'אנריות. צריך להיות קצת ערניים כדי לתפוס את זה, אבל גרוס פוינט מתכתב עם שני ז'אנרים קולנועיים מוכרים (ואייטיזיים) באופן מבדר מאוד.

הז'אנר הראשון הוא קומדיות הנעורים האייטיזיות. קיוזאק, כזכור, השתתף בלא מעט מהן, וגרוס פוינט נראה כמו המשכון מטורלל של אחד הסרטים האלה. בפגישת המחזור כולם שם: הביריון הכיתתי, הבלונדינית היפה, החבר הטוב הלוזר והמצחיק שמאוהב בבלונדינית הנ"ל, הבחורה המקורית ויוצאת הדופן שבה הגיבור מאוהב וכמובן מרטין עצמו, שהיה כנראה נער ממשפחה קצת לא מתפקדת עם נטיות אנטי-חברתיות קלות, כיאה לגיבור תיכוניסט אמיתי. אבל עד שהוא חוזר, המשפחה הלא מתפקדת כבר מפורקת לגמרי והנטיות האנטי-חברתיות התפתחו לקריירה של מחסל מקצועי. אז הכל מתנהל כמו שהיינו מצפים מהמשכון כזה להתנהל – מלבד השאלה הקטנה הזו של "אז מה אתה עושה בחיים, מרטין?" (הוא עונה בכנות לכולם, אגב. אף אחד לא מאמין לו).

השני הוא סרטי היאפים. אתם יודעים, הפירמה, וול סטריט, כל הסרטים האלה שעוסקים בהצלחתו הענקית של מקצוען צעיר בחליפה נחמדה, שמגיע מהעיירה לעיר הגדולה ומפתח קריירה מטאורית עד המשבר המוסרי הבלתי נמנע. מרטין (מקצוען צעיר בחליפה נחמדה) סובל לכל הדעות ממשבר אופייני לאחד מגיבורי הסרטים הללו: אחרי כמה שנים של עבודה אינטנסיבית, הוא מתחיל לפקפק בצדקת דרכו המקצועית וחוזר לעיירה הקטנה בה גדל כדי לנסות להתחבר מחדש לאהבה ולתום הנעורים.

הדבר היחיד שדי מנוטרל כאן הוא האלמנט המוסרי. הדמויות האלה הן בדרך-כלל צעירים טובי לב שהסדר הקפיטליסטי חסר הרחמים גורם להם להתנהג כמו סוציופתים, ואז לעבור התפכחות שמחזירה אותם לערכי החמלה, אהבת האדם וכו'. מרטין, לעומת זאת, באמת סוציופת. כל הרציונליזציות שהוא עושה לקריירה שלו לא משנות את העובדה שהוא הורג אנשים בשביל כסף. ההתעקשות שלו להתייחס להכל בתור "רק ביזנס, שום דבר אישי" די מגוחכת, וכולם שמים לב לזה חוץ ממנו. לכן, בניגוד, לסרט ממוצע מהז'אנר, אין פה באמת מוסר השכל נורמלי: הגיבור שלנו דפוק עד היסוד מההתחלה, וכל התפכחות שהוא עובר במהלך הסרט (ויש כמה כאלה) לא באמת יכולה לשנות. הדיסוננס מנטרל כל פרטנציה של מטיפנות ועושה הכל הרבה, הרבה יותר מצחיק.

אני ממש לא בטוחה שהצלחתי להעביר באמת את הקסם של הסרט הזה, שהוא חמקמק-משהו מלכתחילה. אז אסתפק בהמלצה: אם אין לכם בעיה עם אלימות בסרטים, צפו בו, עשו לעצמכם טובה. הוא כיף.

4 תגובות:

  1. אז את גרוס פוינט בלאנק לא ראיתי (אם כי כבר שמעתי עליו דברים טובים לפני כן), אבל מה שכתבת בסוף על דמות הרוצח הזכיר לי במעורפל סרט שראיתי פעם בשם... ביג היט, נדמה לי? אנסה לחפש כשלא אהיה עייפה כ"כ. בכל אופן, גם שם הגיבור הוא רוצח שכיר, וגם שם הוא די מתוסבך, אם כי נראה לי שבצורה אחרת. זה די חמוד, בכל אופן.

    השבמחק
    תשובות
    1. מדובר בזה, אני מניחה:
      http://m.imdb.com/title/tt0120609/
      אשלים בהזדמנות. אין מה לעשות, יש משהו בסרטי רוצחים שכירים. הגשמת איזו פנטסיה שלא היינו רוצים להתקרב אליה במציאות, כנראה.

      מחק
    2. כן! הי, לא זכרתי שזה עם מרק וולברג...
      אני לא זוכרת הרבה פרטים, אז אני לא יכולה להמליץ על הסרט בפה מלא, אבל כאמור, הוא די חמוד.

      אני לא מצליחה לחשוב על הרבה סרטי רוצחים שכירים, למען האמת, אבל זה אכן ארכיטיפ פופולרי. אולי באמת בגלל העניין של הגשמת פנטזיה, אולי כי זו דמות שמאוד קל להפוך לאנטי-גיבור, הכי מקצוען קר-מזג שיש אבל אולי דווקא יש לו נשמה? ואפילו אידיאלים? זה לא סתם פושע מן השורה כי הוא אחראי לגורלו, אבל מצד שני גם לא ברון פשע, אלא מין זאב בודד כזה. כמו שודד-התכשיטים המומחה, או המרגל, או (מהצד השני של החוק) הבלש, בעיקר מזן ה-hard-boiled - הוא badass עם המון יכולות מיוחדות שפועל לבד, לפי הכללים המקצועיים והמוסריים של עצמו, ואם הוא מהצד של הרעים אז בכלל אפשר להכניס כל מיני התחבטויות מוסריות שמוסיפות עומק-אינסטנט.

      ...טוב, ברור לך שאני הולכת עכשיו לחפש דברים על רוצחים שכירים בטי.וי. טרופס במקום לעבוד, כן?

      מחק
    3. Hitman with a Heart ברעל!

      האלימות המסוגננת+הזאביות הבודדת היא כנראה העניין, כן, בנוסף לחופש המוסרי - כולם רוצים לפעמים פשוט לירות באנשים רעים/מעצבנים. מצחיק שמרטין עצמו מתייחס במפורש לקטע הזה בסרט - יש איזו סצינה שהוא מתרגז על ההוא מהאיגוד כי "אני עובד לבד. אקדוחן בודד. אני אוהב את זה, אתה לא רואה איך אני מתלבש?"

      מחק