אטיודים פולניים

I.

כשעוד היינו בצבא, הלכנו, חברתי הטובה והקולנוענית-לעתיד א' ואני, לראות את חיים של אחרים שבדיוק הציג אז בקולנוע. המטרה המוצהרת הייתה לעזור לי למצוא נושא שיחה עם בחור מהיחידה שהיה לטעמי וידעתי שאהב את הסרט. זה לא הלך בסוף (בגלל נסיבות שלא היו תלויות בי), אבל לכל הפחות נהנינו. יצאנו וכדרכנו התחלנו לנתח את הסרט למוות. הסיטואציה המרכזית שבו, אמרנו, היא משל למלאכת הכתיבה: סוכן השטאזי האפרורי שמסתתר בעליית הגג, מתמלל את חייהם של שני בוהמיינים דיסידנטים בפוטנציה, הוא עצמו מחזאי; "גיבורו" המחזאי ובת זוגו הן הדמויות, שככל שהוא שוקע בכתיבה שלהן, הוא משקיע את עצמו בהן רגשית ומתחיל לשכתב את חייהן כדי להגן עליהן. זו נראתה כמו אנליזה לא רעה בזמנו.

כמה חודשים לאחר מכן הסרט הגיע לטלוויזיה, והתיישבתי לצפות בו עם אמא שלי. היא חובבת נלהבת של קולנוע 'זר', ותהיתי אם גם היא תבחין במשמעויות שא' ואני מצאנו. היא לא הבחינה. היא בילתה את הצפייה בהיאחזות במשענת הכיסא בכל פעם שהשטאזי קפצו לביקור, קללות נמרצות כלפיהם והבעת אומללוּת עילאית למראה רשת המיקרופונים שנפרשה בביתם של שני הבוהמיינים חסרי המזל. איפשהו לקראת חצי הסרט היא פרשה.

II.

אמא שלי חיה בבוקרשט עד גיל שנתיים, ואחר-כך בפריז עד גיל שש. אלו היו הבירות בהן הוצב באותה תקופה סבא שלי, דיפלומט פולני וקומוניסט נאמן. בתחילת שנות ה-50, בזמן שהוא שימש כנספח כלכלי בפריז, סבתא שלי התחננה בפניו לנצל את ההזדמנות ולערוק. הוא סירב. לא לגמרי ברור למה: הוא כבר התחיל להבין באותה תקופה עם מי יש לו עסק בממשלה הסטליניסטית של הרפובליקה העממית הפולנית. אולי זה היה עניין של כבוד, או של חוסר רצון לשרוף גשרים עם חברים מאחורי המסך, מי יודע. בסביבות 1955 הם חזרו לוורשה.

בוורשה אמא שלי ואחיה הצעיר הלכו לבית הספר, למדו התעמלות ונגינה והתפלקו פה ושם למיסות או לבית הספר של יום ראשון (למורת רוחו של סבא שלי. כי הוא היה אתאיסט, כן, אתם מבינים). אמא פיתחה שם סלידה בריאה מאנשים במעילים ארוכים שדופקים על הדלת באמצע הלילה. ב-1957 סבא הגיש בקשה רשמית ראשונה להגר; הוא נענה בשלילה, ותוך זמן קצר התחילו להישלל ממנו גם דברים אחרים. באזור 1965 הוא נעצר וישב בכלא במשך כמה חודשים. זמן-מה לאחר מכן בקשת ההגירה אושרה.

III.

קראתי לא מזמן את הרוח השבויה של צ'סלב מילוש. זה הדין-וחשבון שלו על מה שהתחולל בקרב האינטליגנציה הפולנית תחת הכיבוש הסובייטי. זה אחד הספרים המדכאים ביותר שקראתי בחיי, והוא מאיר-עיניים ביותר. הבעיה הגדולה בהתנגדות לדוקטרינה הקומוניסטית, הוא אומר, היא היותה כל-כך הגיונית: המטריאליזם הדיאלקטי היה צו השעה האינטלקטואלי של אותה תקופה, ואיש לא חש שהוא מסוגל להתווכח עם מצעדה (שהיה, בבירור, בלתי-נמנע) של ההיסטוריה. להתנגד פירושו לא רק לסכן את עצמך, אלא גם לסכן את האמון באינטלקט שלך. המתנגד להיסטוריה הוא טיפש, וסופו להימחץ; קשה למצוא טיעוני נגד לתזה הזו. ואנשי האינטליגנציה, רבים מהם שבורים לחלוטין אחרי מלחמת העולם השנייה (שהותירה מיליוני הרוגים ואת ורשה כחביתה הגדולה בעולם), אימצו אותה בהתלהבות קודרת. אלה היו האינטלקטואלים; הדבק שהחזיק את העם היה אחר, והוא זה שראיתי כשישבתי לצפות עם אמא בסרט הגרמני.

מילוש כתב את הספר זמן קצר אחרי שערק למערב. הוא עשה זאת בפריז, ב-1951, בזמן שחי שם במסגרת תפקידו כנספח לענייני תרבות. הוא פספס את סבא שלי בחודשים ספורים.

IV.

אתוס הצניעות הקומוניסטי לא הפריע לסבא שלי להעריך במידה סבירה את הנאות החיים. בפרט הוא אהב אוכל, טוב והרבה. מספרים שהוא היה מסוגל לזכור כל דבר שאכל בכל מסעדה שהיה בה, בכל מקום בעולם, אי פעם (תכונה שאני ירשתי). היכולת הזו כנראה נולדה לו מנערותו בשטעטל אי-שם באזור לבוב: המורשת המפוארת ביותר שקיבל משם הייתה הרעב. הוא ברח בגיל 18, למד באוניברסיטה בלבוב, הפך לקומוניסט והתגייס לצבא הרוסי. אשתו הראשונה והאהובה, גויה פולניה, נהרגה בהפצצות. כשחזר לפולין, השטעטל שלו כבר לא היה קיים.

לקראת סוף חייו, הוא חזר להניח תפילין בבוקר ולשמוע תקליטים של זמירות ביידיש. אני לא חושבת שהוא חזר לדת: הייתה כאן בעיקר אשמה, ואולי קצת געגועים. חוץ מזה, אני לא חושבת שנתקלתי אי-פעם ביהודי פולני (אפילו הדתיים) שהאמין בכנות באלוהים. ואם בכנות, אז לא בשמחה.

V.

בכמה מהרשימות שכונסו בספר מכתבים מדומים של יורם ברונובסקי הוא מתאר רשמים מכמה נסיעות לפולין, באמצע-סוף שנות ה-80. הימים הם כבר ימי דעיכתה של הרפובליקה העממית: כולם יודעים שהקץ קרוב, והכבלים מתחילים להתרופף. אבל אין אווירת שמחה בפולין שהוא מתאר: מבחינתו, פולין של אז היא פורגטוריום מאוכלס ברוחות נטולות גשמיות. החופש כבר באוויר, אבל לא ברור אם יש מי שייהנה ממנו.

פולין של היום, כפי שראיתי אותה, כבר התאוששה מהמצב הזה: אחרי ההצטרפות לאיחוד הכלכלה השתקמה ורוח המיערוב הכללית קיבלה דחיפה משמעותית. אני לא יכולה לתאר את המקומיים כמסבירי פנים או לבביים מדי, אבל נו, קשה להאשים אותם.

VI.

היא שקרנית איומה, אמא שלי. אין לה כל כוונת זדון: להפך, לעתים קרובות היא שיקרה לי או הסתירה ממני דברים כדי להגן עלי. אבא שלי ואני מתקשים מאוד בשקרים וגם גרועים בהם, אבל היא מסוגלת לשקר כלאחר יד, סתם ככה. סבתא שלי הייתה בדיוק אותו הדבר, אם לא גרועה יותר: עד יומה האחרון, בתעודת הזהות הישראלית שלה לא היה כתוב שמה האמיתי אלא שם של משרתת פולניה, זהות מזויפת שהיא השיגה כדי לשרוד את לבוב של שנות ה-40 ושמרה לאחר מכן. בסופו של דבר, הדברים האלה הופכים להרגל.

VII.

אמא ואני היינו בפולין לפני כמה שנים. סוג מאוד מצומצם של מסע שורשים. גרנו בוורשה אצל פסבדו-קרובים-רחוקים, שזו הייתה הפעם הראשונה שפגשנו אותם. הם היו נחמדים והכנסת האורחים שלהם הייתה ללא רבב, אבל קשה היה לקשור איתם שיחה. הלכנו לראות את הבית שבו אמא שלי גרה. בשביל משפחה אמידה יחסית, בית הדירות נראה די עלוב ואפור. לא יכולנו להיכנס, אז רק הצצנו לחצר. אמא שלי זכרה את הבאר שעדיין הייתה שם, והצביעה על החלון שהדירה הייתה מאחוריו. שאלתי אותה אם היא רוצה להיכנס. היא אמרה שלא. זה מקום זר עכשיו, היא אמרה. אני לא חושבת שהיא שיקרה.

בקרקוב גילינו את כוחה של ההתמסחרות, או אולי של הצעירים הפולנים שגילו בשנים האחרונות את מגניבותה של התרבות היהודית, ומחפשים להם בנרות סבתא יהודיה שתחבר אותם מחדש לזהותם האבודה (אם כי לא כדי להוציא דרכון ישראלי...). אני חושדת שהם אלה שהפכו את הרובע היהודי של קרקוב למין דיסנילנד של מגני דוד עקומים ועברית עילגת. זה היה די מצחיק.

VIII.

אני מכירה מישהי שמעריצה את פולין. בת גילי בערך, רגילה לגמרי. שני ההורים נולדו בארץ. בפגישתנו הראשונה היא חקרה אותי על הקשר הפולני שלי. היא הוציאה אזרחות, כמובן, ולומדת קצת את השפה, וקוראת לפולין "מולדת".

 משום מה, הבחורה הזו תמיד עושה לי צמרמורת.

IX.

לא, אני לא חושבת שלרשימה הזו יש פואנטה.