יום ראשון, 30 בדצמבר 2012

עוד גירודים סתמיים מתחתית המגירה


מותו של הפרופסור בשנה שעברה לא היווה הפתעה מרעישה, אם כי יש להודות שגרם לצער מסוים בקרב החוגים בהם היה מקובל. אין ספק שחסרונו הורגש על ידי כמה מעמיתיו הוותיקים; פינת המועדון בה נהג לשבת נותרה ריקה, ורבים מהקשישים שנהגו לפקוד מוסד זה עוד מימי המלחמה היו רואים זאת ומנידים בראשם בעצב, חושבים על היום בו אף הם יותירו אחריהם כיסאות ריקים ומקטרות מיותמות.

הפרופסור עצמו נותר כל ימיו איש שקט ונעים הליכות. נחשב מומחה מכובד בתחומו, אך מעולם לא היה מאותם אקדמאים רודפי פרסום ותהילה, אשר היו דוחפים עצמם לשערי מגזינים פופולריים שאין בהם מקום לאיש המחשבה. מאמריו התפרסמו וזכו לשבחים, מחקריו צוטטו בעבודות המחקר של אינספור סטודנטים, וזה, לטעמו, היה די והותר. נעוריו לא ביישו את זקנתו: כסטודנט צעיר בעצמו, בימים שלפני המלחמה ובמהלכה, לא הותיר חותם מיוחד, אם כי זכה במספר פרסים על הצטיינותו היתרה בלטינית וכן במשחק השחמט.

רק דבר יוצא דופן יחיד פגם בדמותו השלווה: מסיבה כלשהי, אשר איש מעולם לא מצא לה הסבר מתקבל על הדעת, הפרופסור לא השתקף במראות. תכונה מוזרה זו גרמה מבוכה רבה, ולעיתים אף מצוקה, בקרב אנשים אשר פגשו בו לראשונה. זכור המקרה בו אשתו של דיקן הפקולטה, לאחר שהוצגה בפני הפרופסור בכנס סיום המחצית, העיפה מבט במראה אשר נתלתה על הקיר שלצידם, נאנחה והתעלפה במקום, וכמות מכובדת של מלחי הרחה נדרשה כדי להשיבה להכרה. עם זאת, היא נותרה נסערת במהלך כל הערב, וציינה באוזני כמה אורחים (בקול רם דיו) שישנו משהו לא ראוי בעליל באיש אשר נוהג כך. הפרופסור עצמו התייחס לכל העניין בהומור ואף שלח לה למחרת חבילת שוקולדים כפיצוי על עוגמת הנפש, צעד אשר פייס אותה מיד.

בכל מחזור סטודנטים היו כמה אשר טוו בצוותא השערות שונות ומשונות באשר למשמעות  מצבו של הפרופסור. הלצים שביניהם היו זורקים הערות שנונות בדבר נטיותיו מוצצות הדם של הסגל כולו, אם כי למען ההגינות יש לציין שהאיש היה מורה חביב ומעולם לא נחשד בהיטפלות לצווארו של מי מתלמידיו. מספר דוקטורנטים לפיסיקה בילו כמה לילות חסרי שינה בניסיון להרכיב נוסחה אשר תסביר, מבחינה אופטית, את האפקט, אם כי בסוף לא הפיקו דבר. מעשיים יותר תהו כיצד הוא מתגלח. הסקרנות בדבר חייו האישיים הביאה רבים לסף דלתו בתואנות שונות ומשונות: אלו נדונו להתאכזב. הקוטג' הצנוע בו גר היה, לכל דבר ועניין, מעון שגרתי עבור רווק מזדקן. אפילו ראי קטן היה תלוי בחדר האמבט, אם כי סדוק מעט ומלוכלך מהזנחה.

הסיפור היחיד הראוי לציון בהקשר זה סופר על-ידי בחור אשר הגיע ערב אחד לבית הפרופסור במטרה להתייעץ עמו, ולאחר שנקש על הדלת לא המתין ונכנס מיד. הוא טען שראה את הפרופסור ישוב ליד שולחנו, בגדיו ושיערו סתורים, והוא מביט – במבט מקובע, אובססיבי כמעט, כפי שתיאר זאת הצעיר – בתמונה או במסמך, צהוב ומתפורר מרוב שנים. שנייה לאחר מכן התעשת והטמין את החפץ המסתורי במגירה בשולחנו, ובירך את תלמידו כאילו לא קרה דבר. סיפור זה התקבל בספקנות על ידי רוב חבריו של הבחור, אשר הכירו אותו כטיפוס דרמטי מעט, הנוטה להגזמות. גם חיטוטים שנערכו בסתר במגירות אותו שולחן על ידי סקרנים שונים לא העלו דבר, מלבד מספר גלויות חסרות חשיבות משנות הארבעים המוקדמות, פתק ישן שעליו קושקשו ביד מרושלת כמה מספרים, וסיכת עניבה ועליה סמל שהמבינים זיהו כמשתייך למשפחה עשירה אשר שכנה בעיר לפני חמישה עשורים.

עם השנים, פסק העניין בתכונתו הייחודית של הפרופסור. היא תפסה את מקומה בפולקלור של האוניברסיטה, לא בולטת יותר מעשרות מוזרויות אחרות שטיפחו המרצים באותו מוסד עתיק. האדון עצמו היה רגיל כל-כך, מיושב ומציאותי כל-כך, עד שכל סיפור אשר נלחש מפה לאוזן במעונות ועל המדשאות נידון להיחשף כמגוחך מול מבטו השליו והאירוני מעט. אין אויבים גדולים יותר לפליאה מאשר השגרה והמתינות.

אי לכך, פטירתו של הפרופסור לא התקבלה בהתרגשות יתרה, אם כי עמיתיו ותלמידיו בעבר ובהווה חלקו לו כולם את הכבוד הראוי. בסיכומו של דבר, רק אירוע מעניין אחד נקשר בשמו: בשבעת הימים שלאחר פטירתו, הופיעה מעת לעת, במראות בכל רחבי הקמפוס, השתקפותו הברורה ביותר של איש צעיר ומוכר בלבוש מיושן, שיערו פרוע, ופניו מעוותות בהבעת ייסורים או חרטה או אימה נוראה. הצעיר היה אומר או צועק דבר מה, אשר איש לא שמע או הצליח להבין; מביט בתחינה מעבר למשטח הזכוכית, ואז, פוכר את ידיו, היה מסתלק על מנת להופיע שוב מול פניו של אדם אחר. כתום שבוע נעלמה הדמות, ומעולם לא הטרידה שוב את מנוחת האולמות הנכבדים והמסדרונות האפורים, אשר ראו כבר שנים רבות כל-כך.  

תגובה 1:

  1. אני ודאי לא אומרת מספיק עד כמה אני נהנית מהבלוג שלך - ואני נהנית מכל רשומה, בין אם עניינה קרעכצן אנושי או הגיגים פזורים, דיווחי איסלנד או רסיסי סיפורים; לא רק בחירת הנושאים, אלא נקודת המבט ו(מאד מאד) האופן בו את מתנסחת, כולם מענגים ושובי לב כאחת.

    הסיבה שאני חורגת מעצלנות המקלדת הרגילה שלי בנושא היא שהרשומה הזו ספציפית מגלמת כל כך הרבה דברים שאני אוהבת בכתיבה שלך (נושא, רקע, התנסחות, חמקמקות, אלגנטיות, הרגשה כללית) שאני לא מסוגלת להשאירה מיותמת מתגובה. אני רוצה נורא להיכנס לתוך הסיפור ולדבר עם הרוח במראות; אני רוצה... אני לא יודעת, אבל הסיפורון הזה גרר ממני תגובה רגשית חזקה, וזה קורה הרבה כשאני קוראת את הכתיבה שלך, אז, אה, כיף שאת כותבת, או חולקת מתחתית המגירה, ואנא המשיכי. אני, לפחות, קוראת בצמאון.

    השבמחק