סובב איסלנד, חלק א': סוף העולם

בחלוקה צבאית גסה ושטחית, אפשר לחלק את ערי הבירה והכמעט-בירה של העולם לשלוש קטגוריות: האחת היא ערים בינלאומיות גדולות, ערים שהחשיבות שלהן מוחלטת (ניו-יורק, לונדון, רומא הן הדוגמאות שבהן ביקרתי); השנייה היא ערים בינוניות אך שאפתניות (ברלין, ציריך, ו – בהיסוס מסוים – תל-אביב), וערים בעלות אופי ספר מובהק. ריקיאוויק היא בלי ספק עיר מהסוג השלישי. יתכן שמתקיימים בה חיים תוססים שפשוט לא השכלתי להבחין בהם; אם כך, הם מוצנעים לא רע. לא מדובר בעיר קטנה ממש, וחנויות ומלונות ומסעדות יש בה לא מעט, אך עדיין מרחפת עליה תחושה בלתי-נמנעת של נמל דיג בצפון הרחוק.

מפרץ ריקיוואיק בזריחה. פירוש השם ריקיאוויק, אגב, הוא "המפרצון המעשן".

במבט פנורמי מחלון המלון (הבינלאומי, המצוין) שלנו, הבחנו כי הבניינים הגבוהים בעיר מעטים מאוד. חומר הבנייה הנפוץ ברבות מהשכונות הפנימיות הוא עדיין ברזל מגולוון, שהצבעים העליזים בהם הוא צבוע לא מסתירים את פרצופו המחוספס. איסלנד מעולם לא התקיימה כמונרכיה עצמאית (הפרלמנט נוסד בה בשנת 930 לספירה כשבוע קמפינג ויקינגי שנתי, ולאחר מכן היא חיה תחת שליטתן של מעצמות סקנדינביות שונות), ואף מלך לא בנה בה בנייני פאר או ביצע רפורמות שקירבו אותה ליבשת. כך שמבחינה אורבנית, איסלנד היא יעד רחוק מאידיאלי.

כמובן שלא לשם כך באנו. אני, בעלת פנטזיות צפוניות שכמותי, רציתי נופי-שממה, הרים מושלגים ואור שמש חיוור. רציתי אוקיינוס ירוק (מבחינתי אוקיינוס ירוק הוא הגזמה ספרותית) ועמודים של ענני סופה ולהקות אווזים קוטביים. קיבלתי מנה כל-כך גדושה של כל הנ"ל שאני בטח מסודרת לעשר שנים, ועדיין הייתי רוצה לחזור.

נוף להר הבודד

הדבר הראשון שמכה בך בהתקרבות לאיסלנד – הצבעים. ביתר אירופה, הצבעים הדומיננטיים יהיו ירוק-כהה של יערות ירוק בהיר וצהוב של שדות מעובדים, וכחול-אפרפר למיניו באזורים בנויים בצפיפות. באיסלנד כל אלה לא קיימים. קודם כל – היא שחורה. פעילות געשית מסיבית יצרה מרחבים גדולים של שדות-לבה מכוסי טחב, הרים שחורים, חופים שחורים. אין יערות[1], והצמחייה הדומיננטית היא טחב (בשדות הלבה) ושיחים נמוכים, שבעונה זו של השנה עטו צבע אדום-כתום עמוק. השילוב של הקרקע השחורה, הטחבים הירקרקים, השיחים הכתומים והלבן-התכול של הנהרות והמפלים יוצר רושם יוצא דופן עד מאוד.

עוד דבר שמכה אותך בתדהמה הוא הפראות של הנוף. המוח כמעט לא בנוי לעכל כמויות כאלה של גיגאוגרפיה. בכל יום, אחרי כמה דקות נסיעה, התגובות שלי הידרדרו ל"יאאאאא" משתאה פעם בכמה דקות. הכל כל-כך שם, כל-כך גדול, כל-כך קרוב.

ושקט. אנחנו עוצרים ללילה בעיירה (ברוב המקומות, 'עיירה' פירושה 'שני בתים, כנסייה ומלון' או במילים אחרות, 'לא חווה'), מחנים את האוטו, יוצאים החוצה – ויש דממה. מוחלטת. מדי פעם איזו ציפור קוראת מרחוק, אבל זה הכל – מלבד כמה חוות, רוב השטח פשוט לא מיושב. והקור – איסלנד, כאמור, לא קרה כל-כך, אבל גם הביקור בלגונה הקרחונית הקפואה לא השרה עלי את אותה תחושת כפור שאחזה בי למראה כמה אגמים אפורים ומעליהם הרים מושלגים.

השוו בעצמכם!

ככל שהתקדמנו צפונה מזג האוויר התקרר, וכשיצאנו מהפיורדים המערביים, התחיל לרדת שלג קל. פירוש הדבר – כמה ימי נסיעה בנוף-שחמט של קרקע שחורה מכוסה בטלאים לבנים, רקע אבסטרקטי לחלוטין פה ושם.

המעיינות החמים, תהילתה של איסלנד, דומיננטיים ביותר באזורים מסוימים (בעיקר סביב רייקהולט [Reykholt] ואגם מיבא(ט)ן [Myvatn]), ובאזורים אלה רואים לרוב נד קיטור שעולה מהאדמה סתם ככה, כאילו כלום.

כיף גיאותרמי במיבא(ט)ן

ובעיקר, צירוף כל הנקודות לעיל הגשים במלואו את האלמנט החשוב בחלומות הצפוניים שלי – תחושת הקצה, תחושת סוף העולם. הנוף הזה, שבאמת לא דומה לשום דבר שראיתי באירופה או במקומות אחרים[2], משרה באמת הרגשה של גבול הציווליזיציה, גם במדינה הסקנדינבית המתורבתת והנוחה בהחלט הזו. עזרה גם העובדה שבמובן מסוים, זה נכון – איסלנד היא המדינה הריבונית הכי מערבית בעולם הישן, אם כי טכנית מחצית ממנה נמצאת על הלוח הטקטוני האמריקאי. הצלחנו לתפוס את השמש לפני ששקעה בחוף המערבי ביותר באירופה. 

ההשתפכויות לעיל באמת לא ממצות את החוויה (אני עדיין מעדיפה את "יאאאאא!"), אבל מילא. בחלק הבא אנסה את כוחי במשהו קצת יותר פשוט לתיאור – מה יש לקרוא ומה יש לראות.

כולם ביחד עכשיו - יאאאא!

---

[1] איסלנד, בניגוד לאזורים אחרים בסקנדינביה, אינה מיוערת. הקרקע החשופה גורמת לך לחשוב שאתה מעבר לחוג הארקטי, באזורים קרים מדי לעצים. זו אשליה נעימה אך שגויה: מזג האוויר באיסלנד יחסית נוח (בין 1- ל-10 מעלות בתקופה שהיינו שם) והמחסור בעצים נובע מפעילות אגרסיבית מדי של מתיישבים ב-1000 השנים האחרונות. החל מתחילת המאה שעברה מתבצעים ניסיונות ייעור ממוקדים באזורים שונים של המדינה, ובעיקר בצפון אפשר לראות פה ושם 'יערות קק"ל' של עצים מסודרים בטורים. בחצר המוזיאון העירוני של אקוריירי נתקלנו אפילו בעצים שעליהם שלטי נייר המדווחים בגאווה לאיזה גובה הם הגיעו השנה.

[2] אומרים ישנה ארץ, ארץ שמה ניו-זילנד. לא הייתי, כשאהיה אשפוט.

על העיוורון של צ'סטרטון

לאחרונה קראתי את The New Jerusalem של ג.ק. צ'סטרטון והצטערתי על כך עמוקות. מדובר ביומן מסע לארץ הקודש שנכתב ב-1922. הוא כולל סקירה של המצב האקטואלי באזור, כולל הניתוח של צ'סטרטון את הציונות ואת המעורבות של מדינות המערב במזה"ת. הוא ברובו שטויות. ממש שטויות. זו הייתה חוויה מאוד עצובה בשבילי, מאחר ואני רגילה לצ'סטרטון של תובנות מבריקות וניסוחים מושחזים. הניסוחים עדיין שם, התובנות – יוק.

קודם כל, צ'סטרטון מניח את קיומם של מזרח ומערב, ואת היותם שני בְּלוקים אחידים לגמרי, שלכל אחד מהם תכונות מהותיות בלתי ניתנות לערעור. בכלליות, צ'סטרטון מזהה את המערב עם ארצות הנצרות, ה-Christendom, ואת המזרח עם כל השאר. להגיד שהוא מחלק אותם כך גם לטובים ורעים יהיה מוגזם קצת, אבל הוא בהחלט משליך עליהם את המטפיסיקה האופיינית שלו: המזרח מונוליתי, פטליסטי, מכובד בפראותו אך אכזרי; המערב דינמי, קטן ואמיץ, ומאמין באפשרות לגאולה (קתולי, נו). החלוקה הזו מופיעה באופן מרוכז ובהיר יותר בפואמה [1]Lepanto.

הדיכוטומיה הגסה-למדי הזו מייצרת כמה אפולוגטיקות הרות אסון: בלטה עבורי במיוחד הקביעה התמוהה כי למרות זוועות דומות שבוצעו במזרח ובמערב לאורך ההיסטוריה (רציחות המוניות, עבדות), הרי שבמזרח הן נבעו מתכונה תרבותית שורשית כלשהי, בעוד במערב מדובר במצבים 'מקריים' כביכול שאין להם שורש בנפש המערבית. על זה אמרו חכמינו: וואלה.

אזור רגיש במיוחד היה, כמובן, הפרק על הציונות. צ'סטרטון טוען שוב ושוב בפרק שהוא אינו אנטישמי: אחרי הקריאה, אני לא בטוחה כמה הוא אנטישמי, אבל ברור לי שההבנה שלו ביהודים אפסית. המודל שהוא רואה לנגד עיניו הוא, ככל הנראה, איזה שלושה יהודים אנגלים עשירים, שהם מה שהוא מכיר בחוג החברתי הקרוב אליו, ונראה שגם אותם הוא לא מבין. הקביעה המאה-19-ית שהיהודי (האירופי!) הוא "מזרחי", למשל; או הטענה שיהודים בהגדרה לא יכולים להיות פטריוטים של ארצותיהם המאמצות, מאחר והם לא מוכנים למות עבורן (טענה שדי הרבה יהודים ישמחו, למרבה הצער, להפריך במגוון דרכים עגומות). נוסף על כך, הוא מעלה באוב את אחד הסטריאוטיפים הכי עקשניים ונבזיים בהיסטוריה – היהודי כנושך נשך. צ'סטרטון מתעקש לחזור לנקודה הזו שוב ושוב, כאילו מדובר בעובדה מוגמרת שאין להתווכח איתה. הוא עוד מתפלא איך הציונים מסרבים להבין את העובדה ש, נו, היהודים הם באמת חבורה של פושטי עורות קפיטליסטיים מבחילים, ושצריך לעשות עם זה משהו, אתם לא חושבים?

בהתחלה חשבתי שסתם מדובר בפגיעתו הרעה של בֶּלוק, אבל דישה ממושכת יותר בעניין הביאה אותי למסקנה המצערת שמדובר בחלק מתהליך לוגי ברור. הכתיבה של צ'סטרטון מתפתחת עם השנים בכיוון מאוד ספציפי; והכיוון הזה הוא שמוביל באופן בלתי נמנע את הסופר הענק הזה לגיבוב הנ"ל.

אחרים כבר הבחינו שאחרי צ'סטרטון רודף דרקון. הדרקון הוא גרוטסקי, פנטסטי, פטליסטי ומורבידי; צ'סטרטון בילה את כל חייו (ומבלה את כל כתביו) במאבק בו. הבעיה שככל שהמאבק נמשך, וככל שצ'סטרטון נהיה בטוח יותר בעצמו ובניצחונו על הדרקון, כך המאבק עצמו מאבד מחינו ונהיה זחוח ו-וולגרי, מין התעללות עולצת ומתמשכת נוסח ding-dong the witch is dead באויב שכבר הובס. צ'סטרטון הוא כנראה יוצר הסיוטים המדהים ביותר שנתקלתי בו בשפה האנגלית או בכלל: יש לו יכולת יחידה במינה לצייר (ואז לנצח) מוזרוּת, שגם היא הולכת ודועכת ככל שתפיסת העולם שלו מתגבשת – ואין בה עוד מקום למוזרות, שנמצאת בהחלט בטריטוריה של הדרקון.

קו השבר של התהליך הזה עובר בפרק 10 של The Flying Inn (1914): עד לנקודה הזו, יש לנו דרקון ליברלי נפוח ולא נחמד (לורד אייויווד) וגיבור שובבני משעשע (פטריק דאלרוי). ופתאום הדרקון נותן נאום שמציג אותו באור אחר לגמרי, אור מעורר אהדה הרבה יותר; ופטריק, במקביל, הולך ונהפך משובב לבריון ממש, עד הנקודה שקשה להמשיך להריע לו כמו שצ'סטרטון כנראה התכוון. נדמה שזה הרגע המדויק שבו התבצע המעבר: צ'סטרטון מודה ביופי שיש לדרקון להציע ומציג את היופי הזה באופן חודר, ושנייה אחר כך נבהל ומכניס לו נבוט בראש. ליתר ביטחון, הוא חובט וחובט עד שמהדרקון נשארת רק עיסה מעוררת רחמים (מצבו הכללי של אייויווד בסוף הספר). השוו זאת לגורל הרחום בהרבה לו זוכה נבל דומה למדי, לושיאן גרגורי, בסיומו של The Man who was Thursday (1908): שם צ'סטרטון עדיין מוכן להשלים עם הדרקון במקום לחסל אותו.

זה ציר אחד שעליו אפשר למקם את ירושלים החדשה; ציר שני הוא יכולתו של צ'סטרטון לראות נכוחה את העולם סביבו, או ליתר דיוק חוסר יכולתו לעשות זאת. צ'סטרטון הוא יליד מובהק של המעמד הבינוני-גבוה הבריטי של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וכמו רבים שהשתייכו למעמד המחונן והפורה הזה[2], הסדר היחיד שקיים עבורו הוא הסדר החברתי של בריטי ממעמד בינוני-גבוה. כאשר הוא כותב על דמויות שמתפקדות בתוך המערכת הזו, הוא גאוני, מבריק, מדויק, אדיר – ובאופן מוזר, אוניברסלי מאוד. ברגע שהוא מנסה לכתוב מחוץ לגבולות המצומצמים-למדי הללו יוצאות לו קריקטורות, ולא בכדי. אין לו שום מושג על דתות מזרחיות, ודמות הודית באחד מסיפורי האב בראון היא מין ניהיליסט קודר משונה נוסח ניטשה; הוא לא מבין את האסלאם, ודמויות טורקיות שלו יורקות משפטים שגורמות אפילו לבורה-יחסית כמוני לגרד את הראש בתמיהה; הוא לא מכיר לא יהדות ולא יהודים, וכותב עליהם קשקושים מעליבים של נוצרי יהיר. אפילו הפועלים והאיכרים הבריטים, בבת עינו, נראים אצלו בסופו של דבר כגזירי קרטון שופעי חכמה עממית, לא כאנשים בשר ודם. צ'סטרטון נופל כאן בדיוק באותו פח שעליו הצביע, בצדק ובשנינות, אצל מתנגדים לנצרות[3]: הוא ניזון ממידע מוגבל ומגביל ומשליך את הדעות הקדומות שלו על דברים שהוא לא באמת מבין, וכך מייצר קריקטורות שהקשר שלהן למקור קלוש ומלא שיבושים.

כך הוא כותב את Napoleon of Notting Hill, ספר שמתרחש כולו בלונדון (ורובו, ניחשתם, בנוטינג היל) – שמסתיים בפרק יפהפה ובלקח אנושי ראשון במעלה. הגיבור והנבל של The Man who was Thursday הם בריטיים עד לשד עצמותיהם – הנבל, שהוא אנרכיסט פרוע ואולי השטן בכבודו ובעצמו, שומר בקנאות על הבטחה שהבטיח לגיבור, כי אנרכיסט אנרכיסט ושטן שטן, אבל ג'נטלמן לעולם יעמוד במילתו – והספר עודו נהדר וקולע עד מאוד. אבל רק הוא מנסה לומר משהו משמעותי על תרבות או עולם אחר – טראח! פתאום מה שאנחנו מקבלים זה את קטלוג הדעות הקדומות של אחד, ג.ק. צ'סטרטון, שאמנם כתוב להפליא אבל מאוד מאוד שגוי.

וזה כנראה הפרדוקס המתסכל ביותר שהפיק עטו של מלך הפרדוקסים: כשכתב על מה שהיה אצלו בראש, הוא כתב על העולם כולו; כשניסה לכתוב על העולם כולו, מצאנו את עצמנו עם מה שנמצא רק אצלו בראש.

---

[1]

“And he saith, "Break up the mountains where the hermit-folk can hide,
And sift the red and silver sands lest bone of saint abide,
And chase the Giaours flying night and day, not giving rest,
For that which was our trouble comes again out of the west.
We have set the seal of Solomon on all things under sun,
Of knowledge and of sorrow and endurance of things done.
But a noise is in the mountains, in the mountains, and I know
The voice that shook our palaces—four hundred years ago:
It is he that saith not 'Kismet'; it is he that knows not Fate;
It is Richard, it is Raymond, it is Godfrey at the gate!”

[2] ר' גאי ברג'ס המסכן, שייחל בכל לבו לנפילתה של אנגליה הישנה ולתקומתו של סדר סוציאליסטי צודק במקומה, ובילה את ימיו האחרונים במוסקבה בצריכת דיווחי קריקט ובהזמנת חליפות מהחייט שלו במייפייר.

[3]  "When first I became one of the New Anarchists I tried all kinds of respectable disguises. I dressed up as a bishop. I read up all about bishops in our anarchist pamphlets, in Superstition the Vampire and Priests of Prey. I certainly understood from them that bishops are strange and terrible old men keeping a cruel secret from mankind. I was misinformed. When on my first appearing in episcopal gaiters in a drawing-room I cried out in a voice of thunder, 'Down! Down! Presumptuous human reason!' they found out in some way that I was not a bishop at all. I was nabbed at once.” - The Man who was Thursday, Ch. 2

מעשייה הודית עתיקה - טיוטה

 יש לפעמים רעיונות לסיפורים שנשמעים נהדר בראש שלך, אבל כשאת מתחילה לעבוד עליהם, את מבינה שעל השלד הזה השרירים פשוט לא מתלבשים טוב. הנה אחד כזה:

יש מיליארדר אחד עם סימפטיות רוחניות. הוא תורם לכל מיני ארגונים שנועדו לייצר אבולוציה של התודעה, הוא מתייעץ עם גורואים לפני עסקאות גדולות, הוא שולח את העובדים שלו לסדנאות העצמה, וכו' וכו'. יום אחד נולד לו בן. המיליארדר הולך להתייעץ עם המתקשרת החביבה עליו, וזו אומרת לו שניצבת בפניו בחירה: הילד יכול להיות עשיר גדול ואיש מצליח, כמו אביו, או מורה רוחני דגול.

נו, אני כבר עשיתי מספיק בתחום החומרי, חושב האב, ואני רוצה שהילד שלי יהיה משהו מעבר לזה. נגדל אותו להיות מורה רוחני.

אז הילד מקבל חינוך מתאים מגיל אפס. הוא יודע יוגה לפני שהוא יודע ללכת, הוא לומד מדיטציה אצל נזירים מיובאים מטיבט. שום גורם לא מתאים לא מזם את הסביבה הטהורה שהוא גדל בה. כשהוא גדול מספיק הוא נשלח לבית ספר אנתרופוסופי, ובמקביל לומד אצל מורים סופים, גורדז'ייפיאנים, מה שיש. הוא יודע את "הסוד". ומגיל מאוד צעיר הוא כבר מתחיל לפלוט פניני חוכמה שמשאירות את האב מרוצה.

יום אחד, כשהוא כבר נער לקראת סיום תיכון,הוא נוסע לכנס בצד השני של העיר. מבעד לחלון המכונית הוא רואה איש יושב על ספסל. האיש כפוף מאוד, חסר שיניים, ידיו רועדות, והוא נראה בוהה ומנותק. הילד מזועזע. מה זה,הוא שואל את הנהג. הנהג שלו, שבתחילה לא מבין מה הוא רוצה, עונה לבסוף שזה איש זקן. אולי מוסיף שזה קורה לכולם ואין מה לעשות, ושהוא לא היה נותן להורים שלו להגיע לאחד מבתי האבות האלה. המכונית ממשיכה הלאה. הילד תמיד שמע שמחשבה מעצבת מציאות, ולכן אתה יכול היראות ולהרגיש נפלא גם בגיל 90, אם רק תרצה בזה מספיק; אבל המחשבה על הזקן מטרידה אותו.

כעבור כמה שבועות הוא שוב נוסע לאנשהו. הפעם הם עוברים ליד בית שמולו ניצב אמבולנס. מהבית מוציאים על אלונקה איש עם עור צהבהב, בחצי הכרה. הוא שואל את הנהג מה זה. הנהג עונה שהאיש בטח חולה, ואולי מוסיף סיפור על גיסו שחלה בסרטן ונאלץ להפסיק לעבוד, ועל הטיפולים הקשים. הילד תמיד ידע שהסיבה היחידה למחלות היא חוסר איזון בין הגוף לנפש, ושמחלה פיזית מסמלת חסימה רוחנית. אבל הנושא בכל זאת מטריד אותו.

חולפים עוד כמה שבועות, ובנסיעה נוספת המכונית נתקעת בפקק תנועה. מסתבר שהגורם הוא תאונת דרכים. כשהם חולפים על פניה, הילד רואה את זק"א ומד"א מפנים שרידים. הנהג כבר לא מחכה לשאלה, ומדבר על האנשים שנהרגים כל שנה בתאונות דרכים. הילד יודע שהמוות הוא רק שלב מעבר בדרך למישור מודעות גבוה יותר, אבל לא מצליח להפסיק לחשוב על מה שראה בזירת התאונה.

שלושה חודשים אחר כך הוא מבין מה הוא חייב לעשות. כשאביו קם בבוקר, הוא מוצא את הבית עולה באש. רוב הרכוש שהיה נעלם, וחשבונות הבנק ריקים. הילד לקח הכל ונעלם. כעבור כמה חודשים, האב המרושש מצליח לאתר אותו בארץ אחרת, מת, אחרי כמה חודשים של התהוללות חסרת מעצורים.

Arkham Asylum: A Serious House on Serious Earth

Arkham Asylum: A Serious House on Serious Earth, שנכתב על-ידי גרנט מוריסון, אויר על-ידי דייב מק'קין ונקרא על-ידי בשעת צהריים שבין לבין בשני האחרון, משתדל מאוד להיות ספר מוזר. הוא נפתח בציטוט של חתול צ'שייר על השיגעון, מאליס בארץ הפלאות; האימאג' הצבעוני הבולט הראשון הוא גרסה מדוללת מעט של פיתויו של אנתוניוס הקדוש מאת מתיאס גרונוואלד. יש בו טארוט והרמטיציזם ופסיכואנליזה, בערבוביה גדולה ושמחה. כאן בדיוק הבעיה.

לא, במחשבה שנייה זו לא כל הבעיה. ארקהם אסיילום, כיאה וכנאה לקומיקס של באטמן, רוצה להיות אפל. הוא יורה בכל התותחים האפלים כדי להיות אפל. אז יש בו הרבה חושך. יש בו אנשים שאוכלים חרקים. יש ילדות בלונדיניות מבותרות. יש ואגינות, ולא מעט. יש תפקיד חשוב לאותו מנגנון לאבקראפטי ידוע – היומן שמה שכתוב בו כה מזעזע שהוא גורם להתחרפנותו המיידית של כי מי שקורא אותו. וכמו אצל לאבקראפט, זה לא ממש עובד.

אז ככה: בבית המחסה ארקהם, המוסד עם האבטחה הגרועה בעולם, פורצת התקוממות. באטמן, אחרי עינוי פסיכולוגי טלפוני קצר מצד הג'וקר, מסכים לדרישה: הוא ייכנס לבדו לארקהם, כדי להיות במקום אליו הוא באמת שייך (כי באטמן לא כזה שונה מהפושעים שהוא נלחם בהם, תופסים? תופסים?). במשך הקומיקס, הוא עובר סשן קצר של אסוציאציות חופשיות א-לה פרויד, שבו הוא נזכר ברצח של הוריו, כי אי אפשר להעביר גיליון של באטמן בלי שהעניין יצוץ לפחות פעם אחת; פוגש המון נבלים רבי-מלל, שמשום מה הוא עוצר להקשיב להם; ועובר עוד שבעה מדורים של חרטוטים פסיכו-מיסטיים, שמסתיימים בקליימקס יונגיאני, עם עוד כמה רפרנסים לקרול בדרך החוצה. המסר הוא שהקו בין שפיות לטירוף מטושטש, ושלעתים הרשע האמיתי נמצא דווקא בנציגי הממסד השפויים לכאורה, ושיש דברים גרועים מפשע. או משהו כזה. או שלא.

בין לבין יש לנו קטעים מיומנו של מייסד בית המחסה, אמדאוס ארקהם, שהוא כמובן מופרע לגמרי. למען הסדר הטוב, יש בסיפור הרקע שלו אמא מטורפת, ורצח אכזרי או ארבעה, וידידות עם אליסטייר קראולי כי למה לא בעצם. זה היומן שנזכר לעיל, זה שגורם למי שקורא אותו להשתגע. כמובן שכדי שהטריק הזה יעבוד כדאי לא לחשוף את הטקסט המלא לקוראים, אבל מילא. עוד מרכיב מוכר שמופיע כאן הוא הבית המרושע, זה שיש לו ככל הנראה חיים משלו ועוינות מושרשת כלפי המין האנושי. זה רעיון טוב עקרונית, אבל נטחן עד דק על-ידי סטיבן קינג וחברים והיום הוא כבר לא מרשים כפי שהיה.

בניגוד למה שעלול להשתמע מדבריי, ממש לא מדובר בקומיקס רע. הכתיבה, גם אם מסולסלת מדי רוב הזמן, בבירור מגיעה מרקע איכותי. אני פחות מתחברת לסגנון של מק'קין – הוא כבד וסטטי מדי לטעמי, ורוב הדמויות שלו סובלות מנוקשות מסוימת – אבל הוא בשום פנים לא חסר כישרון. טו-פייס הוא נקודת אור, גם מבחינת העיצוב וגם מבחינת האפיון, והטיפול שהוא מקבל בארקהם הוא הנקודה היחידה בה מוטיב הטארוט באמת משחק תפקיד מלבד להסתובב ברקע ולהיראות אוקולטי. 

למעשה, יש כאן כמה רעיונות מעניינים. יש אחד במיוחד, חמקמק ועדין, שמסתתר בנרטיב של הפסיכיאטר ארקהם ונרמז פה שם; התרשמתי ממנו כשקראתי את הספר. אבל בשלושת הימים שחלפו מאז, שכבת הקשקשת המהבילה שמצפה את הקומיקס הזה הצליחה להשכיח ממני לגמרי מה הוא היה. באמת, אני פשוט לא מצליחה לזכור (הישג לאבקראפטי-משהו בפני עצמו). מה שאני כן מצליחה לזכור הוא שהקומיקס הזה קורס תחת המשקל שלו עצמו. מוזרוּת היא חיה עדינה מאוד; כשמנסים למסמר אותה בכוח לנרטיב, היא בורחת לה ומשאירה אחריה אנדרלמוסיה נוראית. אנדרלמוסיה שבמקרה הזה משאירה אחריה סיפור לא מאוד אינטליגנטי, שעוטף את עצמו בשלל רפרנסים בניסיון להיראות חכם יותר משהוא באמת.

אה, ומה שהיה לי בראש כל הזמן הוא זה:

"'And all That's there is blood just blood a crimson horizon in my mind and the shards come down like daggers and the bubble bursts behind my eyes a cutthroat symphony and then it happens I OPEN HER UP the blade my manhood wounds like glaciers coagulation take me DOWN take me DOWN femaleness pressing in upon me drowning drowning drowning ENVELOPED wombchoked all my life oh woman thy name is HARLOT… what is thy bidding, Lord Satan?'

"Thank you, O. J. Simpson. Just goes to prove anyone can knock this stuff out, doesn't it?"

גארת אניס, פריצ'ר #1, על כל קומיקס של ורטיגו אי-פעם

נ.ב.: סדרה שהשתמשה במוטיבי טארוט ומיסטיקה עלומים בהצלחה מלאה הייתה קרניבל הי"ד. זה לא תמיד עבד, אבל כשזה עבד, זה היה מופלא. אולי יום אחד אנסה לנתח איך היא הצליחה במקום בו נכשלו כל-כך הרבה אחרים. 

קרעכצן חתונה

תקופת טרום-החתונה היא פרק זמן רגיש, בו בעיות פסיכולוגיות קודמות ולחצים חברתיים ניכרים (שארחיב עליהם בהזדמנות אחרת) מצטרפים ליצירת נזיד נוירוטי מבעבע שמסוגל לערער את הכלה-לעתיד השקולה ביותר. יתכן שאני מחמיאה לעצמי קצת יותר מדי כשאני מתייחסת אל עצמי ככלה שקולה ביותר, אבל נו מילא. להלן קטלוג חלקי של מחשבות השווא, הכשלים הלוגיים והפוביות שאחזו בכלה זו בדרך לחופתה (המשוערת. אאאההה!).

1.      אוי לא מלאנתלפים אנשים אומרים שהם לא יגיעו אף אחד לא רוצה לבוא אף אחד לא אוהב אותי בוואההה

כשל קוגניטיבי שנובע משילוב של אקסטרפולציה משובשת (אנשים שיודעים שלא יוכלו להגיע מודיעים מהר יותר מאנשים שיגיעו בסוף אבל צריכים לבדוק), טראומות ילדות ("הזמנתי את כל הכיתה ליומולדת, ואף אחד לא בא!") וטינות אישיות שמעולם לא מצאו פורקן ("המממ, היא לא הקדישה לי מספיק תשומת לב כשהייתי בת שלוש-עשרה..."). אחרי כמה ימים של היעלבויות מופרזות, חרדות נטישה ובהלת אי-הגעה-לסף-התחתון-של-האולם, התחילו להגיע אישורים (חלקם מאנשים יקרים שלא ציפיתי שיגיעו), והאיזון הכימי במוח שב על כנו. זאת, כמובן, עד שהמטוטלת נעה לצד השני, מה שהוביל ל...

2.   אוי לא כל מיני אנשים שבכלל לא הזמנתי מגיעים בכל זאת יהיו יותר מדי אנשים והם יהיו מעצבנים בוואאההה

מה זאת אומרת, החבר מניו-יורק שבכלל לא רציתי להזמין מביא גם את בת-דודה שלו?! ג'? מי זו ג'? זו לא ההיא שחזרה בתשובה לפני 20 שנה ומאז לא מדברת עם אף אחד במשפחה? אתם רוצים להגיד לי שהיא חזרה לקשר בדיוק בזמן כדי לקבל הזמנה? ואיך קרה שבת-הדודה-מדרגה-שנייה הזו מזמינה עוד 6 צאצאים?

זה הרגע בו משפחתיות יתר והמון כוונות טובות מצטרפות לצירופי מקרים בלתי ממוזלים (מה זאת אומרת, הבן-דוד הנאצי בדיוק בארץ?) כדי לנפח מחדש את רשימת המוזמנים ולשלוח אותי להתקפים חדשים של חרדה וזעם (בעיקר על ההורים שאפשרו את המחדל).

3.      תסמונת המיוחדות הייחודית בהחלט

יש אתר שנקרא OffbeatBride, שממוקד בחתונות אלטרנטיביות במידה זו או אחרת (ביחס לסטנדרט בארצות דוברות האנגלית). הוא מאוד נחמד, אבל אחרי קריאה אינטנסיבית מדי את משתכנעת שאת פשוט חייבת לערוך את החתונה בתחנת רכבת נטושה משנות ה-20 עם בופה שמורכב אך ורק מקאפקייקס כאשר את והחתן מחופשים לדרקונים ומחלקים לאורחים עגורי אוריגמי עשויים מקלף אינקונבולה אותנטי, ומקריאים את הקטעים האהובים עליכם מהאומן ומרגריטה. אחרת זה לא יהיה את.

התחושה הזו הוקלה מעט בעקבות הכתבה הזו של האוניון, ששמה את העניין בפרופורציה, ומספר חתונות היפסטריות זחוחות במיוחד באתר עצמו שהחזירו אותי למוטב. זאת עד פרוץ האנטיתזה, שהיא...

4.      המהפכה הקונפורמיסטית

כן, כן, גם שפחתכן הנאמנה לא הצליחה לחמוק לחלוטין מאותה רוח רפאים אירופית הרודפת אותנו, היא הפולניות גבירותיי ורבותיי. היא אשר אחד מביטוייה המרגיזים הוא ה"מה יגידו" הנודע לשמצה. כן, אותו מה יגידו בשמו אני, מלגלגת החתונות הסדרתית, אני, שבכיתה ב' סירבתי לרקוד את המקרנה עם כולם כי אף אחד לא יכריח אותי להיות עליזה בפומבי, אשכרה שוקלת לקחת די-ג'יי ב-4000 ₪ כדי שהאורחים לא יגידו שלא היה מספיק שמח.

רווח לי כשהבנתי שממש לא אכפת לי מה יגידו עלי מאחורי הגב (כדברי הפילוסוף – מאחורי הגב הם מוזמנים גם להרביץ לי), ואם מישהו יעז להגיד לי משהו שלא מאחורי הגב, הוא יזכה לקיתונות בוז ודעתו תהפוך לבלתי רלוונטית בעליל. מיניתי כמה חברות להיות אנרגטיות במקומי, ובעניין לרקוד מול קרובי משפחה שאני בקושי מכירה, יהיו האלים בעזרי.

5.      מהומות ספטמבר

החברה הישראלית מגוונת ורבת פנים. גם האורחים שלי מגוונים ורבי-פנים, והאיחוד המשמח בין משפחותינו ה, אמממ, שונות במקצת יכול להביא למפגשים מעניינים בזמן האירוע. קחו, למשל, את בת-הדודה ק', האנרכו-קווירית התומכת בלאומיות הפלסטינית המלבלבת. עכשיו חשבו מה יקרה אם וכאשר היא תיתקל בש', המתנחל האידיאולוגי חובב ציון ושונא בג"ץ. או לחילופין ש"ז, אחותה הפמיניסטית הרדיקלית של ק', מול צ', הדודה ממאה שערים. חוץ מזיקוקים בחינם, שום דבר טוב לא הולך לצאת מזה. יש לקוות שתהיה מספיק דיפלומטיה באוויר כדי למנוע תקריות אלימות. (במקרה הכי גרוע אפשר לשלוח את ד', בן-דוד של אמא שלי, אדם יקר ופשיסט ותיק, לשמש כראש גשר.)

6.     המשפחה האומללה

כן, אנחנו מכירים אותם, הם נמצאים בכל משפחה: הסכסוכים ארוכי השנים. מ' וי' שלא מדברות זו עם זו מאז שאמא שלהן מתה (לפני זה הן לא דיברו איתה), ר' שהתערבה בגירושין של ב' ומאז הוא שופע סרקזם ארסי כלפיה, וזאת בלי לפתוח אפילו את המתח הלא פתור בין ד' לק' על רקע היותן פסיכיות או הנתק הפתאומי בין ג' לכל יתר המשפחה, שמקורו לא ברור.

כל זה היה מעניין אותי כקליפת השום, אלמלא כל הנ"ל (למעט ר' וב') הם קרובים-קרובים, קרובים מדרגה ראשונה זה של זה, ולכן הבלגנים שלהם הופכים את סידורי הישיבה לבעיה.

בינתיים הכל יוצא לטובה: אחד מהניצים בד"כ לא מגיע, מה שמותיר קבוצת התייחסות נוחה לעיכול ולסידור. במקרה הכי גרוע, נו, אני סומכת על הקרובים אלי שיסוככו עלי מפני הנשורת ויתעדו לצורך העלאת זיכרונות בעתיד.

טרגדיה אמריקאית

הסבר: את השטות לעיל כתבתי לפני כמה שנים והעליתי ל-lj שהיה אז. אני די מחבבת אותה משום מה, וחשתי צורך לאפסן אותה במקום קצת פחות ארכיוני ממעמקי כונן C. אז הנה. רצוי לצפות בסרטון לפני.

רק אחר כך הוא הבין שזו כנראה טעות.

דונלד תמיד ניסה להיות קצת יותר רציני מהבחור הממוצע שהיית רואה שם באותה תקופה, מוכר את עצמו לפרסומת למרק או לפיצ'ר של חיות חווה מזמרות. אבל כשפרצה המלחמה - טוב, מה הוא יכול היה לעשות? 

הוא רצה להתגייס, באמת. שלושה ימים אחרי פרל הארבור הוא נעמד בשערי לשכת הגיוס של ל.א. דרום, מלא כוונות טובות וחלומות כמו כולם. אבל הם לא רצו אותו. פלטפוס, הם אמרו וחתמו על טופס השחרור. לא עזרו כל תחנוניו, הטענות כי המשפחה שלו הייתה כך תמיד, וזה לא מנע מהם להשתתף במלחמת האזרחים, או במלחמה נגד מקסיקו. כלום לא עזר. פלטפוס. הוא ניסה להציע את עצמו בתור בדרן בחזית, אבל הם מעולם לא השיבו למכתב. 

וזה היה נורא בחודשים שאחר-כך. כל הבנות באולפנים - לכל אחת יש איזה ג'ון או דיק או ריפ משלה אי-שם מעבר לים, או במטוסים או בספינות. בעבר הוא תמיד היה מצחיק אותן, ולא הייתה לו בעיה למצוא חברה ללילה - אבל עכשיו כולן הביטו בו בבוז שקט ששמור למשתמטים. הן לא אמרו כלום, לא. אבל הוא ידע. 

ואז הגיעה ההצעה הזאת, ומה אפשר לעשות? כולם חייבים לעשות משהו בשביל מאמץ המלחמה, ואם זה יעודד כמה אזרחים אמריקנים בחזית או בעורף, מה רע? כל מה שצריך לעשות זה קצת צחוקים, את התנועות הנכונות, כמה מהשטיקים הרגילים, לקחת את הצ'ק וללכת הביתה. והעבודה לא הייתה בשיאה בשנים האלה. 

אילו רק היה יודע מה ייצא מזה אחר-כך, אחרי המלחמה והזוועות, כשלאף אחד לא היה כבר כוח לשנוא את הגרמנים והיפנים. ובשנות השישים - הו! בזמן וייטנאם... כשפתאום כולם בתעשייה נזכרו לגנות את האלימות, כשג'יין פונדה שלפה את הסרט הזה מאיזה ארכיון והציבה את תמונת הג'אפי המחייך מתחילת הסרטון מול תמונות של ניצולי הירושימה... אז הוא באמת הבין איזו טעות עשה. 

כמובן שהצד השני יצא למתקפת נגד, ופתאום הוא מצא את עצמו בעוד ועוד עצרות וכנסים של הרפובליקאים, של ניקסון וכל היתר. זה גרם לו לרצות לצחוק. הוא בכלל היה דמוקרט, הוא הצביע לקנדי בתחילת העשור והאמין בו. אני רק שחקן! רצה לצעוק. אני אומן, אני לא מבין בפוליטיקה, אני לא מבין את המלחמות שלכם, רק הייתי צריך את הכסף, זה הכל! אבל הם לא היו מקשיבים, רק צוחקים לשמוע אותו מדבר. 

בסוף הוא נכנע לכך, כי איזה ברירה הייתה לו? הוא עמד לצד הבימה, שקט וכבוי, מחייך בקושי ומהנהן. זו הייתה השלמת הכנסה, לפחות. 

וב-1980, כשהמועמד הטרי ביותר של המפלגה לנשיאות עמד על הפודיום וסיפר כיצד שחרר את מחנות הריכוז באירופה ואז קרא לו וכרך זרוע סביב כתפיו וסיפר לכולם איך ראה את אותו סרט ישן, ואיך הוא חיזק אותו במשימה להביא חופש לאירופה הכבושה... 

עלתה בראשו רק תמונה אחת: 

הוא ורונלד, יושבים יחד בבר עלוב שני רחובות מהאולפן. רונלד במדי הקצין היפים והנקיים שלו שמעולם לא ראו שדה קרב. לוגם וויסקי. בטלוויזיה תמונות של חיילים צעירים הנכנסים לעיר כלשהי, שהופצצה לעיסה כמה שעות קודם לכן. 

רונלד מרים את כוסו, לאט. דמעות עולות בעיניו.

על עידוד לקריאה

אנחנו שומעים הרבה על תוכניות ומזימות שונות שנועדו למשוך את הילדים לקריאה, או לכל הפחות – קולות שמקוננים ש"הילדים היום כבר לא קוראים" ומכך מדגישים את הצורך בתוכניות כאלה. אותם רעיונות כוללים אילוץ של הילדים, מגיל צעיר, לקרוא מכסה מסוימת של ספרים בשבוע, מכסה הנאכפת ע"י דו"חות המוגשים לבית הספר או להורים; שיעורי ספרות מעמיקים יותר[1]; ובנימה הרכה ביותר, ספרים שמדברים אל ליבם של הקוראים הפוטנציאליים, ש"קרובים לעולם שלהם", שמציגים להם "דמויות שניתן להזדהות איתן"[2]. תוצאותיהן הפסימיות-בדרך-כלל של תוכניות אלה יתפרסמו, מן הסתם, בתחילת שנת הלימודים הבאה.

השאלה הבולטת המתעוררת לנוכח המנהג הזה היא שאלת המוטיבציה. נראה שכולם רוצים שהילדים יקראו, ואף חמור מכך – יהיו "קוראים". למה, בעצם? למה זה טוב?

לא ניתן לחמוק מהתחושה כי ההורים והמורים המטיפים בקדחתנות הרבה ביותר לקריאה, אינם נוטים, בעצמם, לקרוא כתחביב, אלא אולי רק בשעות דחק כטיסות או שהיות ממושכות במיוחד בשירותים. הדחיפות בה הם דוחקים בילדיהם לקרוא נובעת, בחלקה, מרגש אשמה ונחיתות חבוי-למחצה, מעורב ברצון (נאצל למדי, בסופו של דבר) למנוע אצל ילדיהם את התפתחות הפגם שהם רואים בעצמם. אבל מדוע אי-קריאה נחשבת כלל כפגם? זו שאלה שיש להציג לכמה מחנכים מסוג זה. איני בטוחה שהתשובה תהיה מספקת.

יש מקום לחשוד שאותם הורים בעלי כוונות טובות רואים בקריאה מעין תוסף-תזונה אינטלקטואלי: ויטמין שילדם צריך על מנת להתפתח באופן המיטבי ולהפוך לאדם מועיל ויצרני. הקריאה משולה כאן לאותן קלטות בייבי-מוצרט שהורים משמיעים לתינוקות רכים במטרה לפתח את מוחם בדרך בלתי-ספציפית כלשהי. דחוף לילד ככה-וככה ספרים, והעלית לו כך-וכך נקודות איי-קיו במבחן הכניסה לבית-הספר למחוננים; נתת לו את התנאים הנחוצים לו להצליח מגיל צעיר, בבית-הספר ובחיים, שהרי ידוע כי האדם "הקורא" הוא מין אדם-על בעל סגולות שכליות מופלאות שדרכו בחיים סלולה לפניו.

שורשי התפיסה התמוהה הזו טמונים, אולי, בספרים ומאמרים אינספור המשבחים את חיוניותה של הקריאה, ספרים ומאמרים שנכתבו על-ידי אנשים שאהבו ונהגו לקרוא בצורה רצינית. השגיאה נובעת בעצם מהשמטה של מרכיב קריטי מאותם כתובים, מרכיב שנראה כנראה מובן מאליו עד התעלמות למחברים, אבל הינו בחזקת נעלם מוחלט למי שאינו קורא להנאתו, ובו טמון הכשל המתמשך של הניסיונות לעורר את אהבת הקריאה בילדים.

כל השפעה חיובית שעשויה להיות לקריאה – דהיינו, הרחבת האופקים וההשכלה, חידוד יכולות הריכוז והניתוח, העשרת השפה ועוד – הינה תופעת לוואי. בבסיסה, הקריאה היא נסיגה מהעולם והתכנסות בעצמך. הילד הקורא, לפני שמתרחב עבורו אפילו אופק אחד, מייצר לעצמו מרחב פרטי, מבודד לחלוטין, בו נמצאים רק הוא וספריו (או קומיקסיו – קריאת קומיקס דומה בסופו של דבר לקריאת ספר יותר משהיא דומה לצפייה בטלוויזיה, למרות הדמיון בתחבולות החזותיות). גם אם הספרות הנקראת אינה מיטב היצירה האנושית, עצם ההתמסרות לה וההפנמה שלה מסוגלים לייצר את המרחב הפנימי ממנו יתפתחו בהמשך (עם קצת מזל) ההשפעות החיוביות הנחשקות כל-כך. היכולת לנתק את עצמך מהזרם המתיש של האירועים ולהעביר את הפעילות השכלית למימד פנימי נפרד היא שיכולה, בתנאים הנכונים, להוביל להבשלה של התכונות הנדרשות (אם כי הן יכולות להיווצר בנפרד מיכולת זו, כשם שאהבת קריאה אינה בשום פנים ערובה ליכולת אינטלקטואלית מפותחת).

וזהו הכשל המהותי בכל הניסיונות הקיימים: התערבות של סמכות, הורית או מורית, מפוצצת את הבועה. המרחב השביר של הקריאה אינו יכול להתהוות וגם לא להתקיים בתנאי לחץ הנובעים מעינה הבוחנת של דמות חיצונית. משימת הקריאה הניתנת בבית-הספר היא, כפי ששמה מרמז, משימה – כזו שיש לעמוד בה ולסיים אותה במקסימום הצלחה ומינימום סבל. כזה הוא גם שיעור ספרות. הטכניקה הפחות מכאיבה, זו שנוגעת ליצירת ספרים נגישים, היא כנראה בעלת אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר – אם כי סיכוייו של ספר שהונדס במיוחד במטרה לשאת חן, ושניתן לילד על-ידי הורה (שמנקודת מבטו של ילד בגיל הנכון, הוא היצור האחד בעולם שאין כל סיכוי שיבין אותו), לעורר חיבה לקריאה קלושים.

בסופו של דבר, מסתכמת הבעיה בפער שיתכן ולא ניתן לגשרו: ההורה הממוצע רוצה שילדו יקרא כדי שיצליח בעולם הממשי, המורכב ממטלות והישגים שיש לעמוד בהם; יתרונה של הקריאה נובע מהנתק שהיא מסוגלת לייצר מאותו עולם ממש, נתק בלתי נראה למי שאינו מקיים אותו.

כיצד, אפוא, ניתן למרות הכל לגרום לילדים לקרוא? מפתה לומר שאין דרך כזו: אלה שנוטים לכך יגיעו לכך באופן טבעי, ואלה שלא – כל התמריצים שבעולם לא ישכנעו אותם. אבל זוהי גישה פטליסטית, שלא מביאה בחשבון את השפעתן העצומה של הנסיבות על חיי האדם. נציע, אם כך, את השיטה הבאה: יש להותיר את הילד במשך חודש בערך בבית שבו שורר שעמום תהומי, ללא מחשב, ללא חברים וללא שום אמצעי בידור מלבד שידת ספרים גדולה. אם זה לא יעזור – קרוב לוודאי שאין מה לעשות.     

---

[1] טוענים שכאלה קיימים כבר, אבל עמדתי בנוגע אליהם דומה לעמדתי לגבי חייזרים: אאמין בזה כשאראה אחד. אני, באופן אישי, תיעבתי מקרב לב את שיעורי הספרות בבית הספר שלי, ולא הצלחתי בשום פנים ואופן לקרוא את היצירות באופן שנדרש ממני: פרטי סיפור שעוררו התרגשות סימבולית רבה במורות תמיד נראו לי כקישוטים מקריים או טריוויאליים לסיפור.

[2] למה שאדם שפוי ירצה לקבל עוד מעצמו בצורת ספר, אין לי מושג, אבל שיהיה.