מזרח, תשוקה וגמל - קריאה פוסט-קולוניאלית

אזהרת טריגר: מין, חתרנות, גמלים

Some Tuesday Silliness

Sooo, you know what's it like when you have a day at home, and you have to work, but it's cold and you're bored stiff and you have a migraine, so instead you write a stupid joke-fanfic for a guilty-pleasure action movie, with a punchline that nobody will understand? And you know how do you intend for it to be a vignette, because really, for how long can you draw it, and it turns into four full pages before you know what's going on?

No?

Oh well.

The movie in question is Equilibrium, a profoundly idiotic action flick whose main attraction is trying to capture each and every dystopian reference (read: something stolen) they managed to cram in. It's about this guy who kicks ass in a long black coat for a totalitarian dictatorship where they outlawed emotions.. It opens with a scene where they verify the originality of the Mona Lisa and then burn it. They would've burned it even if it wasn't the original, but what the hell, if you have an Original Mona Lisa Identifier I guess you might as well use it. It is not the only thing there that doesn't make sense. 

If that wasn't clear enough, this thing is completely pointless unless you've seen the movie. 

תיאורית קונספירציה לשבת בבוקר

הכירו את הטואטרה (Sphenodon Punctatus). היא נראית כמו לטאה, אבל היא לא לטאה אלא חלק ממשפחת זוחלים נפרדת. היא חיה על כמה איים סלעיים בקרבת ניו-זילנד, מסתתרת במחילות של עופות-ים ונושכת פולשים. יש לה גם עין שלישית.

מה זה עין שלישית? לטואטרה יש אבר חישה קודקודי בנוסף לשתי העיניים הרגילות, שכולל עדשה, רשתית, מבנים דמויי מדוכים ועצב חישה מנוון. העין הזו היא כנראה שריד אבולוציוני כלשהו, אם כי לא ברור למה. ניסויים לא הצליחו להוציא ממנה תגובה לשום סוג של קרינה. העין הזו חשופה אצל טואטרות צעירות, אבל מתכסה בקשקשים כאשר הטואטרה מתבגרת.

נחמד ומעניין, נכון, אבל מה אני חושבת כשאני רואה דברים כאלה?

אני חושבת, "עין שלישית --> ניו אייג'--> סדר עולמי חדש --> אנשי לטאה ששולטים בהכל מאחורי הקלעים --> אהה!"

כמובן שאלה לא אנשי לטאה, העב"מולוגים פשוט לא בקיאים מספיק בזואולוגיה. האנושות מתומרנת מאחורי הקלעים על-ידי טואטרות. אלה מקבלות הוראות מקודדות באנרגיית חיים קוסמית מאדוניהם, הישויות שבראו את האנושות ושוכנות כעת מעבר לערפילית אנדרומדה. העין השלישית הוענקה לטואטרות על-ידי הישויות, שכונו בתרבויות שונות "אלים", "מלאכים" או "חייזרים". כל הדיבורים של הילרים אנושיים על עין שלישית הם זיכרונות לא שלמים מתקופה קדומה יותר, אבל למעשה אנחנו מעולם לא נועדנו לתקשר ישירות עם הבוראים: הגזע הנבחר שלהם הוא הטואטרות, עם עינן השלישית הפונה לשמיים (לא הגיוני יותר  מעין באמצע המצח?).

וכך הטואטרות מסתתרות במחילות בין הסלעים וממתינות לשעתן, השעה בה הבוראים ישובו והן יעלו מהדרום וימשלו בכוכב-הלכת כולו!

I, for one, welcome our new sphenodon overlords

תהיות על מידסומר

אז מכירים את רציחות במידסומר? זו סדרה בריטית שרצה כבר די הרבה שנים (מ-1997, אליבא דאינטרנט), ועוסקת בעלילותיו של פלוני המפקח טום בארנבי ועוזריו המתחלפים בעודם חוקרים, ניחשתם, רציחות במידסומר.

מידסומר הנ"ל היא מחוז חפץ גנרי, אנגליה-כפרית פסטורלית שכמובן מסתירה המון סודות אפלים מתחת לפני השטח (אה, ורוצחים שם אנשים כל הזמן). יחסית למחוז גדול למדי, גודלו של כוח השיטור שם קטן להפתיע – רק בארנבי והעוזר התורן, שיושבים בעיר המחוז קוסטון ונקראים כל פעם לכפר שליו אחר, שבו הפשע הוא תמיד רצח.

יש כמה עובדות מוזרות בסטינג הזה:

1.      ממוצע מעשי הרצח במידסומר רבתי הוא כ-3 בשבוע, ונראה שאף אחד לא עושה מזה עניין.

2.      מזג האוויר שם תמיד יפה.

התיאוריה הראשונה שהעליתי על-מנת להסביר את המצב הייתה כדלקמן:

האשמה האמיתית בכל הרציחות היא ג'ויס בארנבי, אשתו של המפקח. בסדרה, ג'ויס היא מין עקרת בית אנגליה טיפוסית, אדם דהוי ומשעמם במידה קיצונית שהטעם היחיד בחייו הוא הצטרפות לכל מיני מועדוני תחביבים העולים כפורחים ברחבי מידסומר. בדרך-כלל, היא משמשת ככלי עלילתי: ג'ויס מצטרפת לאיזה תחביב חדש (ציור נופים, שחזור קרבות היסטוריים וכן הלאה) וזמן קצר אחר-כך נרצח שם מישהו.

אז אולי זה לא מקרה? מה אם ג'ויס, לפני 15 שנה, אספה מסביבה עוד כמה מידידיה המשעממים והמשועממים והקימה את 'חברת הרציחות במידסומר', מועדון סודי שהחברים בו מארגנים מעשי רצח מורכבים, כולל סיפור רקע כוזב אך הגיוני המטיל את האשמה על אדם תמים כלשהו בסביבה?

בארנבי יודע את האמת, עמוק בלבו, אבל הוא בוחר להתעלם ממנה משום אהבתו לג'ויס, אם בתו והדבר היחיד שמחבר אותו לחיים פשוטים. וכך הוא ממשיך להתרוצץ ברחבי מידסומר ולעצור רוצחים-לכאורה, בעוד ג'ויס מזינה אותו בעדינות בתובנות כוזבות (שימו לב: לא מעט פעמים משהו שג'ויס אומרת בדרך אגב מביא את בארנבי ל"פריצת דרך" בחקירה!) וממשיכה לרצוח את דרכה ברחבי המחוז.

התיאוריה הזו נחמדה, אבל היא מסבירה רק את החצי הראשון של עובדה מוזרה מס' 1. למה הממשלה לא מתערבת? למה לא נשלח כוח שיטור מיוחד לנסות לברר מה נסגר במחוז הזה? ומלבד זאת, זו אנגליה, למה לעזאזל לא יורד שם גשם אף פעם?

אחרי תהייה קצרה שמא אנשי מידסומר הם חבורה של בריטים שמאסו באקלים המחורבן, התאספו במחוז וכעת מקריבים לאל קדמון וצמא-דם כמה אנשים בכל שבוע כדי לשמור על שמיים בהירים, הגעתי לתיאוריה ב', שהיא הרבה יותר מספקת לטעמי:

השנה היא 2030. בתי הכלא של בריטניה מלאים עד אפס מקום בפושעים אלימים, ומחסור בעתודות קרקע מצופף אותם יותר ויותר. כאשר המצב מגיע לנקודת פיצוץ, מתכנסת ועדה מיוחדת למציאת פתרונות לבעיה. שיקולים בסיסיים של זכויות אדם מביאים לפסילת ההצעה של השמרנים ("פשוט תנו לרוצחים הארורים להרוג אחד את השני"), ושחרורים המוניים פשוט לא באים בחשבון.

לבסוף, אחד המומחים בוועדה עולה על הפיתרון המושלם. טכנולוגיית המציאות המדומה ידעה כמה פריצות דרך רציניות בעשור האחרון. למרות שטרם שוחררה לשוק, כיום כבר ניתן להחזיק סביבה וירטואלית יציבה לפרקי זמן כמעט בלתי-מוגבלים, ולחבר אליה מספר מכובד של בני-אדם – משהו בסדר גודל של אוכלוסיית דבון, נגיד. למה לא להעביר את האסירים לסביבה כזו? בעיית המקום נפתרת (אפשר 'לאכסן' אותם כמעט אחד על השני בעולם האמיתי, בעוד הם עצמם לא ירגישו מצוקה), האסירים יכולים להרגיש חופשיים ועם זאת להיות מורחקים מהחברה הכללית, וחשוב מכל - התאגיד המייצר את המערכת מוכן לשאת ב-80% מעלויות האחזקה בתמורה לפיילוט. 

השמרנים מרוצים – הרוצחים מורחקים לחלוטין מהעולם האמיתי. הליברלים מרוצים – ה"כליאה" בסביבה פסטורלית ובתוך מערך חברתי מתון ואידילי תסייע יותר בשיקום האסירים משהות בבית-סוהר. חלק גדול מהעול התקציבי מוסר מכתפי הממשלה – כולם מרוצים. התוכנית מיושמת מיד. האבטיפוס, VR  מידסומר, מופעל תוך שבועות מיום חתימת הוועדה, ומאכלס בתוכו את שוכני כמה מבתי-הסוהר השמורים ביותר במדינה. האיום בכליאה בסימלוציית בידוד, בנוסף להיעדר רווח חומרי ממשי כתוצאה מפשע, גורמים לאסירים לאמץ את 'תפקידיהם' ככפריים שלווים. מזג האוויר במציאות המדומה, כמובן, תמיד יפה.

אבל מה? למרות כל הרצון הטוב משני הצדדים, מידסומר עדיין מלאה ברוצחים אלימים. ולפעמים, מה לעשות, רגשות מתלהטים וטינות מתפתחות. אחוזי הרצח ב"מחוז" עדיין גבוהים במידה ניכרת מכל מקבילה נורמלית שלו, מה שמביא גם לחשיפת הבאג העיקרי במערכת (שמונע את הפצתה המסחרית) – 'אפקט מטריקס', כלומר, מוות וירטואלי = מוות אמיתי.

מאחר ואחוזי הרצח במידסומר עדיין נמוכים יותר מאלה בבתי-כלא אמיתיים וצפופים, מוחלט להמשיך בתוכנית, בפיקוחו של הסוהר הראשי – טום בארנבי, ותיק בשב"ס הבריטי שמקבל הצעה שלא ניתן לסרב לה: גם לפרוש לפנסיה בכפר, גם להמשיך בעבודה לה הקדיש את חייו וגם לקבל משכורת מוגדלת מאוד. בארנבי אחראי על שמירת השלום במחוז, ולצדו סדרה של עוזרים מתלמדים, שמסיימים אצלו את ההשתלמות ואז עוברים לפקח על סימולציות-כלא אחרות.

התיאוריה הזו אפשרה לי לצפות בפרקי הסדרה בו-זמנית כתעלומות רצח בריטיות מסורתיות וכסייברפאנק קודר, מה שבהחלט הוסיף לה נופך מעניין. בכל מקרה, צפו אם קר ועצוב לכם בערב. זו סדרה מרגיעה כמו כוס תה חם. אם לא אכפת לכם מרצח.

קרוסאובר ויקטוריאני מטורף!!!1

אי-שם בשלהי 2006 אבט"שתי לי בכפר ציורי בגבול הצפון. במהלך היום, חובותיי הסתכמו בשמירה על מדשאה של גן ילדים. מלבד פעם אחת מסעירה בה עזרתי להם לזרוע גזר, לא היה לי הרבה מה לעשות, וכך מצאתי את עצמי מתווה תכנית נחמדה לקרוסאובר ספרותי ויקטוריאני גדול ממדים. מאוד נהניתי מהעניין, הייתי מרוצה מעצמי, ורק כשחזרתי לציוויליזציה גיליתי שאיזה ממזר בשם אלן מור גנב לי את הרעיון.

אז הקרוסאובר נגנז. אבל מאחר ואני עדיין חושבת שיש לו איזה ערך מוסף מעבר לכתביו של מר מור, אני שמה אותו כאן. 

ובכן, לעניינינו.

השנה היא 1890, והאימפריה הבריטית גדולה, חזקה ובטוחה בעצמה מאי-פעם. אך מייקרופט הולמס, בכיר בממשלת הוד מלכותה, אינו מרוצה. הממשל לא ערוך להתמודד עם האיומים החדשים על בטחונה של בריטניה - בנוף פוליטי, תרבותי וטכנולוגי שמשתנה ללא הרף, המפלצת הבאה יכולה לארוב במקום שעד אתמול היה הבטוח ביותר בעולם.

מייקרופט, בניגוד לאחיו הצעיר והרגשן, לא מטריח את עצמו בהתרוצצות פרטנית אחרי פושעים נחותים. נקודת המבט שלו  רחבה יותר. הוא רואה צורך בשינוי פרדיגמה רציני. לא עוד שוטרים פשוטים שמטפלים בבעיות פנים, בעוד אנשי צבא ומרגלים מקצועיים אוספים מידע מעבר לים; מה שנדרש הוא אדם רב-שימושי, אדם שירגיש נוח באותה המידה בפרברי לאהור, בסלון במייפייר ובשיכוני וייטצ'אפל. אדם שמיומן הן בלחימה פנים-אל-פנים והן בדקויות הכנת קוקטיילים. אך היכן ניתן למצוא אדם כזה?

בשום מקום, מגלה מייקרופט. אדם המכיל את המזיגה המדויקת של חספוס ועידון, של קשיחות וערמומיות, פשוט אינו קיים.  ולכך יש רק פתרון אחד: יש לייצר אדם כזה.

בעזרת ידידו משכבר הימים, פרופסור הנרי היגינס, הוא מצליח לאתר אדם שמגלה, לפחות, את הפוטנציאל המתאים: ג'יימס קוויגלי, מוכר ירקות קשוח מהאיסט אנד. יש לו שכל, יש לו שרירים, יש לו מיומנות חריגה בשימוש בסכין ובאגרופים, יש לו קסם אישי בלתי מוסבר (במיוחד עבור המין היפה). כמו כן, יש לו את המבטא הקוקני הכי נוראי מהצד הזה של התמזה, מה שעלול להקשות במקצת על הסתננותו לחוגי החברה הגבוהה. היגינס זוכה במשימה לאמן אותו לקראת התפקיד.

לצוות מתגבש זה מצרף מייקרופט גורם נוסף: אלן קמפבל, מדען צעיר ומבריק ממעמד גבוה. קמפבל הסתבך בפרשיית סחיטה עם גורמים מפוקפקים, ונמצא על סף חשיפה שתהרוס את חייו. מייקרופט רואה כאן הזדמנות חד-פעמית. הוא דוחף את קמפבל הנואש לזייף התאבדות, והכימאי מצטרף במשרה מלאה לצוות. כלומר, עובר לחיות ולעבוד במרתף של המפקדה ברחוב בונד, מאחר ונאסר עליו להיראות בפומבי והוא נמנע מלצאת החוצה באור יום. הוא אחראי על ייצור האמצעים המדעיים החדשניים ביותר שעשויים לסייע לקוויגלי במשימותיו.

לצורכי איסוף מידע מהרחוב ותקשורת יום-יומית אחרת, ישנן נערות רחוב בונד: רשת של זונות (רטרו-ויקטוריאניות, איך אפשר בלי?) שנמצאות למעשה תחת חסותו של מייקרופט ומספקות לו מודיעין שוטף. 

אז זהו. הטון אמור להיות, בבירור, פחות על-טבעי מאשר בליגת הג'נטלמנים היוצאים מגדר הרגיל, אבל עדיין ניסיתי לבצע את אותו שטיק שבו כל דמות, גם משנית ביותר, היא מספר כלשהו (או גרסה של דמות מספר כלשהו). דרקולה לא נכנס, מאחר והוא גונב-הצגה מקצועי, ושרלוק הולמס קיים רק ברקע. טרם פתרתי, אגב, את השאלה כיצד יידבק לאלן קמפבל הכינוי Q. 

לא קונספט מאוד מקורי, אבל שימח אותי למרות זאת. מי יודע, אולי בכ"ז אעשה אתו משהו יום אחד. רומן-חליפת מכתבים נשמע הגיוני.

מסע בין קריביים - Caribbean Trek

דניאל הציע לפני כמה שנים (ברשומת פייסבוק שכבר לא פתוחה לעיני בני-תמותה שנמצאת אי-שם במעמקי פרופילו) משחק נהדר: לקחת סדרות מודרניות ולהעביר אותן למאה ה-16. עלו כך הרבה הצעות מוצלחות. התרומה האישית שלי הייתה מסע בין קריביים: עלילותיה של ספינה ספרדית המשייטת בהודו המערבית, במשימה למצוא איים חדשים, לגלות תרבויות בלתי נודעות, להגיע למקומות בהם טרם דרכה רגלו של אדם לבן, ולהמיר את כולם לנצרות.

הבוקר חשבתי על זה שוב משום מה, והחלטתי שיש כאן פוטנציאל להרחבה. אז הנה:

צוותה של ספינת הוד מלכותו Empresa[1]:

קפיטן סנטיאגו טיבריו דה לה קורקובאדו: ותיק קרבות אנדלוסי חם מזג, חובב נשים ושונא חולצות. וטראן של הארמדה, חביב הפיקוד שלמרות הפצרות חוזרות ונשנות לתפוס את מקומו באדמירלות מתעקש להוציא את צוותו לעוד ועוד משימות בקרב שבטים עובדי אלילים. עוז לבו וקסמיו המחוספסים מטילים אימה בקרב לוחמים בעלי ראש כלב ושובים את ליבן של נסיכות אינדיאניות בתוליות.

דוקטור פרנסואה דה ספוק: מלומד מבריק מהסורבון שנלווה למשלחת לצרכי תיעוד, אחרי שחזר לבית משפחת אמו בספרד. במהלך המסע מתגלעים חיכוכים רבים בין איש-הסכולסטיקה הצונן לקפיטן האנדלוסי הלוהט, בעיקר בשל התעקשותו של הראשון לפתור כל דילמה שנקרית בדרכם תוך שימוש בסילוגיזמים של הדוקטור אקווינס זצ"ל, אך בכל זאת מתפתחת ביניהם ידידות אמיצה המאפשרת לדוקטור להשלים לבסוף עם דמו האיברי.

אלוורו גויה: מנתח רתחן אך רחום. ידידו הוותיק של הקפיטן מהימים המרים של הארמדה. למרות שהוא על ספינות כבר 20 שנה, עדיין מקיא בתחילת כל הפלגה.

פטריק "איברנו" מונטגומרי: בנאי ספינות אירי שנמלט מהדיכוי הבריטי במולדתו אל חופי האימפריה בה השמש לא שוקעת לעולם. קולו הרועם, שיערו האדום וחיבתו למשקה וקטטות מותירים רושם שאין לטעות בו בקרב הפוגשים את רב-המלחים החסון.

פאולו שאבס: נווט פורטוגזי צעיר ופזיז. נוטה להיחטף על-ידי קניבלים.

אטורה סוֹלוֹ: רב-תותחן מגנואה. סייף מיומן.

אלחורה: שפחה מוּרית שהמירה את דתה לנצרות, ומשמשת כסייעת והמשרתת האישית של הקפיטן. 

פרקים זכורים לטוב:

The Wrath of Aga Khan/The Search for Spoque

בעלילה מפותלת ודו-כרכית זו, קפיטן דה לה קורקובאדו וצוותו נקלעים לאי מדברי בו הם פוגשים שבט מונגולי אבוד שנקלע למקום 200 שנה לפני כן. השבט הלוחמני ומנהיגו שואף הנקם זוממים להשתלט על האמפרזה, לשוב לעולם הישן ולהטיל מחדש את אימתה של אורדת הזהב על אירופה. אחרי קרב קשה, הח'אן ואנשיו מוכרעים, אך זאת במחיר חייו של הדוקטור ספוק, אשר מקריב את עצמו למען הצוות (תוך ציטוט שנון מתומס א-קמפיס).

בכרך השני, קפיטן דה לה קורקובאדו הממאן להינחם על מות ידידו הטוב ממרה את פי האדמירלות ויוצא למסע נואש בפריגטה בריטית גנובה לעבר מעיין הנעורים האגדי בפלורידה, בתקווה להשיב לחיים את ספוק. המסע המסוכן עולה לקפיטן במחיר אישי כבד כאשר בנו-יחידו נופל בדרך. הכרך מסתיים במונולוג נוגה של הקפיטן על חשיבותה העליונה של הידידות בין גברים אצילים, חשיבות המעמידה לעתים בצל אפילו את חובות המשפחה.

Let That Be Your Last Battlefield

אינדיאני מקועקע בקעקועים שבטיים מורכבים נמלט לספינה בזמן אחת העגינות, וטוען שהוא נרדף ע"י אויב דמוני. אחרי בירור מתגלה שהמפלץ הוא אינדיאני אחר עם קעקועים כמעט זהים, מהשבט השכן! הצוות נדהם ומסביר לשניים שהם כמעט ולא שונים זה מזה, וכי כל בני האדם שווים בעיניי האל והכנסייה. אז הם מגלים שמיסיונרים אנגלים הגיעו לאי קודם. הם טובחים בכל התושבים.

City on the Edge of Forever

הצוות מגלה חורבה אצטקית מכושפת שמובילה אותם באופן בלתי מוסבר אל ספרד של הרקונקיסטה. שם הם מתיידדים עם עלמה חסודה אך מגלים, לזוועתם, שנוכחותם במקום (והתנהגותה הרחומה אך הנאיבית של העלמה, המצילה גשש מורי וסועדת את פצעיו) שינתה את ההיסטוריה, וספרד של ימיהם נמצאת בשליטת הכופרים! כעת עומדת בפנים המשימה להחזיר את המצב לקדמותו, גם במחיר מותה המזעזע של העלמה.

עלילה זו זכורה בעיקר בשל הפולמוס שהקיף אותה: דון מיגואל דה סרוואנטס כתב את הטיוטה הראשונית, שהייתה מורכבת בהרבה וכללה תוכן סאטירי: בין השאר, דיון מטא-פואטי של גויה והדוקטור ספוק אודות אפשרות קיומו של צוות מוסלמי מספרד המקבילה, שהמשיך כהרהור מבודח על שרירות לבו של הגורל המעלה ומוריד שליטים ועל הדמיון המהותי בין עמים אויבים. המוציאים לאור חתכו לחלוטין את הדיאלוג והוסיפו מספר רב של שיחות וקרבות שנועדו להדגיש את שפלותם של הכופרים ביחס לאצילות לבו של הקפיטן דה לה קורקובאדו.  סרוואנטס לא שבע נחת מהשינויים והתקיף את העורכים במספר חיבורים עוקצניים. ניתן למצוא הדים של סכסוך זה בכרך השני של דון קיחוטה.

תוספות? שיפורים? מישהו?

7.11.12: And now, an English translation thanks to the excellent Yael. Go beyond the cut.

טרגדיה אמריקאית

הסבר: את השטות לעיל כתבתי לפני כמה שנים והעליתי ל-lj שהיה אז. אני די מחבבת אותה משום מה, וחשתי צורך לאפסן אותה במקום קצת פחות ארכיוני ממעמקי כונן C. אז הנה. רצוי לצפות בסרטון לפני.

רק אחר כך הוא הבין שזו כנראה טעות.

דונלד תמיד ניסה להיות קצת יותר רציני מהבחור הממוצע שהיית רואה שם באותה תקופה, מוכר את עצמו לפרסומת למרק או לפיצ'ר של חיות חווה מזמרות. אבל כשפרצה המלחמה - טוב, מה הוא יכול היה לעשות? 

הוא רצה להתגייס, באמת. שלושה ימים אחרי פרל הארבור הוא נעמד בשערי לשכת הגיוס של ל.א. דרום, מלא כוונות טובות וחלומות כמו כולם. אבל הם לא רצו אותו. פלטפוס, הם אמרו וחתמו על טופס השחרור. לא עזרו כל תחנוניו, הטענות כי המשפחה שלו הייתה כך תמיד, וזה לא מנע מהם להשתתף במלחמת האזרחים, או במלחמה נגד מקסיקו. כלום לא עזר. פלטפוס. הוא ניסה להציע את עצמו בתור בדרן בחזית, אבל הם מעולם לא השיבו למכתב. 

וזה היה נורא בחודשים שאחר-כך. כל הבנות באולפנים - לכל אחת יש איזה ג'ון או דיק או ריפ משלה אי-שם מעבר לים, או במטוסים או בספינות. בעבר הוא תמיד היה מצחיק אותן, ולא הייתה לו בעיה למצוא חברה ללילה - אבל עכשיו כולן הביטו בו בבוז שקט ששמור למשתמטים. הן לא אמרו כלום, לא. אבל הוא ידע. 

ואז הגיעה ההצעה הזאת, ומה אפשר לעשות? כולם חייבים לעשות משהו בשביל מאמץ המלחמה, ואם זה יעודד כמה אזרחים אמריקנים בחזית או בעורף, מה רע? כל מה שצריך לעשות זה קצת צחוקים, את התנועות הנכונות, כמה מהשטיקים הרגילים, לקחת את הצ'ק וללכת הביתה. והעבודה לא הייתה בשיאה בשנים האלה. 

אילו רק היה יודע מה ייצא מזה אחר-כך, אחרי המלחמה והזוועות, כשלאף אחד לא היה כבר כוח לשנוא את הגרמנים והיפנים. ובשנות השישים - הו! בזמן וייטנאם... כשפתאום כולם בתעשייה נזכרו לגנות את האלימות, כשג'יין פונדה שלפה את הסרט הזה מאיזה ארכיון והציבה את תמונת הג'אפי המחייך מתחילת הסרטון מול תמונות של ניצולי הירושימה... אז הוא באמת הבין איזו טעות עשה. 

כמובן שהצד השני יצא למתקפת נגד, ופתאום הוא מצא את עצמו בעוד ועוד עצרות וכנסים של הרפובליקאים, של ניקסון וכל היתר. זה גרם לו לרצות לצחוק. הוא בכלל היה דמוקרט, הוא הצביע לקנדי בתחילת העשור והאמין בו. אני רק שחקן! רצה לצעוק. אני אומן, אני לא מבין בפוליטיקה, אני לא מבין את המלחמות שלכם, רק הייתי צריך את הכסף, זה הכל! אבל הם לא היו מקשיבים, רק צוחקים לשמוע אותו מדבר. 

בסוף הוא נכנע לכך, כי איזה ברירה הייתה לו? הוא עמד לצד הבימה, שקט וכבוי, מחייך בקושי ומהנהן. זו הייתה השלמת הכנסה, לפחות. 

וב-1980, כשהמועמד הטרי ביותר של המפלגה לנשיאות עמד על הפודיום וסיפר כיצד שחרר את מחנות הריכוז באירופה ואז קרא לו וכרך זרוע סביב כתפיו וסיפר לכולם איך ראה את אותו סרט ישן, ואיך הוא חיזק אותו במשימה להביא חופש לאירופה הכבושה... 

עלתה בראשו רק תמונה אחת: 

הוא ורונלד, יושבים יחד בבר עלוב שני רחובות מהאולפן. רונלד במדי הקצין היפים והנקיים שלו שמעולם לא ראו שדה קרב. לוגם וויסקי. בטלוויזיה תמונות של חיילים צעירים הנכנסים לעיר כלשהי, שהופצצה לעיסה כמה שעות קודם לכן. 

רונלד מרים את כוסו, לאט. דמעות עולות בעיניו.