שישה פתיתים מחפשים סבתא

והנה אני נתקלת בפייסבוק בדיון בענייני הגירה\תרבות\זהות. אחד לועג קלות ליוצאי בריה"מ שהגיעו ארצה כילדים ובגיל 20-30 מגלים לפתע מחדש את זהותם כמהגרים ואף כפליטים, מעלים על נס סממני תרבות ואוכל ומארגנים ערבי שירה וטיולי שורשים; השני מגן עליהם, אומר שהעיסוק בשאלות זהות בשנות העשרים מגיע עם ההבנה שהאדם הוא לא פתית שלג ייחודי ויש לו רקע והיסטוריה. עולה הטענה שמדובר בחלק מגל אופנתי, וכאן לדעתי יש משהו; כל מי שהבחין בדומיננטיות הפטאלית של דורות קודמים בשיח התרבותי של השנים האחרונות ישים לב שארגומנטום אד סבתום לא תמיד היה כלי נפוץ כל-כך. בני עשרים ושלושים ומשהו בניינטיז, נניח, הלכו על שטאנץ אחר לגמרי מהמוצאי-שורשי הפופולרי היום.

זה לא טוב ולא רע, אלא פשוט מה שיש כרגע, אבל נראה לי שטיעון פתית השלג הייחודי לעיל הפוך בדיוק מהמציאות. עניין עמוק במורשת ובשורשים הוא לא תוצאה של ההבנה שאתה אינך כזה, אלא פיצוי יתר על ההבנה שאתה כן כזה. אחרי הכל, מהו פתית שלג ייחודי, אם לא חלקיק זעיר שמרחף לבדו באוויר, שונה מאחרים רק בכמה מאפיינים מיקרוסקופיים זניחים, ומהר מאוד נמס?

אני מתעסקת קצת בגיניאולוגיה כתחביב, ונמצאת בערך 40 שנה מתחת לממוצע הגיל בסביבות האלה (היחידים שם שיותר קטנים ממני הם ילדים בני 13 שבדיוק עושים עבודת שורשים, והתחלופה שלהם גבוהה). נראה די ברור למה אנשים מתחילים להתעסק בעבר המשפחתי בגיל העמידה המאוחר: זה בערך השלב שבו הם מבינים סופית שהם הולכים למות מתישהו, ואז מתפתח עניין בהמשכיות, במקורות, במשהו יציב. (זה לא העניין מבחינתי: אני פשוט מוצאת את תהליך איתור וארגון הנתונים מרגיע. גיניאולוגיה היא בסופו של דבר רישום של אנשים זרים, שקשר ביולוגי מסוים מאפשר לך להעמיד פנים שהם לא זרים.) אני לא יודעת למה הפחד הזה חלחל בימינו לשכבות גיל צעירות יותר, אולי התפכחות מחלום ההגשמה העצמית או משהו בסגנון. אבל אני די בטוחה שלא מדובר בחיבור מחודש לקהילתיות שנמשכת לתוך העבר (עד כמה שאפשרי בכלל), אלא בהצטנפות לנוכח החלל של ההווה, ממנו כל זמן אחר נראה בלתי נגיש מתמיד.

שתי אבחנות ליום הסופרים המתים

השנה פספסתי, מאחר ויום הסופרים המתים, המציין את פטירתם מן העולם של שלושה מהסופרים האהובים עלי, חל ב-14 ביוני, יום חמישי שעבר. אבל נראה לי שעדיף לומר משהו מאשר לחכות לשנה הבאה. יום סופרים מתים שמח!

ביקורות על ביקורות על ספרים שלא קראתי: בוב האני עושה דברים

אחד מהתחביבים הראויים ביותר לאדם בן תרבות, אני מאמינה, הוא ההנאה המלומדת מקטילה רצינית. זה אולי לא הדבר הכי נחמד בעולם, אבל יש עליצות רבה בירידות שנונות על משהו גרוע. אולי זו סובלימציה של יצר סדיסטי, בדומה לסיפורי נקמה שבהם אנחנו מרשים לעצמנו ליהנות מאלימות או השפלה נגד מישהו שמגיע לו. הקטילה עולה עוד רמה אחת מעל הוונדטות, בכך שהיא תוקפת בשמם של ערכים תרבותיים, בשם ההגנה על האיכות והסטנדרטים ושמירת הסדר הטוב. אפרים קישון, מתעד חשוב של החוג המשכיל-בורגני הישראלי בשנות החמישים והשישים, המציא לנוהג פועל מיוחד, רק כדי להמחיש את מרכזיותו לשיח התרבותי בכללותו. צפו בפרקים של MST3K; קראו ביקורות מסעדות של שגיא כהן; קראו ביקורות שירה של יהודה ויזן. אני עושה את כל הדברים האלה, והם מספקים שעות של בידור וקתרזיס.

איפה שהסאבטקסט הולך להתאבד

I.

קראתי היכנשהו את האבחנה הנכונה שבתרבות הפופולרית האמריקאית, חשיפה לקרינה רדיואקטיבית אחראית ליצירה של גיבורי-על, בעוד ביפנית היא אחראית ליצירה של מפלצות, למשל גודזילה, שהדבר שהן הכי אוהבות לעשות הוא לשטח ערים שלמות מלאות יפנים מבועתים. כל מי שקראתי שדן בעניין הסכים שוואו מעניין למה זה ככה.

אז בואו נדבר לרגע על קפטן אמריקה.

חרדה בצהריים, או: לשבחה של אימה כנענית

היה זה לילה קודר וסוער.

כמה מחשבות אחרי "המעניש"

[ספוילרים ל"מעניש" ול-"Falling Down"]

פרנק קאסל, הלא הוא "המעניש", עשה הרבה דברים במשך השנים. הוא נלחם בכמה וכמה מלחמות, מוייטנאם דרך מלחמת המפרץ הראשונה עד אפגניסטן; הוא נלחם במאפיה האיטלקית, המאפיה הרוסית, היאקוזה, קרטלים מקסיקנים, גלוחי ראש נאצים, פקידים מושחתים, אופנוענים, אקדוחנים, אנסים, פסיכופתים, פדופילים, שדים מהגיהנום ומתודיסטים. האפיון שלו התנדנד על כל הספקטרום בין פסיכופת גמור לאיש מיוסר שהחיים דחפו אותו לאלימות. אבל הדבר היחיד שנשאר יציב  אצלו - כמו העכביש הרדיואקטיבי שנשך את ספיידרמן, כמו מות הוריו של באטמן, כמו סופרמן שהגיע לאחר חורבנה של קריפטון - הוא סיפור המקור שלו: פושעים (כל פעם פושעים קצת אחרים) הרגו את המשפחה שלו, ובתגובה הוא יוצא להעניש את כל פושעי העולם.

הסדרה החדשה מבית מארוול את נטפליקס נוטה להציג את הפרשנות הריאליסטית יותר והסדיסטית פחות של הדמות, אבל הרעיון אותו רעיון, שראינו כבר באינסוף מקומות בעבר. אתם כבר מכירים את הנוסחה. גבר-גבר עם ניסיון מקצועי  באלימות יישומית (בדרך כלל חייל או שוטר) הגיע למנוחה ולנחלה, בחברת משפחתו, שכוללת אישה מקסימה וילד חמוד או שניים (אם שניים, אלה יהיו בן ובת). אך מסיבה כלשהי - לעתים בגלל אויבים שהוא רכש לו מקודם, לעתים שרירות לבו של הגורל - האידיליה קצרת ימים: המשפחה נרצחת בצורה נוראית, והאב שבור הלב, שכל עולמו נלקח ממנו באחת, מתמסר לנקמה אותה הוא מבצע באפקטיביות מזעזעת. לרוב הוא רדוף על ידי זכרון בני משפחתו המתים, שנרמז כי הוא מעוניין להצטרף אליהם עם השלמת המשימה.

מעשה בהפתעה חד-פעמית

[אמ;לק למבקשים להימנע מספוילרים, משום מה: אם אתם חייבים לראות משהו מ"לוציפר", צפו בפרק 7 בעונה 3, שהוא היחיד שלא מחורבן. אין לי הרבה חומר תיאורטי כאן, רק הערה והמלצה]