ביקורות על ביקורות על ספרים שלא קראתי: בוב האני עושה דברים

אחד מהתחביבים הראויים ביותר לאדם בן תרבות, אני מאמינה, הוא ההנאה המלומדת מקטילה רצינית. זה אולי לא הדבר הכי נחמד בעולם, אבל יש עליצות רבה בירידות שנונות על משהו גרוע. אולי זו סובלימציה של יצר סדיסטי, בדומה לסיפורי נקמה שבהם אנחנו מרשים לעצמנו ליהנות מאלימות או השפלה נגד מישהו שמגיע לו. הקטילה עולה עוד רמה אחת מעל הוונדטות, בכך שהיא תוקפת בשמם של ערכים תרבותיים, בשם ההגנה על האיכות והסטנדרטים ושמירת הסדר הטוב. אפרים קישון, מתעד חשוב של החוג המשכיל-בורגני הישראלי בשנות החמישים והשישים, המציא לנוהג פועל מיוחד, רק כדי להמחיש את מרכזיותו לשיח התרבותי בכללותו. צפו בפרקים של MST3K; קראו ביקורות מסעדות של שגיא כהן; קראו ביקורות שירה של יהודה ויזן. אני עושה את כל הדברים האלה, והם מספקים שעות של בידור וקתרזיס.

איפה שהסאבטקסט הולך להתאבד

I.

קראתי היכנשהו את האבחנה הנכונה שבתרבות הפופולרית האמריקאית, חשיפה לקרינה רדיואקטיבית אחראית ליצירה של גיבורי-על, בעוד ביפנית היא אחראית ליצירה של מפלצות, למשל גודזילה, שהדבר שהן הכי אוהבות לעשות הוא לשטח ערים שלמות מלאות יפנים מבועתים. כל מי שקראתי שדן בעניין הסכים שוואו מעניין למה זה ככה.

אז בואו נדבר לרגע על קפטן אמריקה.

חרדה בצהריים, או: לשבחה של אימה כנענית

היה זה לילה קודר וסוער.

כמה מחשבות אחרי "המעניש"

[ספוילרים ל"מעניש" ול-"Falling Down"]

פרנק קאסל, הלא הוא "המעניש", עשה הרבה דברים במשך השנים. הוא נלחם בכמה וכמה מלחמות, מוייטנאם דרך מלחמת המפרץ הראשונה עד אפגניסטן; הוא נלחם במאפיה האיטלקית, המאפיה הרוסית, היאקוזה, קרטלים מקסיקנים, גלוחי ראש נאצים, פקידים מושחתים, אופנוענים, אקדוחנים, אנסים, פסיכופתים, פדופילים, שדים מהגיהנום ומתודיסטים. האפיון שלו התנדנד על כל הספקטרום בין פסיכופת גמור לאיש מיוסר שהחיים דחפו אותו לאלימות. אבל הדבר היחיד שנשאר יציב  אצלו - כמו העכביש הרדיואקטיבי שנשך את ספיידרמן, כמו מות הוריו של באטמן, כמו סופרמן שהגיע לאחר חורבנה של קריפטון - הוא סיפור המקור שלו: פושעים (כל פעם פושעים קצת אחרים) הרגו את המשפחה שלו, ובתגובה הוא יוצא להעניש את כל פושעי העולם.

הסדרה החדשה מבית מארוול את נטפליקס נוטה להציג את הפרשנות הריאליסטית יותר והסדיסטית פחות של הדמות, אבל הרעיון אותו רעיון, שראינו כבר באינסוף מקומות בעבר. אתם כבר מכירים את הנוסחה. גבר-גבר עם ניסיון מקצועי  באלימות יישומית (בדרך כלל חייל או שוטר) הגיע למנוחה ולנחלה, בחברת משפחתו, שכוללת אישה מקסימה וילד חמוד או שניים (אם שניים, אלה יהיו בן ובת). אך מסיבה כלשהי - לעתים בגלל אויבים שהוא רכש לו מקודם, לעתים שרירות לבו של הגורל - האידיליה קצרת ימים: המשפחה נרצחת בצורה נוראית, והאב שבור הלב, שכל עולמו נלקח ממנו באחת, מתמסר לנקמה אותה הוא מבצע באפקטיביות מזעזעת. לרוב הוא רדוף על ידי זכרון בני משפחתו המתים, שנרמז כי הוא מעוניין להצטרף אליהם עם השלמת המשימה.

מעשה בהפתעה חד-פעמית

[אמ;לק למבקשים להימנע מספוילרים, משום מה: אם אתם חייבים לראות משהו מ"לוציפר", צפו בפרק 7 בעונה 3, שהוא היחיד שלא מחורבן. אין לי הרבה חומר תיאורטי כאן, רק הערה והמלצה]

שתי הערות על עניינים שמעבר לים

מדיניות הבלוג הזה, המחויבת לחוסר רלוונטיות, מנחה אותי להעלות עכשיו את הרשומה הבאה, שנכתבה לפני כשבוע וחצי ועל נושאים שהספיקו בינתיים להישטף ממחזור הדם של המדיה. נשאיר את העניין למשפטה, המחמיר ללא ספק, של ההיסטוריה.

שיר הסירנה\מרגרט אטווד

כי מזמן לא היה איזה תרגום. חרוז חופשי הוא מתעתע מאוד. המקור כאן.

זה השיר שכולם

היו רוצים לדעת; השיר

שאי אפשר להתנגד לו:

השיר שגורם לגברים

לזנק לתוך המים בהמוניהם

גם כשהם רואים את הגולגולות שעל החוף

השיר שאיש אינו מכיר

מפני שכל מי ששמע אותו מת,

וכל היתר שכחו.

רוצה שאספר לך סוד

ואם אספר, תהיה מוכן

לחלץ אותי מתלבושת הציפור הזאת?

אני לא מאושרת כאן

רובצת על האי הזה

כולי ציורית ומיתולוגית

עם שתי המופרעות המנוצות האחרות,

אני לא אוהבת לשיר

בשלישיה הזו, הגורלית ויקרת הערך.

אגלה לך את הסוד,

לך, רק לך.

בוא תתקרב. השיר הזה

הוא קריאה לעזרה: הצילו!

רק אתה, רק אתה מסוגל

אתה האחד שמצא אותי

סוף סוף. אללי,

זה שיר משעמם

אבל עובד כל פעם.