שיר הסירנה\מרגרט אטווד

כי מזמן לא היה איזה תרגום. חרוז חופשי הוא מתעתע מאוד. המקור כאן.

זה השיר שכולם

היו רוצים לדעת; השיר

שאי אפשר להתנגד לו:

השיר שגורם לגברים

לזנק לתוך המים בהמוניהם

גם כשהם רואים את הגולגולות שעל החוף

השיר שאיש אינו מכיר

מפני שכל מי ששמע אותו מת,

וכל היתר שכחו.

רוצה שאספר לך סוד

ואם אספר, תהיה מוכן

לחלץ אותי מתלבושת הציפור הזאת?

אני לא מאושרת כאן

רובצת על האי הזה

כולי ציורית ומיתולוגית

עם שתי המופרעות המנוצות האחרות,

אני לא אוהבת לשיר

בשלישיה הזו, הגורלית ויקרת הערך.

אגלה לך את הסוד,

לך, רק לך.

בוא תתקרב. השיר הזה

הוא קריאה לעזרה: הצילו!

רק אתה, רק אתה מסוגל

אתה האחד שמצא אותי

סוף סוף. אללי,

זה שיר משעמם

אבל עובד כל פעם. 

" אני מוריש לעתידים השונים (לא לכולם) את גני, גן השבילים המתפצלים." כך כותב טסוי-פן, מנדרין תמהוני שזנח קריירה מזהירה ונשבע לכתוב רומן דגול ולבנות מבוך שאין כמותו בעולם, אבל משאיר אחריו רק כתב יד מבולבל וחסר היגיון ואף רמז למיקומו של המבוך. מאות שנים לאחר מכן, הסינולוג האנגלי סטפן אלברט מבין שהרומן והמבוך אחד הם; והרומן אינו, כפי ששוער, קובץ טיוטות שהאירועים המתרחשים בהן סותרים זה את זה. טסוי-פן ביקש לבנות מבוך אינסופי (לכתוב רומן אינסופי), ובמקום לכתוב עלילה סופית, המבוססת על בחירות המוציאות מן האפשר את כל הבחירות האחרות, הוא בחר בעת ובעונה אחת לכתוב את כולן. הרומן של טסוי פן, הוא גן השבילים המתפצלים, עוסק במושג הזמן, אבל לא בזמן הליניארי כפי שהוא מוכר לנו, אלא בזמן על כל עתידיו האפשריים – "רשת נעה סחור-סחור, גדלה והולכת, של זמנים חופפים ומקבילים".  ספרו הוא תמונה, לא שלמה אמנם, אך שרומזת על השלם, של הזמן האינסופי; צאצאו, יו טסון, מגלה זאת מפיו של אלברט ומוריד את התגלית לטמיון דקות לאחר מכן כאשר הוא בוחר, מבין כל העתידים האפשריים, בבחירה רעה אחת.

בואו נסכם רגע את העניין הזה בנוגע לאמבר

עובדה ידועה ברבים היא שהחמישייה הראשונה של אמבר טובה יותר החמישייה השנייה של אמבר. לא מעטים, ואני ביניהם, יסרבו להתייחס בכלל לחמישייה השנייה כחלק מהקאנון האמברי. מאחר ואנשים שאוהדים גם את השנייה שמעו ממני שהם טיפשים וטועים, מה שפוגע במידה מסוימת בתדמית שלי במסיבות, קרוב לוודאי שלא יזיק לפרוש את נימוקיי באופן מעט יותר מסודר, מה שיאפשר לטועים להכיר לפחות במשוגותיהם.

בלתי מספיק על צ'סטרטון והדקדנס

רוח רפאים רודפת את ג.ק. צ'סטרטון: רוח הרפאים של הדקדנס. כמובן שהדקדנס, מעצם טבעו, מתגלם באופן יעיל למדי ברוח רפאים; צ'סטרטון עצמו, לא חובב גדול של סיפורי רוחות או של ק. מרקס, היה בוודאי נוטה לתאר זאת במונחים אחרים, מונחים שקשורים בוודאי למפלצות או דרקונים הנלחמים באבירים. צ'סטרטון, בסנגוריה שלו על החיבורים האלגוריים של ימי הביניים, טען כי האלגוריה אינה צופן-החלפה פשטני, אלא אמצעי לייצג אמיתות מעודנות על טבעם של דברים שאינן באות לידי ביטוי כאשר אנו קוראים להם בשמם. נדמה שהדבר נכון במיוחד כאן; כמו פניו הגדולות של גיבורו יום ראשון, הכנות מכדי שניתן יהיה להבין אותן, עמוד השדרה הרעיוני של יצירתו כה ברור, עקבי ומקיף עד שהניסיון לסכם אותו הופך למשימה קשה להחריד. כאן אני מנסה לסכם פן אחד שלו, שהוא מראה של כל היתר באותה מידה שאיננו ממצה כלל.

[ספוילרים בעוצמה בינונית לחלק מהרומנים]

קצת על חשיבות הסגירה הזהירה של הדלת

לא הפוסט הכי קל שכתבתי בחיים ועם דיון מסוים במוות ואבל - לתשומת לבכם. תזמון הפרסום מקרי, הוא נכתב בשבוע שעבר.

הערה על הסגברה

יש משהו מטריד במונח "הסגברה" (ונגזרותיו השונות – לבנסברה, גויסברה, והתוספת האישית שלי עבור מקרה בו ישראלים ותיקים מסבירים לעולים דברים על השפה והתרבות של העולים – "הצברה"). הוא לא מטריד משום שאני שוללת אותו מכל וכל; לא, זה היה קל. אבל מצד אחד הוא מתאר תופעה מוכרת מאוד, ומצד שני השימוש בו כטיעון בוויכוח כמעט חסר תועלת (בערך מאותן סיבות ש"תודעה כוזבת" הוא טיעון קטלני לדיון, ובאותו אופן מתסכל – גם אם מדובר בדבר-מה שנראה מוכר וברור, הוא פותח שסע בין הדנים שלא מאפשר למעשה שיח, רק האשמות).

קרוב לוודאי שרוב הנשים מזהות את הסיטואציה: גבר מסביר לך משהו באופן סמכותי גם כאשר הוא לא מבין כלום בנושא המוסבר, גם אם את מבינה בנושא הרבה יותר טוב ממנו. התופעה עלתה לסדר היום במאמר מ-2008, "Men Explain Things to Me" (מאת Rebecca Solnit), שתיאר סצינה מגוחכת במיוחד: גבר במסיבה התעקש להסביר לכותבת הכל על ספר מסוים שיצא זה לא מכבר ושהוא קרא ביקורת עליו, למרות תזכורות חוזרות ונשנות מצדה שהיא כתבה את הספר. רק כאשר גבר אחר התערב בשיחה וחזר על מה שאמרה סולניט בפני בן שיחה השתכנע האחרון שאולי היא לא באמת צריכה הבהרות נוספות.

שלושת הבלשים בתעלומת הצייטגייסט המשתנה

מאז השקתה הרשמית בכתבי אדגר אלן פו, דמות הבלש עברה גילגולים מגילגולים שונים, בעודה צוברת פופולריות הולכת וגוברת ומתפרשת לכיוונים אקזוטיים יותר ויותר (החל מסופרות מתח בלשיות דרך בלשים פרנציסקנים ועותמאניים ועד בלשים כלבים ובכלל). משהו בקונספט הגיבור שתפקידו הוא להיתקל במסתורין ולשפוך עליו אור מושך אותנו על שלל גווניו וגרסאותיו, המשתנים לאורך השנים עם צו השעה וטעם התקופה. 

כל עידן מעלה מתוכו את הבלשים הראויים לו, והיחסים בינם לבין העולם שהם חיים בו והתעלומות שהם פותרים משקפים לעתים את האופן בו רואה התקופה את עצמה. השלושה שנסקרים כאן הם, מן הסתם, החביבים עלי אישית; אבל כל אחד הוא גלגול של אידיאת הבלש הנכון לזמנו.