בודפוסט

בודפשט נשלטה על-ידי שתי אימפריות לפחות ב-150 השנים האחרונות. אחת מהן באמת ישבה בעיר; השנייה ארגנה לה את אותן 40 שנות נכאים שאפיינו כל מקום ממזרח לחומת ברלין, וכמו כל המקומות האלה, השקיעה והנפילה הותירו מעין ואקום הממתין להתמלא.

על "מעבר לחומת הגן"

יהל ביקש, יהל יקבל.

שני ילדים הולכים ביער. דברים מוזרים קורים.

אלי מגיפה ככלי להתפתחות אישית, או: למה אני לא סובלת את רוב הניאו-פגאניות

הנה פסקה שמסכמת את כל מה שמעצבן בנאו-פגאניות המערבית הממוצעת:

Sekhmet. An ancient Egyptian lioness goddess of war, healing, and menstruation, Sekhmet is actively worshipped today among neopagans in Europe and the USA. A temple to her has been built in Nevada. Sekhmet's breath was said to have formed the desert, and she embodies a raw fierceness, a kind of primeval force of survival, growth, and self-realization. At a rebirthing ceremony in which I participated last year, I found myself channeling Sekhmet's power and felt 

myself filled with a transformative courage I didn't know I had.

(מכאן, אם מתחשק למי מכם עוד קצת גיחוך)

נבואה בשוגג והספדים בטרם עת

ימים מעיקים אלה, גם מבחינת המצב הבטחוני וגם מבחינת האווירה הכללית בארץ, שולחים רבים וטובים למחוזות האסקפיזם. לאסקפיזם פנים רבות: סרטים מטופשים, ספרים פנטסטיים ככל האפשר או לשבת בבסיסים נידחים בבקעה ולתכנן משחקי מחשב (העם איתך, נ'). עבור כותבת שורות אלה, המפלט מימים אלה של אלימות פיזית וקיטוב פוליטי הוא בין השאר בקריאה על אלימות פיזית וקיטוב פוליטי מלפני מאה שנה. לכו תבינו.

עדכון קצר

1. ההזנחה הפושעת והמתמשכת של הבלוג נבעה משילוב של גורמים, שניתן לתאר כלימודים, עוד לימודים, ממש הרבה לימודים, עבודה וסוגים אחרים של עבודה. אני מקווה להגיע בקרוב לאיזה איזון קוסמי שישבור את מחסום הכתיבה ויאפשר לי להעלות עוד פוסטים מהרבים שנמצאים בקנה.
2. אני מודה גם שמחורבנותו הכללית של מה שמכונה "המצב" לא עשתה לי יותר מדי חשק לכתוב; ליתר דיוק, עשתה לי המון חשק לכתוב, אבל כזה שמלווה בתחושת אשמה קלה על התעסקות בשטויות בזמן משבר. כמובן שיש לי דעות, לכולם יש דעות, אבל אחרי התלבטות קצרה מאוד החלטתי שבנקודת הזמן הנוכחית אני מעדיפה לשמור אותן לעצמי. חוק ה"בלי פוסטים פוליטיים" בבלוג הזה כנראה ישבר יום אחד, אבל היום הוא לא היום. 
3. מבחינת מדיה, הדבר הכי נחמד שקרה לי בשבועות האחרונים היה "קצה המחר". במהלך השנה האחרונה קצת חששתי שאיזו תוגה ורטנוניות כללית שנחתו עלי הרסו למעשה את יכולתי ליהנות מסרטים; "קצה המחר" הוכיח שלא היא, אלא שהסרטים שראיתי סתם לא היו טובים מספיק. אז רק שתדעו שמדובר בסרט אקשן אפקטיבי להפליא, נורא כיפי ומצחיק מאוד לפרקים שאין לי שום דבר חכם מזה לומר עליו. 
4. ותכלס, קיבלתי את מה שרציתי. 
   

קצת על נישואין וגלרג'

רשימת החברים שלי בפייסבוק די מצומצמת, ואני מעיפה ממנה בשיטתיות אנשים לא-קרובים אחרי סף מסוים של פרסומים מעצבנים. כך הסתלקו ממנה כמה גזענים ולפחות אוהד הפועל ת"א אחד, בעוד סתם טרחנים הוגלו לאחר כבוד לרשימת המכרים. אבל מדי פעם, אדם סביר לכאורה בכל זאת מקפיץ לי איזו פיסת גלרג' מחרידה. אני מניחה שזהו מחיר החיים בחברה (הייתי אומרת דמוקרטית, אבל אף דיקטטורה לא הצליחה מעולם לכפות טעם טוב, אז ניחא).

בלש אמיתי: סיכום ביניים

כמו כל יתר האינטרנט, השנקל שלי על בלש אמיתי לפני שהכל נשכח. זו הרחבה של סטטוס שכתבתי אחרי שצפיתי בשלושת הפרקים הראשונים. בשלב הזה חליתי להפתעתי הרבה, וסיימתי לראות את הסדרה במהלך השבוע שבו ישבתי בבית בחוסר מעש, מה שהשאיר לי עוד קצת זמן לחשוב על כל מיני דברים. כתוצאה, יצא קצת ארוך. אזהרת ספוילרים\חפירה.