דון ג'ון מחנך את הברברים

זה סרט על סקס, אז יש דיבורי סקס. אם זה מפריע למי מקוראיי הדמיוניים, אנא דלגו.

תרגיל באינפוגרפיקה

קרעכצן לפניכם

שלושה דברים שטוב שנחשפתי אליהם לפני גיל 15

מדי פעם אני נתקלת ביצירות (ספרים, סרטים, משחקים, בכלל) שנראות לי חביבות אבל חסרות. הן מהנות, וחלק מהתוכן מדבר אלי, אבל משהו בהן נראה בוסרי או לקוי טכנית באופן שלא מאפשר לי להעריך אותן לעומק. אבל, ואני יודעת שזה יפתיע את כל מי שמכיר אותי, לא נולדתי ביקורתית. כך שאי-שם, בין גיל הינקות לגיל הסנוביות, הצליחו להגיע אלי כל מיני דברים שאהבתי אהבה גדולה למרות שבסטנדרטים המחמירים שלי היום הייתי רואה אותם אחרת. הבה נבחן כמה מהם על ציר התפתחותי (ואיכותי).

בלגריאד ומלוריאן

הו, אדינגס, ידיד נעוריי, מפלט ילדותי. הפגישה הראשונה שלי עם פנטזיה אפית (או נוסחתית, או איך שלא קוראים לזה היום) הייתה עם רומח הדרקון (בתרגומו ההרבה-יותר-מדי-טוב-בשביל-חומר-המקור של עמנואל לוטם), אבל הסדרה של אדינגס הייתה ביתי הקלישאי האמיתי מיום שנתקלתי בה אי-אז באזור כיתה ד'. שקעתי בעליל במפות ובגאוגרפיה, צחקתי מהבדיחות, צרחתי על הגיבור שיפסיק להיות כזה אהבל, שמחתי כשהוא הפסיק, תכננתי איך ללהק את כל הדמויות למיני-סדרה. חסרת ניסיון שכמותי, העלילה הלעוסה במכוון על נער-חווה-שהוא-בעצם-יורש-של-משהו לא הפתיעה אותי במיוחד, אבל גם לא גרמה לי לרטון בתסכול. אפילו את הפריקוולים קראתי בלהיטות אדירה ברגע שיצאו בעברית. התובנות הראשונות שלי על תרגום נבעו מהעובדה ששמה של הקוסמת האדירה פולג(א)רה אוית אחרת בכל ספר.

 ברבות הימים, כשחזרתי לעיין בספרים בשפת המקור, הפגמים כבר ניכרו. הנוסחתיות של העלילה אמנם מכוונת, אבל התיאורים מאוד לא אחידים, השימוש בשמות-תואר (במיוחד בבלגריאד) נפשע ממש, והיחס לסקס פוריטני להדהים, בפרט ביחס לכמות האלימות. גיבורינו מקצצים את דרכם מבעד למאות חיילי אויב צורחים ומפרפרים, אבל מסמיקים כשמישהו מזכיר תחתוניות. אם הייתי קוראת את הספרים לראשונה בגיל מבוגר אני מניחה שהייתי נהנית הנאה מהוססת מחלק מהבדיחות, מגלגלת עיניים מול חלקים גדולים משאר הסיפור, ומסכמת שזה לא נורא, ביחס לז'אנר. אבל כשהייתי בת 10 כל מה שהיה אכפת לי הוא הכיף  שבפנטזיה, חד וחלק. וההרגשה הזו פשוט חזרה כשקראתי אותם שוב – לרבוץ לבד בחדר ולשקוע לגמרי בעולם אחר. אז גאריון, בלגראת, משי – אני אוהבת אתכם. תודה שעשיתם את הילדות שלי קצת יותר שמחה.

פרנהייט 451

את פרנהייט קראתי לראשונה באזור גיל 14, כנראה (כתבתי עליו דו"ח קריאה כשעוד הייתי תחת מלוא הרושם, והדו"ח הוגש למורה שלמידה אותי בכיתות ח'-ט'). האחראית היא מן הסתם אמא, מעריצת בראדבורי נודעת. נדמה לי שהוא השני שקראתי מבין שלוש הדיסטופיות הגדולות (אחרי 1984 ולפני עולם חדש מופלא), והוא די פוצץ לי את המוח. בראדבורי הפיוטי לחץ אצלי על כל מיני כפתורים, שהעיקריים מביניהם כנראה היו כפתור תולעת הספרים וכפתור הניכור. לעזאזל, חשבתי, סוף מישהו שמבין כמה מעיק לי ליד שטחיות רועשת, מבין באמת למה לרצות לברוח לבית מבודד ולקרוא כל היום! קראתי אותו שוב ושוב, התעמקתי בו, ניתחתי אותו. הוא נראה לי כמעט מושלם.  

לאורך השנים למדתי לראות את הפגמים שלו, את הפשטנות שאורבת בשאיפה לפשטות ולאותנטיות, את הצדקנות ההיסטרית-מעט שמאפיינת הרבה דיסטופיות מעצם טבען, את העובדה שהדמויות הנשיות הן גזירי קרטון – עזבו, שכל הדמויות (מלבד מונטאג וביטי) הן גזירי קרטון שנועדו לייצג תופעות ולא אנשים. אבל בגיל 14, כאשר התחושה הזו, של מתבונן בודד שמבין פתאום את העולם מתוך סביבה שטחית ומנוכרת ועוינת, חזקה ביותר, כאשר עדיין אין ניסיון, אינטרוספקציה או אירוניה מספיקים בשביל להבין את הכשלים במגלומניה הזו של גיל ההתבגרות – אז כל הפגמים האלה נעלמים, והדברים הטובים הרבים שיש בספר הזה פוגעים בול. אני שמחה שקראתי אותו בגיל 14, כי אחרי כן כבר יכולתי לראות מה חסר, אבל היופי הראשוני שלו לא נגרע. הוא עדיין הדיסטופיה החביבה עלי, וקטעים ממנו עולים אצלי לא מעט; אני עדיין מגנה עליו מפני מבקרים, גם כשאני יודעת שיש משהו בדבריהם.

דוני דארקו

אם הייתי רואה את דוני דארקו לראשונה בגיל 20, כנראה שעדיין הייתי חושבת שהוא יופי של סרט. סרט התבגרות רגיש ומצוין, הייתי אומרת אז. אבל כשראיתי אותו, באמצע גיל העשרה הלא מאוד נעים שלי, הוא לא היה סרט התבגרות – הוא היה סרט עלי.

כלומר, עזבו אתכם מארנבים ענקיים ושאר פרפראות. דוני עצמו פשוט היה אני בת ה-15, רק ביקום מקביל שבו אני נער אמריקאי שלוקח תרופות אנטי-פסיכוטיות. עשר דקות לתוך הסרט, כשדוני אומר "בעיות רגשיות? הא, גם לי יש! איזה סוג יש לאבא שלך?" רציתי לקפוץ מהכיסא ולחבק אותו, או לפחות לטפוח לו על השכם במין אופן מגושם. עשרים דקות פנימה, כשאבא של דוני מסיע אותו לפסיכולוגית, רציתי למות מרוב שהדינמיקה ביניהם מדויקת – הרצון הטוב והמבוכה מצד האבא, איש אחר מדור אחר, הריחוק שדוני מנסה לשמר. וכשדוני אומר לאמא שלו "איך ההרגשה, להיות אמא של פסיכי?" עדיין נשבר לי הלב לחתיכות, כי גם אני הייתי שם.

לי, למרבה הצער, מעולם לא יצא לומר למורה לספורט (שנראתה בדיוק כמו המורה בסרט, אבל זה לא כל-כך מפתיע – מזמן כבר הגעתי למסקנה שמשבטים אותן באיזה מפעל) שתדחוף לעצמה ספר לתחת, או לגורו ניו-אייג'י מתועב שהוא האנטיכריסטוס המזוין. לא שלא רציתי. גם גרטשן לא היה לי, כי לא היו לי שום יחסים עם בנים (שלא לא לדבר על אהבת אמת) עד עמוק בתוך תקופת הצבא. אבל לדוני היה לו"ז הרבה יותר מוגבל, אז לא נטרתי לו טינה על הדברים שהוא הספיק לעשות.

דארקו נשאר מבחינתי סרט כמעט מושלם מכל בחינה, גם העלילה הפנטסטית-מד"בית שכוחה בערפולה וגם הסוף, שגרם לי לפרוץ בבכי כמו שמעט מאוד סרטים הצליחו לעשות. אבל מה שתמיד אזכור לסרט הזה הוא שלתקופה מסוימת, לפני שהמצב נהיה טוב יותר, הוא היה עלי. 

סיכומי שנה, עבור הרבה אנשים, הם בעצם תירוץ משמח לאוורר את כל הטינות והמררות שהצטברו במהלך השנה האחרונה ולהיראות כאילו הם עושים זאת מסיבה מיוחדת. למה שלא אנסה גם.

השנה האחרונה, ובמיוחד החצי השני שלה, הייתה בעיקר תקופת ביניים ששום דבר לא קורה בה, וכאלה לא מועילות לי במיוחד. היא התאפיינה, מבחינתי, במיאוס (מאנשים שמסרבים להפתיע אותי, מסרבים להתעלות על המגבלות הידועות, מסרבים לומר משהו שלא נשמע לי שחוק) ובדידות (תזכורת מתמידה כמה קשה לי להתחבר, כמה קשה אני צריכה לעבוד בשביל לשמר קשר, כמה מעט אני מסוגלת לעורר אכפתיות). כך שאני לא יכולה לומר שהשנה הזו מסתיימת עבורי באופן חיובי במיוחד.

כולנו סובלים מאותה התמכרות לציונים שרירותיים בזמן, מהרגשת החשיבות המזויפת שניתנת ליו שהוא בדיוק כמו כל יום אחר מלבד העובדה שהמספר המציין אותו אחר. אבל מי יודע. אולי אני אקום מחר בבוקר והכל ייראה אחרת, כל הדברים הרעים יעלמו וכל הדברים הטובים שוב יראו כאילו יש בהם משהו. נותר לי לחיות ולראות. שנה טובה.

קצת על סקייפול, משום מה

(כותבת את זה רק שנה אחרי שהסרט יצא. רלוונטיות? פחחח, לחלשים)

"מה שלומך? עדיין אוהב את אנגליה?"

זו אחת השאלות הראשונות שנשאל ג'ורג' סמיילי בתחילת החפרפרת לג'ון לה-קארה, והיא מרחפת, באופן כזה או אחר, מעל הספר כולו. האם רבי המרגלים הבריטים, לוחמים למען אנגליה מזה עשרות שנים, עדיין אוהבים אותה – ומי מהם כבר מספיק לא אוהב אותה כדי לבגוד בה? מעבר לכך, מה בכלל נשאר לאהוב באנגליה של תחילת שנות השבעים – הפוסט-אימפריאלית, הזקנה, המובסת? מה נותר לאנשים ש"אומנו לאימפריה, אומנו למשול בגלים" כש"הכל הלך, הכל נלקח"?

בעצם אותן שנים, תהיות נוגות מסוג זה נראו כדבר האחרון שבעולם שמטריד את ג'יימס בונד. בונד, בהגדרתו המפוקפקת כ"מרגל" שכולם בכל מקום יודעים מי הוא, היה האנטיתזה טובת המזג והשרמנטית לגיבורים האפרוריים והמדוכאים של לה-קארה. הלכי הרוח במוקדי הכוח הבריטיים, שנטו באותן שנים לביקורת עצמית קשה שהגיעה לא פעם עד סימפטיה ברורה לאויב, לא באמת התקיימו בעולמו של בונד (של הסרטים, לכל הפחות, אבל זה הבונד החשוב יותר). עמימות מוסרית? הא! חתרנות קומוניסטית? רוסים עם קרני לייזר! תבוסתנות וייאוש? מה זה, לעזאזל, ואיפה הבחורות?

זה היה כיף, אין ספק, אבל עם השנים העסק דעך. הבום הפתאומי של נפילת בריה"מ, שהמיט אסון על כל-כך הרבה עולמות פיקטיביים סבירים לחלוטין שסמכו על מלחמה בין-גושית שתימשך לפחות עוד מאתיים שנה, חיסל באחת גם את ההצדקה המידית לקיומו של בונד. במהלך שנות התשעים והאלפיים נעשו ניסיונות חלושים לעדכן אותו עם יריבים הולמים יותר (טרוריסטים כאלה ואחרים, פושעים פוסט-סובייטים הלומי גלסנוסט, צפון קוריאנים), אבל כולם ידעו שזה כבר לא זה: ימי הזוהר חלפו לבלי שוב, וגיבורי אקשן מודרניים יותר עברו לקדמת הבמה בעוד בונד הופך בעיקר לפלטפורמה לפרסום מותגי יוקרה.

קזינו רויאל, שיצא ב-2006, נתן זריקת מרץ חדשה לסדרה המקרטעת. למיטב זכרוני, הוא היה בין הראשונים בז'אנר הריבוטים, והשתמש ברוב רושם באפקט בניית המיתולוגיה המושמץ (בעיקר על ידי) שעוד לא היה אז עד-כדי-כך מאוס. מעבר לכך, היללו המבקרים, הוא עשה את בונד ל"אנושי" יותר, מותאם יותר לתקופה שמעוניינת פחות בגיבורי-על בלתי פגיעים ויותר בפרוטגוניסטים שבירים פסיכולוגית ועמומים מוסרית.

הסרט הבא אחריו, קוואנטום של נחמה (או משהו של בוריס, כפי שהעדיפו לקרוא לו בחוגים מסוימים) היה מין בלוב מוזר, חסר אופי בונדי או כל אופי אחר. הבה נתעלם ממנו – נראה שזה מה שכולם עושים בכל מקרה.

ואז, בשנה שעברה, יצא סקייפול. אחרי הכישלון של המשהו של בוריס, כולם הסכימו שסקייפול, אם לא יצליח להרים איכשהו את הסדרה, הולך לקבור אותה סופית. הוא הצליח. הוא ממש הצליח. למעשה, הוא כל-כך הצליח שתוך זמן קצר למדי הוא עקף את כל סרטי ג'יימס בונד האחרים, עקף עוד כמה דברים והפך לסרט בעל ההכנסות הגבוהות ביותר בבריטניה אי-פעם. הבריטים אהבו את הסרט הזה, מאוד מאוד. מה קרה כאן?

טוב, אז יש לנו את בונד, שבעקבות טעות פיקודית מטופשת בתחילת הסרט נעלם ונחשב למת. למעשה, הוא לא מת, וגם לא סובל מאמנזיה או שטוף מוח או שבוי אצל שבט תמנונים מרקסיסטים: הוא החליט שנמאס לו, הוא זקן מדי בשביל החרא הזה, ופרש לאיזה אי טרופי עלום שם הוא מבלה את זמנו בשתיית בריזרים, סיכונים מיותרים ומזמוטים. אבל אויה, המולדת קוראת: מישהו מבצע פיגוע בקנה מידה קטסטסרופלי במפקדת ה-MI6, בלב לונדון, ובונד נקרא שוב לדגל.

אז הוא חוזר, ומסתבר, במפתיע, שהוא באמת זקן מדי בשביל החרא הזה. לבונד בסרט הזה יש צלקות, שיער שיבה וידיים רועדות; הוא נכשל באופן מחפיר במבחני החזרה לשירות, וחוזר לפעילות רק בגלל התערבותה הפעילה של M, שגם היא מוצגת (ע"י ביצועיסט צעיר ממשרד הביטחון שנשלח לבקר את פעילותה) כשריד ארכיאולוגי עייף וחסר אונים מול האיום האקזוטי החדש.

בקיצור, יש לנו כאן סרט בונד שבו גיבור העל הבלתי מנוצח, זה שיכול לשרוד שואה גרעינית בלי שתוזח ולו קווצה משיערו, פתאום הזדקן ונהיה לא רלוונטי בעולם החדש. בונד הוא מייצג של תקופה שחלפה, שריד מעידן אחר שעדיין מתעקש להילחם למען מדינה שכבר בעצם אינה אותה מדינה, שאולי קיימת רק בזכרונו ובזכרונן של כמה ענתיקות אחרות שלא יודעות מתי לצאת מהמשחק. במילים אחרות, הוא חטף התקף לה-קארה. אבל מפני שבכל זאת מדובר כאן בבונד, האמביוולנטיות שהיא מצב קיומי בחפרפרת הופכת בסקייפול למכשול שיש להתגבר עליו, וחשוב מכך – אפשר להתגבר עליו.

הגילוי הקיצוני והמובהק ביותר של התמה הזו מתרחש במהלך ועדת חקירה (כה ביורוקרטי וקורקטי, כה אנגליה החדשה) אליה נקראת M כדי להסביר את מה שנראה כשורת מחדלים, ובעצם להגן על קיומה של המחלקה שלה. M נותנת הרצאה על מפת האיומים המשתנה אחרי נפילת הגוש הסובייטי (בדיוק מה שהפך את בונד למיותר בשנות התשעים) ואז, די מחוץ להקשר של הסצנה, אבל מאוד בהקשר של האווירה הכללית של הסרט, היא מצטטת את טניסון – טניסון, למען השם! – וספציפית, את השורות החותמות את יוליסס שלו:

We are not now that strength which in old days

Moved earth and heaven, that which we are, we are;

One equal  temper of heroic hearts, 

Made weak by time and fate, but strong in will

To strive, to seek, to find, and not to yield.

אתם הבנתם את זה? "איננו עוד אותו הכוח, אך הננו אשר הננו", למרות הכל אנחנו עדיין כאן, אנגליה-הישנה-והטובה עדיין כאן. ובונד, הסמל של אותה אנגליה – אנגליה האמיתית, לא הדבר הרכרוכי הזה שאנחנו מקבלים היום – עדיין חזק. אז מה אם השיער  קצת מאפיר והידיים כבר לא יציבות כמו פעם? האסטון עדיין במוסך, רק מחכה להתנעה. בונד עדיין אוהב את אנגליה, ועדיין היחיד שיכול להציל אותה.

סקייפול די דומה לקודמו, קזינו רויאל, בכך שהוא מונע בחלקים גדולים על-ידי רגעי "מיתולוגיה". אבל בעוד בקזינו רויאל העסק סתם היה שם כדי לבדר, כאן יש מימד נוסף. בעוד הרפרנסים לבונד הקלאסי בקזינו רויאל היו פזורים לאורך הסרט בעיקר כקריצות (מלבד האחרון), בסקייפול רובם ממש לא בדיחות, אלא קרשנדו. אחרי סרט מלא ספק ותבוסות משפילות, פתאום צצה האסטון הכסופה שגם יורה טילים – איזו התרגשות – ובסוף הסרט, כאשר הכל פתאום נופל חזרה למקום ויש לנו את M  המסורתי ואת מיס מאניפני, אנחנו מבינים שאנחנו יכולים להירגע. הכל חזר לסדרו, הכל כמו שהיה פעם.

מה שנחמד הוא שהעבר שמתגעגעים אליו בסקייפול הוא לא האימפריה אלא המלחמה הקרה עצמה! (Christ, I miss the cold war, אומרת  M עצמה באחד הקטעים היותר מצחיקים בקזינו רויאל). אותה תקופה שאצל לה-קארה היא שיא הדיכאון, שיא הנוסטלגיה לעבר רב-העוצמה והייאוש מהעתיד המעורפל, היא פתאום אותו עבר אבוד ואהוב. זה היה לח, עגמומי ומסריח מדגים, אבל היי, זה היה שלנו.

כל העסק הזה הוא כמובן משל ברור למה שעבר על סדרת סרטי ג'יימס בונד במרוצת השנים, אבל הסאבטקסט עמוק יותר. אנגליה של העולם האמיתי השתנתה בצורה רצינית בעשרות השנים האחרונות. מהממלכה הסוציאל-דמוקרטית האפרורית של שנות הששים-שבעים היא הפכה ליצור אחר, הרבה יותר קפיטליסטי, הרבה יותר מחובר לשאר העולם, והרבה פחות קשור לשרידי העבר המהולל. תהליכים פוליטיים ותרבותיים יצרו אנגליה חדשה, שבה רב-תרבותיות החליפה את הלאומיות, המעמדיות הנוקשה התרופפה עד נשברה והקסנופוביה המתנשאת התחלפה בשיתוף פעולה ידידותי עם האיחוד האירופי ההולך ומתחזק. אנגליה של היום היא, בפשטות, הרבה יותר מעודכנת ומגניבה מאנגליה של שנות השבעים; והגיוני שהיא תתייחס לקודמתה כמו אבא זקן וקצת מביך, מהסוג שמספר בדיחות סרות טעם ושמתביישים להפגיש עם החברים.

אבל יתכן שזה לא כך, ויתכן שההצלחה הפנומנלית של סקייפול מצביעה על רעב למשהו אחר. ישנו, כנראה, הלך רוח מסוים שלא מוצא את עצמו בכל הקוסמופוליטיות החדשה הזו. נדמה, לי לפחות (מנקודת מבט חיצונית שבוודאי מפספסת רבדים סוציולוגיים שלמים), שבכל פעם שראש עיר עולה לדבר על celebration of diversity, יש איזה אלמנט באנגליוּת שמתקומם ומחפש חזרה למה שהיינו פעם. זה לא עניין גזעני, כך נראה, או לפחות לא ממש, אבל כן יש כאן געגוע לסממני ה"שורשיות" שהתמוססו תחת לחצי הגלובליזציה.

אלמנט אנגלי אחד שדווקא לא כל-כך נוכח בסרט הוא האירוניה המפורסמת: סקייפול פשוט פטריוטי ברמות קשות, שנראות לי חריגות מחוץ לסרטים שעוסקים במלחמת העולם השנייה. כל השוטים שבהם בונד מביט על קו הרקיע של לונדון בעוד היוניון ג'ק מתנופף מאחוריו מגוחכים בערך כמו הדגל האמריקאי שמתעקש להיתקע בכל מקום בסרטי סופרמן, אבל נראה, למרבה הפלא, שתחושת האובדן והנוסטלגיה הגיעה למסה כזו שאנשים כבר לא מגחכים אלא קונים כרטיסים.

 (כמו כן, כמדומני שכתבתי כרגע 1300 מילה על פאקינג סרט של ג'יימס בונד. שמישהו יהרוג אותי עם כריש מצופה יהלומים שיורים קרני מוות)

קצת על צילום, חזירות והזמן האכזר

בחופשה שחזרתי ממנה עכשיו החלטתי לנסות לא לצלם הרבה. הלך בסדר, אני חושבת (275 תמונות בשבעה ימים – יכול להיות יותר גרוע, לא?). ניסיתי גם להסתפק בתמונה אחת מכל דבר מעניין, אם כי בזה אני לא בטוחה שהצלחתי. 

כמובן שנתקלתי בהמון צלמנים אחרים בדרך. תיירים עם פלאפונים, עם טאבלטים, עם מצלמות קטנות זולות, עם מצלמות אוטומטיות ענקיות שעושות רעש של תת-מקלע. באזורים המתוירים יותר, הייתי צריכה לעצור לרגע בערך עשר פעמים ביום כדי לאפשר למישהו לצלם את חבריו על רקע ענתיקה כזו או אחרת. אני, כעיקרון, לא מצלמת את עצמי עם דברים מעניינים ברקע (אני כבר יודעת איך אני נראית, הדברים המעניינים יותר מעניינים) אבל עדיין, בכל פעם שצץ לעיני איזה עוף מים או בניין ציורי, האצבע נשלחת לעבר הכפתור.

כעבור זמן מה הבנתי את הסיבה לכך שההרגל הזה מרגיז אותי. צילום בלתי-פוסק מפריע להתרכז במה שקורה לך באותו רגע, כן, אבל זו רק תופעת לוואי של של המידה המגונה העיקרית שמשתקפת כאן: תאוות בצע.

כי הרי מה בעצם עובר לנו בראש כשאנחנו שולפים מצלמה בטיול? אנחנו רוצים ללכוד את הרגע. אנחנו רואים משהו יפה, ועוד שנייה לא נראה אותו עוד, אולי לעולם; המחשבה הזו בלתי נסבלת, ולכן אנחנו מעבירים את המראה לפורמט נגיש של תמונה (המהדרים מסתובבים עם מצלמת וידאו, אבל זה כבר באמת מוגזם). במקום לתת למה שמול עינינו להיסחף מאתנו, אנחנו מקבעים אותו בתור פקטת מידע מיטלטלת שאפשר לחזור אליה בכל עת. וזהו, אנחנו הולכים, מסופקים שיש לנו עוד חתיכה של משהו יפה שכבר לא יכולה לברוח. ליתר ביטחון, נצלם את הדבר המעניין חמש פעמים, כדי לבחור מתוכן את השוט הראוי יותר להיכנס איתנו אל הנצח – שלא תוחמץ ההזדמנות לזווית אופטימלית, חלילה.  

אי-שם בסוף שנות השישים, נדמה לי, מפרסמים אמריקאים חכמים תפסו משהו מהותי ברוח התקופה (ההיפית, הניו-אייג'ית, המתנערת מצבירת עושר) ועברו ממכירה של מוצרים למכירה של חוויות. היום כבר לא תמצאי את עצמך קונה מכונית יוקרה עם מושבים מתכווננים ומיני-בר והשד יודע מה, או לחלופין לא תשתה סודה בגלל פרסומת כמו "שתה טמפו, זה טעים". היום, יסביר לך המפרסם הנחוש, אתה קונה בעצם תחושת חופש – או יוקרה – או משפחתיוּת, שמתגלמים כמובן במוצר שמנסים לדחוף לך. גם בפרסומי חופשות נמצא את אותו הדבר – מובטחת לך *חוויה* מדהימה, או עמוקה, או מפנקת; זו לא סתם הנסיעה שאתה לוקח כאן, זו איזו מהות נפשית פנימית.

וכנראה שזה עובד גם בכיוון ההפוך, כי תאוות הצלמות מבטאת איזה צורך לקחת חוויה ולהפוך אותה לדבר מה ממשי עמיד. זו תחושה שהחוויה, אם לא ניאחז בפיסה מוחשית ממנה, תתפוגג ותיעלם, תהפוך לחסרת חשיבות. כמו משתמשי האינסטגרם במסעדות היוקרה (שרבים מבעלי המסעדות ממש שונאים, למיטב הבנתי), חלק מההנאה אינה רק הארוחה אלא הבעלות על תמונת הארוחה. בלי לצלם, הארוחה פשוט תלך בדרך כל בשר, ועוד יום-יומיים לכל היותר כבר לא יהיה לנו ממנה כלום – ואז מה?

ואז כלום. הכל חולף. התבוננות בתמונה של עץ ערבה מעל גשר לא תחזיר את העץ, את הגשר – הרגע איננו. המקום היחיד בו הוא נשמר, במידה חלקית ובעייתית ככל שתהיה, הוא הזכרון. ולצורך העניין, זה מה שהחלטתי לטפח בטיול הזה, במקום לאבד חלקים ממנו בניסיון לתפוס את מה שיחמוק בכל מקרה מבין האצבעות.

דיסקליימר: ספקולציה, כן? אולי בעתיד אערוך מחקר אמפירי על המניעים הנפשיים העמוקים של תיירים צלמנים, אבל זה לא יהיה היום.

רטינה כלשהי לכבוד שבוע הספר

לפני כמה שנים פירסמתי באיזו פלטפורמת נרקיסיזם ציבורי אחרת תלונה על חוסר היכולת הכמעט מוחלט והחמור שלי לחבב ספרות עברית. אני מצטערת לומר שלא הרבה השתנה מאז (ואולי לא עבדתי מספיק כדי לשנות, כי לא פעלתי על פי כל ההמלצות שקיבלתי). בשבוע שעבר, בלילה חסר שינה, עשיתי טעות וניסיתי ספר של מאיר שלו (השלישי מספרי המבוגרים שלו שקראתי) שכנראה שרף אותי מלנסות עוד ספרות עברית לעוד שנה. אחרי שהשלכתי אותו בגועל לערימה שליד המיטה, ניסיתי להבין מה כל-כך עצבן אותי. הגעתי למסקנה מסוימת.

לסופרים עברים נחשבים (במיוחד הממש קאנוניים, כלומר האשכנזים המבוגרים) יש מין צער-עולם מאוס שמטפטף לאורך השורות, ושחוסר החיבה שלי אליו הפך בשנים האחרונות לאלרגיה חריפה. זו מין כמיהה נוגה, נוסטלגיה מרירה מתוקה לזמנים שהיו ולא ישובו עוד, להורים שכבר אינם, לחברים שהלכו וכו' וכו'.  בגידת הגוף והפחד מהמוות המתקרב גם עלולים לצוץ, במקרים קיצוניים. במקרה של שלו, זו התרפקות (שלא לומר חיטוט אובססיבי, שצץ גם אצל אחרים - ר' הרגע שסיפור על אהבה וחושך נהיה באמת משעמם) על המשפחה שלו (או על גרסה מדומיינת של המשפחה שלו, הרי כולם אותם אנשים). כן, זה מלא כמיהה לזמנים ומקומות שאינם. כן, יש טעם מריר של האכזבות שהסבו החיים בארץ הקשה הזו  לשלושה דורות. כן, יש את ההתיישבות העובדת המזורגגת, והסיפור נגמר (איך לא) בלוויה. התוצאה היא שילוב של סנטימנטליות ומלנכוליה שמסמר את שערותיי, וששהיתקלות התכופה בו מספיק מציקה לי כדי שאמנע ליתר בטחון מרוב הספרים שהוא עלול לבעבע בהם.         

אני מניחה שמה שחסר לי ברוב הספרות העברית זה מין גרעין קשה של אירוניה, ניתוק, או אולי נקרא לזה פיכחון. איזו עדות לפרספקטיבה שמבינה שיש בטרגדיה האנושית יותר מטרגדיה בלבד. המכונים אצלנו מפוכחים דווקא נוטים יותר מכל, לטעמי, לשקיעה במסכנותם הפואטית. ההתפלשות הרכרוכית הזו, הכניעה לרגשנות, היא נטייה שאני מוצאת הרסנית מאוד במישור האישי (זה קיצור דרך להתקף דיכאון) ואני חושדת שגם במישור הציבורי. אם היפים והצודקים לא היו עסוקים בישיבה בביצה, ואתם יודעים מה - אם רק מאורות הספרות שלנו לא היו חבורה של קשישים נרגנים שרוטנים שפעם לעגבניות היה טעם אחר, יכול להיות שדברים היו זזים פה לכיוון שונה. אבל בזמן שבשאר העולם כשסבא מתחיל לדבר על הנוער של היום אנשים מגלגלים עיניים, פה מתייחסים אליו בתור אורקל גאון. משהו בכבוד למבוגרים אצלנו בהחלט השתבש לטעמי.  

ואתם יודעים מה - אולי זה בכל זאת משהו אישי שלי. כי כן, אני נוטה לדיכאון במיידה מסוימת, והחרא הזה שמחלחל לאטמוספירה סביבי מזיק לי באיזו רמה. כשחברה טובה מתחילה לדון איתי על העובדה שעוד מעט נצטרך לטפל בהורינו המזדקנים (אנחנו בנות 24 וההורים שלנו בריאים כשוורים, על מה לעזאזל את מדברת?), כשאנשים צעירים ממני מדברים בעיניים לחות על מה שהיה ולא יהיה עוד, המאמץ לא ליפול לבוץ נהיה קצת יותר מאומץ. ברגעים טובים זה מכעיס אותי מספיק כדי לרצות להכניס איזו סטירה מטפורית (או לא כל כך) לפרצופה הנוגה של המוזה המסוימת הזו; ברגעים פחות טובים אני סתם רוצה לברוח ממגיפת התוגה המשתקת הזו. 

(בנושא ההורים המזדקנים, אגב, מצאתי פתרון פשוט: כל פעם שמישהו מתחיל לתחקר אותי כיצד אתמודד עם נטל הטיפול בהם אם וכאשר, אני עונה בלי למצמץ שאני מתכוונת להרעיל אותם ברגע שהנושא יעלה. זה עובד מול כולם חוץ מההורים שלי, שכמובן מעודדים אותי באנחה לעשות בדיוק כך. אוף.)